הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.


המבנים באזור זה של העולם צבועים תמיד בגוונים עזים, כדי שיהיה קל לזהותם בשלג. עם זאת, רוב הגוונים הכתומים בתחנה הישנה הם תוצר של חלודה ותו לא.

בסמוך לחוף נראים שרידי ה"ברוטוס". היא החלה את חייה בגלזגו ב-1883, נקנתה בזול, הועמסה בפחם ואז נאלצה לעבור יותר מחצי עולם (דרך דרום אפריקה) רק כדי שתועלה על שרטון בכוונה בחוף הזה, בשביל להפוך לתחנה נייחת להצטיידות בפחם עבור אוניות הציידים.

מרחוק היא נראית רק שלד חלוד וחסר חיים, אך במבט קרוב אלו מתחילים להציץ מכל פינה. הספינה הישנה, לשעבר התחנה שהניעה אוניות צייד בדרכם להרג המוני של חיות ים, הפכה למגרש המשחקים של פעוטון דובי הים.

פי-קא-בו!

בין הקורות השתרשו צמחים עיקשים, שמהווים מצע נוח לרביצה ולמשחקי מחבואים

טיול של בוקר על הסיפון

לי זה קצת הזכיר ביקור בספינה של דודי הרב חובל כילדים, כשהכל נראה גדול כל כך ומזמין להשתמש בכל החדרים והמעברים כזירת משחקים ענקית

מציצים על המבקרים מבין הפערים שנפערו בגוף האונייה

אגב, לא נעים להשמיץ, אבל דובי ים הם בעלי חיים שנראים מאוד חמודים ממבט ראשוני, ממרחק. בהמשך המסע, כשהתקרבנו, הרושם שהם הותירו עלינו הלך והתדרדר, אבל את זה כבר נשאיר לפעם אחרת…

בכל זאת, בשלב הזה עוד חיבבנו אותם (והשיניים שלהם היו במרחק בטוח מאיתנו).

את הסיור שלנו במפרץ אנו עושים בדרך הים, באמצעות סירות זודיאק. כיום העלייה לחוף אסורה. מבני התחנה הישנה כוללים אסבסט מסוכן ושאר חומרים בעייתיים, והאי כל כך נידח ומנותק מהציוויליזציה גם בשנות האלפיים כך שמלאכת פינוי הפסולת מסובכת ויקרה להחריד. בהיעדר בני אדם שיסתובבו להם בין הרגליים, חיות הבר כבשו את המפרץ מחדש. דובי ים מנהלים שיחה ערה בעודם רובצים בהמוניהם על החוף שפעם היה אדום מדם בשר לווייתנים שנחתך ופורק. הם מנמנמים ממש מתחת לאותם מתקנים מחרידים שהפיקו את שומן הלווייתנים היקר. לפעמים מגיע דולפין בצבעי שחור-לבן או כמה גורים אמיצים, ששוחים אל אחת הסירות להציץ במבקרים המשונים. בלי פחד, בלי חשש. היום זו הממלכה שלהם בלבד.

עוד יום עבודה מפרך על החוף

יציאה לשחייה קצרה: מי היצורים המוזרים הללו שצפים על המים ומסתכלים עלינו דרך עדשות?

שחפית מתכוננת לצלילה מטה כדי לחטוף דג מהמים

בפרק הבא: אל ג'ורג'יה הדרומית אהובתי הגעתי, בין השאר, בגלל שקלטון. ב-1914 החליט המפסיד במרוץ לקוטב לארגן משלחת כה שאפתנית לאנטארקטיקה, שתכניס אותו אל דפי ההיסטוריה. הגורל החליט אחרת, ושקלטון מצא את עצמו תקוע עם אנשיו על פיסת קרח צפה ומתפרקת בים הדרומי. הוא לא הצליח ולו להניח רגל על תחילת המסלול היבשתי שתכנן, אך המסע שלו הפך לסיפור ההישרדות המדהים, המהולל והנודע ביותר בתולדות אנטארקטיקה.

כל הזכויות על התמונות והטקסט שייכות ליעל רגב. אין לעשות בהם שימוש ללא אישור בכתב.