שלושה שירים של ארקייד פייר, והדרך מאוטובוס ללא מיזוג ברמת גן לקור הנצחי בסוף העולם.

על סיפו של יעד חדש: את זה הייתי רוצה לראות מאדן החלון שלי. לזמן קצר, הצלחתי.

גם לכם קורה שפתאום נתפסתם על שיר בודד, שמצליח ברגע אחד לשלוח אליכם יד מתוך אי הקשב המעורפל, ואתם מטים אוזן, ומגלים שהוא מפליא לשרטט בדיוק את החיים שלכם או המחשבות שלכם באותה נקודת זמן, ואתם שומעים אותו שוב ושוב, בלופ אינסופי? בפעם האחרונה שזה קרה לי, היו אלו שניים.
כך נפתח הראשון מביניהם:

הייתי – כמו תמיד לאחרונה כשאני לא בין קירות מבנים, כך זה לפחות מרגיש – באוטובוס. עייפה. לציין שהייתי עייפה זה קצת כמו להתעכב על כך שהייתי גם עסוקה בלשאוף אוויר, ולנשוף פחמן דו חמצני החוצה. העייפות הזו כבר הפכה לדרך חיים. התעייפתי מתחבורה ציבורית גרועה, מהשגרה, מהכלכלה, מהמצב, אפילו מהופעות המוזיקה המקומית שכה אהבתי, שמתאחרות עד אין קץ, ומוסיפות לעייפות הפיזית שתתקוף למחרת בבוקר. אפילו מכתיבה לשם כתיבה. באיזשהו שלב נוכחתי שלא באמת הפסקתי לכתוב בבלוג מחוסר זמן. הכתיבה, שהיתה הנאה גדולה וחלק בלתי נפרד מהחיים, נשארה רק כעבודה, הכרח. בבית הרגשתי שזה חמק ממני – הלהט והכיף שבכתיבה לשם כתיבה בלבד, היצירתיות, הרגעים הללו שכל השורות נכתבות מעצמן בראש ומסתדרות זו אחר זו כבמטה קסמים, מלאות תובנות והפתעות, ורק צריך להניח את האצבעות על המקלדת ולקרוא מה שמופיע על המסך.

אבל פתאום התעורר ניצוץ קטן. התאהבתי – באיחור שערורייתי משהו – בארקייד פייר. החצאי שעות החטופות הללו, כשהבלתי יאומן קרה ועלית לאוטובוס שיש בו מקום ישיבה ושחלקיו השונים לא פוצחים בעת נסיעה במקהלת רעשים קקפונית שגוברת על כל מה שתנסה לשים כנגדה באוזניות, אלו הרגעים הטובים של היום. זמן איכות עם מוזיקה שאתה מאוהב בה, לא שמיעה "ברקע". לא קלטתי כמה זה חסר לי. או כמו שאמר משורר אחד, מזמן כבר מילים לא נגעו בה.
וכשסיימתי עם "Funeral", הגעתי ל-"Neon Bible", ובשני השירים לפני האחרונים נעצרתי. ושמעתי שוב. ושוב. ושוב.

לכתוב מילים נכונות ולשלב אותן בלחן המושלם עבורן זו אלכימיה של ממש, קסם, כמו להפוך בהינף יד פחם לזהב. שלא לדבר על ליצור בכל זה המון רווחים ומקום למאזין, כדי שמחשבותיו ירוצו וימתחו קווים בין נקודות בלתי נראות היוצרים תמונה חדשה, רק בשבילו.

לי זה נשמע כמו המנון אישי, שמתחיל בייאוש, אותה עייפות, חצי אדישות, שהיא כבר חלק ממך, תוך מבט החוצה מחלון של אוטובוס. בדרך למשרד, או חזרה ממנו, באותן רחובות אפרוריים. אבל המיאוס מתגבר, וגם המוזיקה, ונכנס גם כעס, ומתחילה הנחישות, להתעורר, לקום, להשתנות. להתחיל ללכת.

והאיש השר מפסיק להתבונן בעולם החולף מבעד לזגוגית, יוצא החוצה, מתחיל ללכת. וכשהשיר מתגבר ושורת הפזמון חוזרת שוב ושוב, אני מדמיינת קהל שלם שהצטרף אליו טיפין טיפין, עוד אחד ועוד אחת עד שהפכו כולם לקהל, ששר איתו, כמעט צועק כקריאת מחאה, והרחובות מלאים בהמוני אנשים הצועדים כאחד, ושרים:

זו תמונה שקצת מזכירה לי את ההפגנה הראשונה במחאה החברתית של קיץ 2011. היה ממש חשמל ברחובות. לא היה לאף אחד מושג אם יגיעו מאה אנשים או נחשול אדם ענקי, לא היו תקדימים לבנות מהם ציפיות ותרחישים. יצאו לרחובות בודדים בודדים, נדחפים החוצה מייאוש אישי ופרטי, ופתאום הכל התלכד בבת אחת, עם שירים, נחישות, אחווה, הרגשה של שותפות גורל ושל התעלות, של – סוף סוף – תקווה.

אבל בראש שלי, השיר הזה לא צועד בתל אביב, אלא בארץ זרה. אולי בגלל השפה, אולי כי הקיץ ההוא לא האריך ימים, גם לא התקווה שהביא. הוא לא היה תחילתם של מהפכה או שינוי היסטורי, אלא קרס לתוך עצמו בענני אבק. כמו אפר וולקני שמכסה את הכל בשכבה מאובקת אחרי התפרצות געשית ומעלים תחתיו את כל הצבעים. נשארנו עם עיניים פקוחות, אבל כלום לא השתנה, רק נהייה הרבה יותר אפור.

לפעמים כשאינך רוצה לראות את כל זה מאדן החלון שלך, מה שבאמת אתה צריך לעשות הוא להחליף חלון.
אני הסתפקתי בלהמשיך לשיר הבא.

ישנו מקום שבו No Cars go. הייתי שם. היעד האחרון שלי עד כה. רוצים לנחש?

קשה לומר שהטקסט של "No Cars Go" מורכב במיוחד. בבית הראשון המטוסים והאוניות לא מגיעות, בפזמון מצטרפות אל היעדרותן מהשטח המכוניות, בבית השני גם המטרו וספינות החלל נפקדות. אתם יודעים, יום סטנדרטי ברכבת ישראל. אבל המנגינה!

אם "Windowsill" עושה חשק לקום ולצעוד, "No Cars Go" מגביר את הקצב לריצה. אבל לא ברחובות. ריצה מהירה וקצרה, שמעיפה אותך באחת מהישיבה שברכב בתוככי העיר או ממסדרוניו מוכי הניאון והאוויר המלאכותי של שדה תעופה היישר אל המרחב הפתוח. אתה רק צריך להסתכל סביב והכל מסתחרר סביבך, פותח את לבך. העולם פשוט נהייה הרבה יותר גדול, לא מסודר-מתוכנן- מוכנע-ומותאם לממדי אדם.

מהשורה הזו משתמע שארקייד פייר כתבו על מקום הקיים רק במחשבות, בדמיונם של ילדים. אבל אני כבר הייתי שם.
אלו השמיים הבלתי יאומנו בגודלם של הסרנגטי באפריקה, זה לעמוד מול "שטיח" של חצי מיליון פינגווינים באנטארקטיקה עם תפאורת הרים מושלגים סביב, ואלו השדות הפתוחים שמצהיבים-מכתימים בשמש של סוף היום לא רחוק מהפנייה לפארק הר קוק, המקום האהוב עליי בניו זילנד. סתם שדות, אבל המרחב, האור, השקט האינסופי! כל אותו היום התלבטתי לאן לנסוע, מהו הצעד הבא, מה אעשה. ואז טרמפ קצר מדי הוריד אותי בכביש הצר החוצה את השדות, היכן שלדאבונו של טרמפיסט עייף No cars go. נשמתי את האוויר הנקי וכל ההתלבטויות פרחו. עמדתי באמצע הכביש, מזמזמת שיר ישן, אפילו מתחילה לזוז עם צליליו, מאושרת. כשתעבור המכונית הבאה מתי שזה לא יהיה באיזה כיוון שזה לא יהיה, לשם אלך. חופש.

ואז הוא מוסיף: " – Don't know where we're going"… ונשמע כאילו המשפט נקטע באיבו, אבל אצלי בראש הוא תמיד ממשיך כאילו כתבו אותו כך: "But Let's go!".

אמא שלי היתה צריכה פשוט לקרוא לי לייקה

"אז קחי לעצמך איזה שבוע, עשרה ימים, וסעי לאירופה", אמרו לי כולם. "תתבגרי כבר מהקונספט של מסעות תרמילאים ארוכים ומפרכים, תוציאי על עצמך קצת כסף וצאי לטיול קצר כמו בן אדם". כבר 4 וחצי שנים לא הייתי בחופש, לא נסעתי לשום מקום. אני לא מאמינה במסעות שאורכם קצר מהזמן שלוקח לי לארוז עבורם.
בכל פעם שאמרתי את זה, הרגשתי שמסתכלים עליי קצת כמו הייתי אלכסנדר, מהשיר "Neighborhood #2 Laika". המשיגיינע. איך הוא מעז לעזוב ככה את שגרת היומיום, להשאיר מאחור את "החיים האמיתיים" לטובת הרפתקה לא ברורה בשממת שום מקום?

עזבתי את צמד השירים מתנ"ך הניאון וחזרתי אחורה לשיר הזה, בעקבות מפגש מטלטל בין עיניי ל-15 מילים ומספר אחד. קדם לכך צירוף נסיבות שכללו כאב ראש מהגיהינום, עוד נסיעת אוטובוס איומה, ישיבה שבוטלה וטעות הקלדה. "מממ…", אמרתי. זה נראה מעניין. ומיד סגרתי את הדפדפן כדי לעבור הלאה. אבל החיידק בראש כבר התעורר.

זה לא הגיוני. זה גחמני. זה לא מתאים עכשיו, ככה לפתע פתאום. זו הוצאה מיותרת. תפסיקי לחשוב על זה. בחיי, את צריכה לקחת חולצה ולכתוב עליה בגדול "My mother should have just name me Laika!"*. אבל הבית השני ישר החל לצעוק לי באוזניים:

אז נכנעתי. לקחתי לעצמי עשרה ימים ונסעתי לאירופה, טיול קצר, לא זול, כמו בן אדם.
טוב, לא בדיוק אירופה הקלאסית. לאירופה הקלאסית לא צריך 4 טיסות לכל כיוון.

כך, בשלושה שירים ומספר גדול בהרבה של דולרים, החלפתי את המראות המדכאים של רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן מחלון האוטובוס באדן חלון אחר, או יותר נכון, במקום נטול אדני חלונות.
כך נסעתי למקום שבו No Cars Go.
כך הפכתי לבחורה דו קוטבית: 4 וחצי שנים אחרי ביקורי באנטארקטיקה, נסעתי אל הקוטב הצפוני.

(לצערי, לא הספקתי להכין את החולצה עם המשפט מהשיר כדי לארוז בתרמיל. בפעם הבאה?)

* לייקה, אם תהיתם, היתה היצור החי הארצי הראשון (כלבה) שטס במסלול לווייני מחוץ לכוכבנו ב-1957 בחללית הסובייטית ספוטניק 2 – על אף שבברית המועצות נקשרו לה כתרים כנוסעת דגולה במסע היסטורי אל הספר, היא למעשה יצאה למסע שלא היה דרך לשוב ממנו, ונפטרה זמן קצר לאחר השיגור.