שעתיים קודם לכן עדיין שקלתי להתפכח מהרעיון המטורף לטוס בעוד 3 שבועות לקוטב הצפוני. אבל השיחה עם שלומית מ"אקספלור", אליה פניתי לעזרה בייעוץ ובבירוקרטיה, היתה גדושה בתיאורי פיורדים שלווים, קרחונים תכולים ומקומות מופלאים. והמחשבות שלי, שביום יום היו כלואות במעגל של ייאוש כלכלי וכללי בלבנט המיוזע, טסו הרחק אל מרחבים נידחים וקרירים שבהם מחכות הרפתקאות מרתקות. ניסיתי לעגן אותן לקרקע כדי לקבל החלטה, ולשם כך ניסיתי להיצמד לפרטים הקטנים. למשל, מה יש לעשות ב-20 השעות עד לבואה של ספינתי בעיר הבירה של סבאלברד, לונגיירביין (Longyearbyen) – שאותה שלומית הגדירה כ"עיירה של 5 וחצי רחובות". אולי לצאת ולשוטט בהרים מסביב?

זה לא מומלץ אם את לבדך, אמרה שלומית. כדאי לצאת מהעיר רק בקבוצה.

אני כבר ראיתי לנגד עיניי עולם פשע שלם, המורכב מעובדי מכרות הפחם הקשוחים באיים, מהגרים סמי חוקיים או סתם אנשים שמשועממים למוות מצעידה הולכת וחוזרת בעיירה כה קטנה ומנותקת, המחליטים לתבל את שגרת יומם בחטיפת תיקים ובהטרדת מטיילות בודדות.

"לא", היא אמרה, "אין שם פשע בכלל. בטוח לגמרי".
– אז מה הבעיה לצאת מגבולות הרחובות?
– את כנראה תיטרפי על ידי דב קוטב.

זהו זה, אמרתי לעצמי. אני חייבת לנסוע לשם.

הדב הראשון מחכה לכם כבר בנחיתה, על מסוע המזוודות בשדה התעופה הזעיר, כמעין גרסה מקומית לכלבי חיפוש הסמים. מפוחלץ, כמובן. עד תום הטיול שלי בשפיצברגן למדתי שלונגיירביין היא המקום שבו פוגשים הכי הרבה דובי קוטב באיי סבאלברד – אומנם מזן הפוסט-מורטם, אבל הם בכל מקום. אפילו בכניסה לסופרמרקט.
במשרדים שמול המלון שלי, למשל, אחד העובדים יצא לחופשה, ובהיעדרו הוחלף בבובת דוב ענקית, שמילאה את תפקידו בחריצות יתרה.

ברוכים הבאים אל לונגיירביין, היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. בניגוד ל(סוג של)עיר הכי דרומית בעולם, אושוואיה, ללונגיירביין יש איזה איפוק נורבגי מנומס והיא לא מנסה לחלוב את זה בשלטי "הכי צפוני בתבל" ו"סוף העולם!" על כל מסעדה, חנות ומלון – היא רק מציינת ביובש את שמה לצד ספרות קו הרוחב בו היא ממוקמת: 78°13′N.

כפי שהבנתם מהפוסט הקודם, לונגיירביין היא מקום קטן ומוזר. נופי הטבע המפתים סביבה נוסכים תחושת חופש ומרחבים מטעה: הרי הכבישים היוצאים ממנה לא מובילים לשום מקום, ובגלל סכנת הדובים אסור לעזוב את מחסה רחובותיה מבלי שהצטיידתם בנשק חם ובאישור מהמושל כנדרש בחוק. במשך פרק זמן קצרצר בקיץ שדותיה מתמלאים פרחים קטנים ומשובבי נפש, המסווים את העובדה שרוב הקרקע מתחתם קפואה כמו מקרר גופות, עד כדי כך שהרשויות נאלצו לבטל את בית הקברות המקומי ולהורות על שליחת המתים בחזרה לאירופה או לרוסיה מעתה והלאה.
בתמונות היחצנות היא נראית מלבבת. מצולמת לרוב בסוף החורף, כשבתיה הצבעוניים מציצים משכבת השלג הציורית, באופן שגורם לך לפלוט "אוווווווווווו" במקום לחשוב כמה אצבעות איבד הצלם בכפור, בעודו מחכה במשך שעות לבדל שמש שתציץ ולערפל שיזוז. כשהשמיים בהירים, הבתים הקטנים והססגוניים נראים כבתי בובות משובבי נפש. אלא שהשמיים לא בהירים לעתים קרובות, וגם אז זה נמשך 30 דקות בערך. רוב הזמן העיר לוטה בערפל או מוסתרת מהשמש בחוצץ של עננים, עם מזג אוויר קר ולח החודר כל סדק בבגדי החורף שלך וכל פיסת עור חשופה היישר אל עצמותיך.

הטיסה אליה יפהפייה עד כאב. מעל לארץ פלאות לבנה של קרחונים וצוקים זוויתיים הפורצים את מעטה העננים. ואז המטוס יורד מטה, ואתם מגלים שצדם התחתון של העננים אפור, וכמוהו גם הנוף שמסתתר מאחוריהם. אפור וחום עם נגיעות של צהבהב וירקרק, וכמה קוביות לגו צבעוניות שמרכיבות את לונגיירביין. לא מה שחשבתם.

מחוץ לנמל התעופה מחכה שלט "זהירות, דובים". מחוץ לנמל הימי מחכות יאכטות וספינות, כי הוא קטן מכדי להכיל יותר מאחת-שתיים. לפעמים בקיץ עוצרות בו לשעות ספורות ספינות ענק, מעין מלונות צפים לכמה אלפי תיירים עשירים. תוך דקות אוכלוסיית האי מוכפלת ואפילו משולשת, והרחוב הראשי מפוצץ אנשים, הדוהרים בין חנויות מלכודות התיירים במשימתם לרכוש מגנטים עם תמונות של דובי קוטב במחיר מופקע, ותוך שעתיים הם נעלמים כלעומת שבאו. מחזה מוזר.

זהו הרחוב הראשי כפי שהוא בדרך כלל נראה:

זהו הרחוב הראשי מזווית אחרת, כולל מדרגות בית הקפה הפופולארי בעיר (שבו פועל השוקולייטר הצפוני בעולם, המכין פרלינים בצורת דובי קוטב וקרחונים):

לאורך הרחוב הראשי יש שלל חנויות מזכרות וציוד מטיילים איכותי ויקר ומסעדות וברים יקרים לא פחות. רמפה קטנה במרכזו מהווה מקום מפגש קבוע לקומץ בני הנוער המתגוררים המקום.

אם תקציבכם מוגבל, אתם יכולים לסור אל אחד המקומות החשובים בעיר, Svalbard Butikken – הסופרמרקט המפורסם (יש לו אתר אינטרנט!), היחיד בעיר והצפוני ביותר בעולם. כשנכנסים בשעריו, מחירי המזון בישראל נראים לרגע שפויים להפליא. חצי מלפפון, גדול אומנם, עולה 8 שקלים, ועגבניות עולות כ-30 שקל לקילו. אם תקציבכם מוגבל כשלי, תמצאו את עצמכם מכרסמים לארוחת צהריים+ערב ביסלי וחטיפי אנרגיה שהבאתם מהארץ.

ביומי הראשון קר ואפרורי, והכל נראה כיישוב ספר נטוש. היחידים שמשוטטים לצדי ברחוב המקביל לראשי הם צמד אווזים.

בחזיתות הבתים ניתן להתרשם מאמצעי התחבורה המשמשים את התושבים. כל מרפסת צרה עמוסה במגלשי סקי וסנובורד, בצדה חונים אופניים לימי הקיץ ולידם אופנוע שלג ל… עמדתי לומר "לעונה הקרה", עד שנזכרתי שגם באותו יום בשיאו של הקיץ שררה טמפרטורה של 3.5 מעלות בממוצע.

תיירים יכולים ליהנות גם מתחבורה מסורתית יותר – מזחלות כלבים.

לונגיירביין נוסדה בתחילת המאה העשרים, ב-1906, אז נפתח במקום מכרה פחם. כיום כלכלת העיר מבוססת בעיקר על תיירות ומחקר, אך למרות זאת עברה כעיירת כורים עדיין נוכח בה, מצוייר בקווים שחורים על הצוקים וההרים שלה, בדרך כלל מטושטשים מחמת הערפל המכסה פעמים רבות את האופק, כמו רוחות רפאים של ההיסטוריה – שם בהרים אפשר לראות שרידי מכרות מסתתרים בין צבעי הנוף, כמו גם חלקים גדולים מרכבל המשא הישן שהעביר את הפחם מכור מחצבתו אל הנמל.

הקור והעייפות המצטברת מכריעים אותי ואני מחליטה לפרוש מוקדם למנוחה כדי להשאיר כוחות למחר. לפני כן אני נכנסת לספרייה העירונית כדי לבדוק מיילים. ג'ימייל כל כך המום מזה שיש אינטרנט בשפיצברגן ושמישהו אשכרה משתמש בו, שהוא מיד מזהה זאת כמעשה בלתי הגיוני בעליל שיכול לקרות רק כתוצאה ממלאכתו של האקר טרוריסט שפל – ועל כן שרתי ג'ימייל מחליטים לחסום את תיבת הדואר שלי לאלתר.

כבר לא אראה את שמש החצות המפורסמת של הקיץ היום, אני אומרת לעצמי, מסיטה את הווילון (ששקיפותו שוללת את יכולותיו הפונקציונליות כליל) ומתחפרת בשמיכת הפוך. באחת בלילה אני מתעוררת ומגלה שהשמש עדיין באותו מקום, גבוה מעל ההרים. גם כעבור שעתיים היא שם, ולווידוא נוסף אני פוקחת עין בארבע וחצי בבוקר ושוב – אור יום מלא. רק העננים זזים, הולכים ושבים ומשנים את התמונה. למעשה, ואת זה אני מגלה גם בלילות לבנים אחרים, מסתבר שדווקא בשעות שאמורות להיות לילה השמיים כחולים, בהירים ומלבבים במיוחד. חמש דקות אחרי שיצאתי החוצה בבוקר העננים והערפל התעוררו והופיעו אף הם ליצירת מסך אפור ומדכא.
השירות של ג'ימייל אולי לא, אבל מרפי לגמרי עובד אפילו במקום מרוחק כמו לונגיירביין.

(בתמונה: נוף מחלון חדרי בשעות שונות. זו עם השמיים התכולים היא מהשעה המאוחרת ביותר)

בפרק הבא: טיול בוקר לאורך החוף של לונגיירביין – ביתן של שחפיות מיוחדות במינן.