אייקונים מפורסמים לפעמים נוטים לאכזב. ראית אותם בכל כך הרבה תמונות מקצועיות ומלוטשות, בטלוויזיה, בספרים – וכשאתה סוף סוף ניצב מולם בעצמך הם נראים כאילו הועתקו אחד לאחד מכל אותם צילומים, נטולי הפתעות. לפעמים אתה מגלה שבחסות הפוטושופ שעל הגלויות הצבעים שלהם הרבה יותר חדים ומרשימים. פעמים אחרות אתה מהרהר בכך שבגלויה לא היית צריך לטפס 500 מדרגות ואז לגלות שכל הנוף מוסתר בעננים.

את "הקשת העדינה" (Delicate Arch) ראינו בכל מקום בביקורנו במדינת יוטה, ארצות הברית. זהו המוניומנט המפורסם של יוטה, והוא מתנוסס אפילו על כל לוחיות הרישוי של מכוניות תושביה. הקשת נבנתה ועוצבה במשך שנים על ידי האמן הגדול ביותר בכדור הארץ – הטבע. הוא שחק את פני השטח בארוזיה, שייף ברוח, ובסוף ניצבה לה קשת אבן חול אדמדמה שגובהה 16 מטר. הקשת היא חלק מפארק הקשתות (Arches), שהינו פארק לאומי המתגאה ב"מעל 2000 קשתות אבן טבעיות". נשמע מרשים, עד שמגלים שהאמריקאים נוטים לקרוא לכל חור קטן באבן "קשת טבעית". ועדיין, אם מתעלמים מה"קשתות", מדובר באזור מדבר יפהפה. קבענו את בסיסנו בעיירה הקטנה (ופחות או יותר היחידה במקום) מואב, וטיילנו בו ימים אחדים. בין השאר עלינו לנקודת תצפית אל הקשת, עייפים מכדי לצעוד את המסלול המלא אליה בחום.
נו, קשת. כמו בתמונה, קצת קטנה יותר. שום דבר מיוחד. חזרנו למכונית והמשכנו לאתר הבא.

אני לא יודעת מי היה זה ששכנע אותנו לפקוד אותה שוב. הפעם לעלות לרגל ממש עד אליה, כדי לחזות בשקיעה. קצת רטנתי. ראינו אותה כבר, היא לא היתה מרשימה. בטח לא מרשימה מספיק כדי להצדיק הליכה וטיפוס של חמישה קילומטר בתום יום עמוס ומפרך.
גררנו את עצמנו במעלה ההר. זה נראה די חסר טעם. נעצרנו קצת לפני הסוף והתיישבנו על האבן. הקשת נראתה כתמול שלשום, קצת דהויה ואפרפרה באור ההולך וגווע של שעות היום.

ואז, לפתע, קרה הנס.

היה זה כאילו לפתע בא מישהו וצבע את האדמה והשמיים בטושים זוהרים. לכמה דקות, זה הכל, השמש צצה מבין העננים, שלפה קרניים אחרונות ובמעשה אלכימאי הפכה את אבן הקשת מחול לזהב טהור. מחזה יפהפה בן רגעים בלבד, כמו היה דרכה של השמש ללכת בגדול לפני שתפנה את מקומה לחשיכה, וכל הזוהר ייעלם כלא היה. קסם שרק הטבע מסוגל לעשות.

שורה ארוכה של צלמים עמדו מול הקשת ומיהרו להנציח את החיזיון לפני שיכוסה בשמיכת החושך:

וגם אני מיהרתי להחליף פילם (זה היה אי שם ב-1997) ולתקתק צילום למזכרת:

החלק שאני הכי אוהבת בתמונה הוא שמעבר לנוף המדברי היבש ולצבעי האש הלוהטת של החלקים הצרובים בשמש, נראית מרחוק באופק שורת הרים מושלגים בגוונים קרים של כחול ותכלת, כמו הבטחה לארץ קרירה ומשיבת נפש בסוף המדבר.
ירדנו בחשיכה לאור הירח בחזרה אל המכונית, ואיתה אל מואב. למחרת ארזנו, נופפנו לשלום למדבר ויצאנו בדרכינו אל ההרים הרחוקים.