סקס, סמים ופינגווין: סרט אימה, סטיות של פינגווינים, שימושים מוזרים בסמים פסיכודליים, תעלומה קולינרית וסרטן בעל דימיון ביזארי לכוכב טלוויזיה דלוח שגר בארובות מעשנות בקרקעית האוקיינוס הקר – החדשות הכי מעניינות ומוזרות מהשנה החולפת ביבשת הקפואה.

תוכנה חדשה תוכל לענות על השאלה הקיומית: הכתם שם, זה סלע או פינגווין?

כבר סיפרתי לכם על נטייתי הנלוזה להתעכב בכתיבת סיכומי שנה עד שכבר חלפה מחצית השנה שאחריה. עיכובים ואיחורים שכאלו אינם הולכים יד ביד עם אקטואליה. החדשות, כמו שכולנו במדינת ישראל יודעים, משתנות ומתעדכנות ללא הרף, וכדי להיות בעניינים עליך להשאיר את היד על הדופק, כי המציאות כאן יכולה להתהפך לחלוטין עד מבזק החצי הבא.

אלא אם אתה באנטארקטיקה – יבשת גדולה יותר מאירופה אך נטולת תושבים (למעט עובדי מחקר אירעיים), שקבורה תחת קילומטר וחצי-שניים של קרח. מטבע הדברים, מדורי האקטואליה לא עמוסים במיוחד בדיווחי חדשות על המתרחש באנטארקטיקה, ומעט החדשות שיש עוסקות כמעט תמיד בפינגווינים או בקרח.

עם זאת, כבעלת תחביב ביזארי להתעדכן באקטואליה אנטארקטית מכל הדברים שבעולם, אני יכולה לספר שזו היתה שנה די תוססת. למשל: חגגו בה מאה שנה לכיבוש הקוטב, הצליחו סוף סוף לקדוח אל מי אגם ווסטוק שהוא האגם העתיק בעולם וקבור כבר מאות אלפי שנים כ-4 ק"מ מתחת לקרח, היו אסונות ימיים ואוויריים (כי כל יבשת נידונה לסוג כזה או אחר של תאונות דרכים גם אם אין בה ולו כביש אחד), וגילו שמתחת לשכבת הקרח יש כמות אדירה של 4 ביליון טונות גז מתאן – מה שאומר שאם ההתחממות הגלובלית תפשיר את הקרח, הגז ישתחרר בבת אחת ויפער חור אדיר בשכבת האוזון, וההתחממות תואץ במידה ניכרת.

אבל לא באמת נכנסתם לבלוג בעל שם אידיוטי כמו "אפילו עז" כדי לקרוא מבזק חדשות רציני, נכון?

ולכן, הנה מצעד החדשות המוזרות, המצחיקות או סתם כאלו שחביבות עליי במיוחד מהשנה החולפת באנטארקטיקה:

6 אני יודעת מה עשיתם בחורף האחרון:
השנה יצא לאור סרט אימה חדש שהינו הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שצולם ביבשת. הסרט היה יצירתם של עובדי תחנת מחקר בריטית, שהשתעממו מאוד להיות לכודים בין כתליה בחשכת החורף האנטארקטי וחיפשו תעסוקה מרעננת. הכוכבים היו מדענים, הבמאי היה מדריך טיפוס בקרח. הלוקיישן הבלתי שגרתי גרם, לדברי הבמאי, לקשיים רבים בצילום אמין של גופות המוטלות בקרח, כי הן לא הפסיקו לרעוד מהקור הנורא וחלק מהשחקנים אף חטפו היפותרמיה. הדם הוכן ממוצרי מזון ממזווה התחנה.
הסרט נקרא "South of Sanity". איך לא קראו לו בשם המתבקש "Ice-Scream"?

5 כשרעבים אוכלים מה שיש:
יותר מ-98% משטחה של אנטארקטיקה מכוסים בקרח לבן, שומם, מה שהופך את עולם הצומח שלה למוגבל מאוד, עד כדי כך שהמילה "עולם" קצת גדולה עליו. "עיירה", אולי. בגלל הקור, הרוחות והיובש (להזכירכם, אנאטארקטיקה היא מדבר), עצים ושיחים אינם מסוגלים להתקיים ביבשת. באדמה החשופה המועטה גדלים כמה מיני אצות, טחבים וחזזיות (שנראות יותר ככתמים מאשר צמחיה מלבלבת) על פני אדמה דלה וסלעים קשים.
והנה תעלומה: אי שם במזרח אנטארקטיקה, במקום כה נידח ועני במזון שאפילו ציפור לא טורחת לנחות בו, מצליחה איכשהו אדמת החצץ והחול העקרה להצמיח משטחי טחב בצבע ירוק עז. ממה לעזאזל ניזונים הטחבים בסביבה קשה ודלה שכזו?
הבוטניקאית האוסטרלית פרופ' שרון רובינסון חשפה השנה את הפתרון לתעלומה. בדיקות כימיות גילו כי לטחבים שבמחקר יש מקור מזון מפתיע, ולא מעורר תיאבון במיוחד: הם מצליחים לשאוב חומרי הזנה מיד שנייה, משאריות מזעריות של לשלשת פינגווינים. אלא, שכאמור, אין ולו בדל פינגווין באזור. מסתבר שפעם, לפני כ-3,000 עד 8,000 שנה, האזור היה חם מספיק כדי לאפשר קינון של פינגווינים. מעט בדלי לשלשת זעירים קפאו בינות לגרגירי החצץ במקום, והטחבים פשוט שותים אותם לאט לאט במשורה כבר אלפי שנים, במין דיאטת מזון חסכונית ומספקת לקיום, גם אם מגעילה למדי.
עוד תגלית מעניינת: כדי להתאים את עצמם לאקלים הקשה, הטחבים מצליחים ליצור מעין תהליך עצמי של ייבוש בוואקום (ליופיליזציה) כדי לשרוד את החורף, ובקיץ הם מייצרים חומרים דמויי קרם הגנה נגד קרינת השמש.

4 יוסטון, יש לנו פינגווין:
באפריקה היו משתמשים בעבר במסוקים כדי להעריך את מספרם של בעלי חיים כאלו ואחרים. אבל מה עושים כשיש לכם בעל חיים עקשן, שאוהב לקנן בשיא החורף במקום הכי קר ובלתי נגיש בעולם, אפילו למטוסים? הפינגווין הקיסרי הוא בעל החיים היחיד שמקנן בתוככי אנטארקטיקה בחורף ורק שם, בטמפרטורה שיכולה לצנוח למינוס 60.
ההתקדמות הטכנולוגית הביאה את התשובה: שימוש בצילומי לוויינים מסחריים בשילוב תוכנה מיוחדת שמזהה נקודות שחורות על הקרח ומאבחנת: פינגווין קיסרי או סתם סלע?
המחקר פורץ הדרך נחל הצלחה עצומה: התגלה שמספר הפינגווינים הקיסריים הינו כפול מההערכות, ואף התגלו קהילות חדשות של הציפור הענקית (קצת יותר ממטר בגובהה) ברחבי היבשת. ממש בסוף 2012 הצליח צוות בלגי לפלס דרך אל אחת מהן כדי לוודא את הממצאים, ושמח לגלות קהילה רעשנית של 9,000 פינגווינים.

הפינגווין הזה לא תמים כמו שהוא נראה

3 סטיות של פינגווינים:
בשנות ה-90 היה מגזין קומיקס כפר סבאי בשם "סטיות של פינגווינים", ומסתבר שהוא ידע על מה הוא מדבר.
בשנת 1912 אנטארקטיקה הקפואה היתה זירת המירוץ הלוהט ביותר בעולם באותה עת: המירוץ לכיבוש הקוטב הדרומי (את הסיפור המרתק המלא אפשר ומומלץ לקרוא כאן בבלוג: חלק 1+חלק 2). המשלחת הבריטית של סקוט לא הסתפקה רק במטרה הראשית, אלא גם שלחה במקביל מדענים לעריכת מחקרים שונים ביבשת. אחד מהם היה ד"ר ג'ורג' מוריי לוויק, שהיה הראשון – ולמעשה גם היחיד עד כה – שעקב אחרי פינגוויני האדליי בקייפ אדרה במשך מחזור רבייה שלם. מכל קרוביו, האדלי הוא לדעתי הפינגווין בעל הפרצוף המטומטם ביותר. גובהו 75 ס"מ, משקלו כ-5 ק"ג, ומושבות הקינון שלו הן הדרומיות ביותר בעולם (אם כי בניגוד לפינגווין הקיסרי, הוא מקנן בקיץ ולא בחורף). אלא מה, מסתבר שהחיה המטופשת הזו אינה תמימה כפי שהיא נראית.
ד"ר לוויק, בעל החינוך הבריטי המאופק של המאה ה-19, לא היה מוכן לשערוריות שהתגלו בפניו במושבת האדליי. במשך עונת ההזדווגות הוא היה עד להטרדות מיניות, ליחסים הומוסקסואליים ואפילו לנקרופיליה (לעתים עם נקבות שמתו שנה קודם) בקרב הפינגווינים, ה"חוליגנים", כפי שתיאר אותם בכתביו.
התצפיות המפתיעות זעזעו אותו עד עמקי נשמתו האנגלית, וגרמו לו להיקרע בין מחויבותו כמדען לתעד את הממצאים לבין הרצון להדחיק הכל ומיד. לבסוף החליט שכל הקשור בחיי המין של פינגוויני אדלי ייכתב ביומניו ביוונית קלאסית במקום באנגלית, כך שאם יגיעו הרישומים לידיים אחרות, רק ג'נטלמנים משכילים, המסוגלים להתמודד עם הזוועה בדרך הבריטית הנאותה, יוכלו לקרוא אודות "ההתבהמות המחרידה". בשובו לאנגליה, פרסם את מחקרו פורץ הדרך על האדלי, אך השמיט ממנו את הצדדים הבעייתיים מפחד שהדבר יעודד שחיתות מוסרית בחברה. את העובדות הקשות סיכם במסמך קצר, שחולק בהיחבא למתי מעט מדענים מומחים.
בקיץ 2012 התגלה במקרה אחד העותקים, והמחקר סוף סוף יצא לאור, ואפילו הוצג במוזיאון הטבע של לונדון. בינתיים, כפי הנראה, לא נצפתה הדרדרות מוסרית המונית בממלכה.

2 עם שלג צח ראשם בערפל: אני חובבת גדולה של ההיסטוריה של משלחות המחקר לאנטארקטיקה בראשית המאה ה-20, כמי שממש הגיעו לעולם אחר ומרוחק אליו לא הגיע איש לפניהם, ללא שום אמצעי תקשורת עם העולם החיצון. הסיפורים שלהן מרתקים, וכפי שראיתם בידיעה הקודמת, גם מאה שנה אחרי עדיין מתגלות עוד עובדות חדשות ומפתיעות. הנה אחת שכזו, שגם היא מעניינת בזכות התפיסה המשתנה שלנו כבני דור אחר:
ד"ר גאווין פרנסיס פרסם השנה מאמר על משלחת נמרוד הבריטית בהנהגתו של ארנסט שקלטון, שניסתה לכבוש את הקוטב בשנים 1909-1907, והגיעה קרוב יותר אליו מכל משלחת לפניה. אך ד"ר פרנסיס בחר להתייחס לפן פחות מוכר של המשלחת: מלאי התרופות שהיה ברשותה.
להזכירכם, מדובר על יותר מעשור לפני גילוי האנטיביוטיקה, ואפילו כמה שנים לפני גילוי הוויטמינים. אז במה אפשר להשתמש כתחליף? בקוקאין, כמובן.
סובלים מעיוורון שלגים (פוטוקרטיטיס)? טפטפו מעט קוקאין לעיניים וזה יעזור.
כאבי בטן ומיחושים במעיים? שום דבר שקמצוץ צ'ילי עם קורטוב קנביס לא יכול לפתור.
שלשול? רסקו גיר וערבבו עם אופיום.
למרות קוקטייל הסמים הנ"ל, החיים של המשלחת לא היו פיקניק: הם כללו סכנת חיים מתמשכת, כמעט מוות מרעב וצעידה מפרכת בשדה מוקשים של קרח לבן מרובה סדקים ומסמא עיניים במסלול לא ממופה ובתנאי אקלים קשים. כאשר החליטו להציל את חייהם ולסוב על עקבותיהם במחיר הוויתור על עשיית היסטוריה והגעה לקוטב, לקחו אנשי המשלחת גלולות בשם הכה הולם: Forced March – תרופה לדחיית הרעב ולהגברת כוח הסבל, לקחת אחת לשעה ולתת לגלולה להתמוסס בפה. מרכיבים? קוקאין וקפאין.
על משקל "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה" (ושל אדלי, מסתבר), מסתבר שגם רפואה היא עניין של תקופה. עיינו ערך בהמלצתו של הניו יורק טיימס.

1 600 דיוויד הסלהופים על מטר רבוע אחד:
האי ג'ורג'יה הדרומית שוכן כ-2,800 ק"מ מצפון לאנטארקטיקה, ועל אף פי כן נחשב לחלק ממנה. זהו אזור קפוא, סוער וקר, אך מתחת לפני השטח, מסתבר, התמונה שונה לחלוטין. משלחת בריטית החוקרת את קרקעית האוקיינוס באזור גילתה בו עולם עשיר של יצורים חיים שלא היו ידועים לאדם לפני כן. מתחת לפני המים ישנו רכס געשי תת-ימי, שסדקים המצויים בו יוצרים ונטות הפולטות אל הים הקר עשן שחור, סמיך ולוהט בחום של עד 380 מעלות צלסיוס. החום מושך שלל יצורים – מבקטריות, כוכבי ים וחלזונות ועד ל"תמנון רפאים" לבן ומוזר (בנוף התת-ימי החייזרי הזה ובשוכניו אפשר לצפות בעמוד היוטיוב של המשלחת).
בין היצורים הללו התגלו מושבות ענק, לעתים של 600 פריטים על פני מ"ר אחד, של סרטן מכוער ושעיר בצבע לבנבן חיוור. "מממ…", אמר אחד המדענים שבמקום, "זה לא מזכיר קצת את החזה של דייויד הסלהוף?".
מאותו רגע נידון הסרטן האומלל לשאת את שמו של כוכב משמר המפרץ, ועד שיינתן לו שם לטיני רשמי (לא שזו ערובה להשתחרר מהנטל) הוא ממשיך להלך על קרקעית האוקיינוס עם הכינוי "The Hoff Crab".
בינואר 2012, כשפורסמו ממצאי הממשלחת, כל מדור מדע בעיתונות וברשת העולמית מיהר לספר אודות הסרטן החדש – כנראה הודות לכך ששמו נתן לכתבי המדע סיבה מוצדקת לצאת מהרצינות המאופקת הרגילה ולפרסם כותרת שערורייתית אך לגמרי נסמכת על עובדות מדעיות שרירות: David Hasselhoff has crabs (למתקשים: crabs = סרטנים, אבל גם סלנג לכיני ערווה).