כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.

בתחילת ינואר 1911 מגיעה המשלחת הבריטית אל חופיה של אנטארקטיקה, וקובעת את בסיסה במפרץ מקמורדו, במקום המכונה "קייפ אוונס", על שם סגנו של סקוט. הצוות פורק את הציוד, בונה בקתה שתשמש כבסיס יציאה וכמקום מגוריהם בחורף, ומתארגן לנצל את שארית הקיץ הדרומי במסעות חקר מדעיים באזור, ובמסע להנחת מחסני מזון עבור המסע אל הקוטב שייערך בתחילת קיץ הבא.

Pressure ridges of the ice crack at Barne Glacier, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

אל משימת הקמת מחסני המזון יצא סקוט בלוויית 11 אנשים, 2 קבוצות כלבים וסוסי פוני. סקוט היהיר לא למד מניסיונו של איש, לעתים אף לא מניסיונו שלו. הוא היה גאה ועיקש, ונדמה שחש שאם ידפוק את ראשו בקיר מספיק פעמים, בסוף הקיר ייכנע. למרות שידע על תוצאותיו העגומות של ניסיונו של שקלטון להשתמש בסוסי פוני כאמצעי הובלה באנטארקטיקה, בחר לגרור שוב חיות אומללות אלו ליבשת. באופן לא מפתיע, הן שוב התקשו לעמוד בתנאים הקשים, חלו ומתו בזה אחר זה. המשלחת הצליחה להתקדם ולהקים כמעט את כל מחסני המזון במרווחים קבועים זה מזה, למעט האחרון, שיועד לעמוד בקו הרוחב 80. סקוט נעצר 48 ק"מ מהמיקום המתוכנן, והחליט שזה "מספיק קרוב". הסוסים היו כבר חלשים, והוא חש שמיותר להקריב אותם רק בעבור מרחק כה קצר. כל יתרת האספקה – במשקל של יותר מטונה שלמה – נטמנה במקום זה, שנקרא "One Ton Depot", והקבוצה סבה לאחור ושבה למחנה.

אלא ששם חיכו להם חדשות רעות.
בהיעדרם, יצאה הספינה לשיט לאורך החופים, לצורך סקרים מדעיים. בחוף ושמו "מפרץ הלווייתנים" חיכה להם חיזיון מפתיע: היתה זו ספינת מפרשים מרהיבה, שכעת התגאתה בהיותה ספינת העץ שהפליגה הכי צפונה והכי דרומה מכל ספינת עץ אחרת בתולדות האנושות. היתה זו הפראם האובדת.
המפגש בין שתי הספינות היריבות היה מנומס. צוות הטרה נובה הזמין את אמונדסן לסעוד על הסיפון, והתפעל מהאילוף המרשים של הכלבים הנורבגיים. אמונדסן מצדו הציע להם לקחת כמה מהכלבים שברשותו עבור משלחתו של סקוט.
סקוט היה מוטרד. זו כבר לא היתה הודעה ערטילאית מאי שם. הפעם אמונדסן ניצב בוודאות על קו ההתחלה של המירוץ. התחרות היתה ממשית ומסוכנת. אך מה כבר יכול היה לעשות בנידון? הימים התקצרו במהירות, ועוד מעט תיעלם השמש לשבועות ארוכים, ויתחיל החורף האנטארקטי החשוך והאכזרי. לאיש מהם לא היה לאן ללכת בחורף, רק לחכות בציפיה לבואו של הקיץ הבא, בו יוכלו לצאת אל הקוטב.

החורף מגיע. המשלחת הבריטית ספונה בבקתתה, מנותקת מהעולם. מעבירה את הזמן בקריאת ספרים, האזנה לגרמופון, עריכת מחקרים מדעיים והקשבה להרצאות בליווי שקופיות. לפעמים, למרות הקור הנורא, הם יוצאים החוצה ומשחקים כדורגל על הקרח, לאורו הקלוש של הזוהר הדרומי. באזור אחר של החוף האנטארקטי, שכנה לה הבקתה הנורבגית.
לכל עם יש את ה"במבה" או החומוס שלו, אותו דבר קטן שגורם לך להרגיש בבית. הבריטים לא ויתרו לרגע על שעת התה. והסקנדינביים? ובכן, גם בסוף העולם הם סירבו לוותר על פינוק קטן מהבית: סאונה. היצירה המגוחכת היתה מורכבת מתא קופסתי קטן (כה קטן, שראש הנמצא בסאונה היה מחוצה לה…), ומתחתיו קופסת פח מלאה מים שחוממה בפתיליות. החום אולי היה נעים, אבל היציאה מהסאונה היתה כרוכה בריצה בעירום בחזרה אל הבקתה בקור מקפיא עצמות.

Bunk beds, Antarctica, 9 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

Cecil H Meares and Dimitri Geroff by the blubber stove in the Discovery hut, Antarctica, 3 Nov 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

אמונדסן היה חסר סבלנות מכדי לחכות לקיץ הדרומי. בתחילת ספטמבר יצא לדרך. הכל נראה נפלא. הוא התקדם במהירות, והמורל היה גבוה. אבל אנטארקטיקה אינה מקום צפוי, ומזג האוויר בה אינו סלחני. ביום הרביעי למסעם צנחו הטמפרטורות מתחת למינוס 50 מעלות. הם נאלצו לשוב בחזרה, כשהם מאבדים זה את זה בדרך.
שוב אמרה אנטארקטיקה את המילה האחרונה.

מסעו של סקוט

זכרו של מסעו האומלל הקודם לקוטב עמד לעיניו של סקוט כשתכנן לשוב ליבשת. אז, ב-1902-1903, מזון הכלבים בו השתמש היה מקולקל, והחיות המסכנות הורעלו למוות. הפעם, כך נשבע, לא ישים את כל הביצים בסל אחד. עבור החלק הראשון (והשטוח) של המסע תכנן להשתמש במעין מזחלות-טרקטור ממונעות. היה זה כלי רכב חדיש ביותר, שמעולם לא נוסה במזג אוויר קיצוני. אמונדסן חשש שצורת תחבורה זו תעניק יתרון משמעותי לסקוט, אך בפועל המנועים נפחו את נשמתם תוך כשבוע. לצד המזחלות הממונעות, היו סוסי הפוני. חצי מהם מתו עוד לפני בוא החורף. בנוסף לכל אלו, לקח סקוט גם כלבים.
אבל זה היה רק החלק הראשון והקל יחסית במסע. אחריו מתחילה העבודה הקשה באמת: הטיפוס המפרך על קרחון בידמור העצום עד לגובה של יותר מ-3,000 מטר. בחלק הזה, החליט סקוט, ישובו חלק מהאנשים עם הכלבים בחזרה למחנה (הסוסים יומתו וישמשו למזון), ואילו השאר יגררו את המזחלות והציוד בכוחותיהם שלהם בלבד. סקוט היה תוצר מובהק של אנגליה הישנה: הוא האמין שהישגים כרוכים בסבל, וגרירה אנושית תהפוך את הניצחון ל"אצילי יותר".
הוא ניסה לירות לכל הכיוונים. מה שיצליח יצליח.

ב-1 בנובמבר 1911 יצאה המשלחת אל הקוטב. מזג אוויר סורר היכה בהם שוב ושוב, וסופה קשה ריתקה אותם לאוהל לכמה ימים רצופים. אך מקץ חודשיים היה הקרחון מאחוריהם. מכאן היו אמורים להמשיך רק שלושה אנשים אל הקוטב עם סקוט, אך ברגע האחרון הוא משנה את דעתו, ולוקח עמו ארבעה: סגנו אדגר "טדי" אוונס, הנרי באוורס, קפטן לורנס אוטס וד"ר אדוארד ווילסון (שיצא עמו לכיוון הקוטב גם במשלחתו הקודמת, עם שקלטון).

תוך כשבוע עברו את שיאו של שקלטון. מלאכת הגרירה היתה איומה ושוחקת. מיום ליום תשו כוחותיהם, סופות שלגים עכבו אותם, אך התקווה האנושית דחפה אותם קדימה. הקוטב כבר נראה ממש בהישג יד. הנורבגים לא נראו בשום מקום. רק עוד קצת!

Men on Beardmore Glacier pulling a sled laden with supplies, during the British Antarctic Expedition 1910-1913 – Photograph taken by Captain Robert Falcon Scott, Dec 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

מהו הקוטב הדרומי בכלל? אין זו פסגת הר שאתה מעפיל אליה, צופה ממרומה על כל הדרך שעברת. זוהי רק נקודה. חסרת סממנים חיצוניים, שום דבר מיוחד. סתם נ.צ. ספציפי אחד בלב מישור עצום של שממון קרח נטול סימני דרך, כולו לבן.

אחרי ימים של לובן ועיוורון שלגים, נראה מול עיניו של באוורס חיזיון תעתועים. נקודה קטנה שחורה, מופיעה ונעלמת, אי שם במרחק. אבל לא היתה זו פטה מורגנה. ב-17 בינואר 1912 הגיעה המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי, ושם עמד מולה המחזה הגרוע ביותר שיכלו להעלות בדעתם: אוהל קטן וריק, ובראשו דגל נורבגיה.
"אלוהים אדירים", כתב סקוט ביומן, "איזה מקום נורא". אחרי כל הסבל הוא הפסיד במירוץ, וגרוע מכך, היתה לפניו עוד דרך ארוכה חזרה.

The pole party at the Norwegian tent, Antarctica – Photograph taken by Henry Robertson Bowers, between 1910-1912. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

האיש שלא האמין ב"הרפתקאות"

סקוט ואמונדסן היו הפכים. עבור סקוט, אנטארקטיקה היתה אמצעי אל התהילה והעושר. אמונדסן אהב את הקטבים. סקוט יצא להילחם באיתני הטבע. אמונדסן אפילו לא ניסה. הוא ידע שהטבע חזק יותר, ועליך לשתף עימו פעולה או שתובס.
אמונדסן למד מניסיונם של אחרים – קודם כל, מניסיונם של האינואיטים (אסקימוסים) שהכיר במסעו הקודם, ואחר כך מניסיונו במשלחת דה גרלש. מהראשונים למד שהדבר החשוב ביותר להתקדמות מהירה בקטבים הוא כלבים מאולפים לעילא, הנהוגים בידי אנשים מנוסים. מהשני למד שתזונה לקוייה יכולה להפיל את החסון באנשים.

התכנון שלו היה מופתי. הוא כלל אנשים מנוסים בתנאים ארקטיים ובנהיגה במזחלות, כמות גדולה של כלבים מאולפים, תזונה מגוונת ובריאה, ומחסני מזון רבים במרחקים קטנים זה מזה, מסומנים היטב בגלעדים עשויים קרח. בכלבים תכנן להשתמש לשני צרכים: לתחבורה וכמזון טרי, על ידי הריגת חלקם לאורך הדרך. הוא קבע את בסיסו במפרץ הלווייתנים שהיה קרוב יותר אל הקוטב בכמאה ק"מ מנקודת היציאה של סקוט, אך היה זה הימור: סקוט עבר במסלול מוכר, שכמעט כולו שורטט במדויק על ידי שקלטון כמה שנים קודם לכן. האזור שבחר אמונדסן לא נחקר ברובו. הם היו יכולים להיתקל בהרים בלתי עבירים או בקרחון כה מצולק וסדוק שכל צעד בו הוא כהליכה בשדה מוקשים (והם נתקלו באחד קטן שכזה, אותו כינו "אולם הריקודים של השטן"). אך למרות הכל הם נעו במהירות עצומה בעזרת הכלבים, ולא איבדו כוחות כמו הבריטים, שנאלצו לגרור את המזחלות בעצמם וסבלו מתזונה לקויה. הנורבגים החלו את מסעם השני ב-20 באוקטובר, וב-14 בדצמבר – יותר מחודש לפני סקוט – הגיעו אל הקוטב. הם עישנו סיגרים, אכלו ארוחת ערב חגיגית, ולמחרת החלו את מסעם בחזרה, במהירות וללא תקלות מיוחדות. ב-25 בינואר היו הנורבגים בחזרה במחנה, מוכנים להצפין בספינתם בחזרה אל הציוויליזציה, כדי להודיע לעולם על נצחונם.

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

"כל החלומות בהקיץ נעלמו", כתב סקוט. "זו תהיה חזרה מייגעת".

תזונתם של הבריטים התבססה בחלקה הגדול על "פמיקן" – תערובת דוחה של שומן מותך עם בשר מיובש טחון שגובשו להם יחדיו. איכס. הם עשו מאמץ פיזי גדול באופן ניכר מהנורבגים בעלי מזחלות הכלבים, אך גופם קיבל פחות חומרים מזינים עבור יצירת האנרגיה לה נדרש. הם היו שחוקים ומותשים, וכעת נעלמו גם האמביציה והתקווה שהניעו אותם קדימה בדרכם אל הקוטב. מלאי האוכל הלך ואזל. הם נפצעו, נחבלו וסבלו מכוויות קור קשות, וכמכה אחרונה, מזג האוויר הוסיף להתדרדר מיום ליום.

One mans daily sledging food ration, Antarctica, [ca Jan 1912]. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. מנת מזון יומית לאדם אחד במסע המזחלות לקוטב, לפני הקיצוץ.

אוונס היה הראשון להיכנע. ב-17 בפברואר, אחרי כחודש של צעידה, הוא התמוטט, ולמחרת נעלם. לבסוף נמצא יושב על ברכיו בשלג, המום ומבולבל. אחרי כמה שעות נפטר.
בן 36 היה במותו, והשאיר אחריו 3 ילדים. כמעט ולא יצא אל הקוטב, לאחר שביציאתה של הספינה מניו זילנד השתכר ונפל מהסיפון, אך סקוט, שחיבב אותו, החליט להעלים עין מהתקרית.

מדי פעם זכו בהקלה רגעית כשהגיעו אל אחד ממחסני המזון ויכלו לחדש את המלאי שברשותם. אולם המרחקים בין המחסנים היו גדולים מדי, והדלק שהוטמן בהם דלף בחלקו. היתה זו אירוניה איומה: הם היו על גבי יבשת שמעטה הקרח שלה מכיל את רוב המים המתוקים שבעולם, אולם ללא דלק לא יוכלו להפשירם כדי לשתות ולא להתחמם. הם נאלצו שוב לקצץ במנות המזון.

כוויות הקור כילו את רגליו של אוטס עד שהחלו להשחיר ולהירקב. הקפטן הגאה, גיבור מלחמת הבורים, הפך להיות נכה וחלוש מכדי להשתתף במלאכת הגרירה, וכעת היה לנטל על חבריו. מצפונו כרסם בו. הוא ביקש מחבריו להשאיר אותו למות בשק השינה שלו, אך לבם לא נתן להם לעשות זאת. חודש אחרי מותו של אוונס, נתקלו בסופה מחרידה ונאלצו להישאר באוהלם, רועדים מקור, חולים וגוועים ברעב. שוב היכתה האירוניה: לו סקוט היה מקים את מחסן הטונה האחת במיקום המתוכנן, כבר היו מגיעים אליו ומחדשים מעט מכוחותיהם.

הסופה שרקה בחוץ. הם שתקו, איש איש ומחשבותיו העגומות. אוטס גייס את כוחותיו האחרונים וקם לפתע על רגליו, באומרו:
"I am just going outside, and may be sometime"
הוא יצא החוצה אל מותו בניסיון להקריב את עצמו למען חבריו, ואפילו לא טרח להלביש את מגפיו. בוודאי לא הצליח לצעוד יותר מכמה צעדים, אך גופתו לא נמצאה מעולם. יום המחרת היה יום הולדתו ה-32.

היתה זו הקרבה אמיצה, אך מיותרת. שלושת חבריו הצליחו להתקדם עוד קצת, אך נעצרו במרחק של פחות מ-20 ק"מ ממחסן הטונה האחת, שאולי היה סיכויים היחיד להינצל. סופת שלג משתוללת עשתה שמות בעולם החיצון יום אחרי יום, בעודם ממתינים באוהל למותם, כותבים מכתבי פרידה ליקיריהם בכוחותיהם האחרונים. סקוט כתב ב-29 במרץ: "הסוף אינו יכול להיות רחוק עוד… בשם אלוהים, השגיחו על משפחותינו!".
יותר משבעה חודשים אחר כך נמצא האוהל על ידי משלחת חילוץ. ווילסון ובאוורס שקעו לתוך מנוחת עולמים בשקי השינה. גופתו של סקוט שכבה לצדם, בפנים מבועתות.

ידו האחת של סקוט היתה מונחת על שק השינה של ד"ר ווילסון, כמנסה להיפרד מחברו הטוב. ווילסון היה איש רב פעלים: רופא, זואולוג, חוקר אנטארקטי ואמן מוכשר. לצדו באוהל נחו ציוריו, המתארים את נופיה של היבשת ותלאות המשלחת (כמה ציורים ניתן לראות כאן, ציורים נוספים מופיעים באתר לזכרו).
עבור באוורס היה זה הביקור הראשון ביבשת. הוא קרא על הרפתקאותיהם המוקדמות של סקוט ושקלטון וכה הוקסם שהחליט למצוא דרך להפוך לחלק מהעלילה. הוא לא היה אמור להיות באוהל: סקוט התכוון לקחת לקוטב רק 3 אנשים, וברגע האחרון החליט לצרף את אוונס, שמכוחותיו הפיזיים התרשם מאוד. ההחלטה הזו חרצה את גורלו.

Wilson, Edward Adrian 1872-1912 :Sledge hauling on ski. Mar[ch] 1911. [London? 1912?].באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

הניצחון המריר והשידור החוזר

שימו לב כמה פסקאות הקדשתי למשלחת הכושלת של סקוט וכמה למשלחתו המבריקה והמנצחת של אמונדסן. זו בדיוק הבעיה של סיפורי הרפתקאות: הם מעניינים יותר כשהם רוויי בעיות, תקלות והפתעות.

מותם של סקוט ואנשיו עורר תדהמה ואבל לאומי בבריטניה. הבריטים ציירו את סקוט כקדוש מעונה, חלל אמיץ במלחמה בלתי אפשרית בטבע. באמונדסן הם ראו גרינץ' ערמומי, שגנב לסקוט הגיבור את התהילה המגיעה לו ממש מתחת לאפו. הם לא ראו את טעויותיו הרבות של סקוט – ההסתמכות על גרירה אנושית במקום כלבים, המזון הדל, מיקום מחסני המזון, ההחלטה לקחת אדם נוסף לקוטב ברגע האחרון וכו' – והאשימו את המזל הרע בכשלונו. הוא הפך לגיבור לאומי, ואשתו קיבלה תואר אבירות בשמו (פרט טריוויה חסר קשר: אשתו היתה סבתה של אמילי יאנג, פסלת שהיוותה ככל הנראה השראה לסיד בארט כשכתב את "See Amily Play").
בנוסף, אין להכחיש: סיפור הרפתקאותיו של סקוט היה פשוט דרמטי ומעניין יותר מ"הכל עבר ללא תקלות מיוחדות".

אמונדסן נעלב מהצורה בה הוצג. הוא ניצח בזכות ולא בחסד, בזכות תכנון קפדני ומדוקדק. "Adventure is bad planning", אמר במרירות, במשפט שמגדיר אותו בעיניי היטב. "הניצחון ממתין לאדם המאורגן עד הפרט האחרון – 'מזל', יאמרו האנשים. התבוסה וודאית עבור מי שהזניח את ההכנות המוקדמות הדרושות, לזה יקראו 'מזל רע'".

עברו כמה עשורים עד שנחשפו טעויותיו של סקוט מול התוכנית המושלמת של אמונדסן. היסטוריונים החלו מבקרים את מנהיגותו כמי שגרם למות אנשיו, ודעת הקהל השתנתה.
ב-2006 החליטה רשת ה-BBC ליישב את ההדורים ולערוך מירוץ חוזר בין בריטניה לנורבגיה תוך שחזור המסע ההיסטורי: הקבוצות צוידו באותו ציוד כמו ב-1911, ואותם מצרכי מזון (הבריטים המודרנים על הפמיקן: "יורד במורד הגרון ומיד רוצה להעלות בחזרה"). המסלול היה דומה – אבל נערך על כיפת הקרח של גרינלנד, כי כיום אסורה כניסתם של כלבים לאנטארקטיקה. על הסוסים ויתרו בשחזור מטעמי צער בעלי חיים.
ההיסטוריה חזרה על עצמה: עד שהמשלחת הבריטית המודרנית הגיעה לקוטב, הנורבגים כבר הספיקו לחזור משם אל המלון החם. יותר מזה – הבריטים שוב נכשלו בהשלמת המסע. בריאותם התדרדרה עד שהמפיק החליט להפסיק את המירוץ מחשש לנזק בריאותי כבד. הם איבדו במהלך המסע כמעט חמישית ממשקל גופם (19% בממוצע מול כ-6.5% שאיבדו הנורבגים), וחמור מזה, רוב המשקל הנ"ל ירד ממסת השרירים ולא ממאגרי השומן של הגוף.

Head and shoulders portrait of Roald Amundsen, [ca 1910]. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

כיבוש הקוטב הדרומי לא השביע את רעבונו של אמונדסן למסעות. יותר מזה, זה לא היה הקוטב אליו פילל. הוא יצא לעוד מסע ימי ארוך באזור הארקטי, ואחר כך החל לפתח תחביב חדש: תעופה. ב-1926, אחרי שני ניסיונות נפל, הוא מגשים את חלומו, והופך לאדם הראשון (בטיסה משותפת עם לינקולן אלסוורת') שטס מעל הקוטב הצפוני. נדמה שכעת יכול היה לחיות את יתרת חייו בשקט, אולם ב-1928 הוא שומע על ידיד בצרה, נובילה האיטלקי שהתרסק באזור הארקטי, ומיד טס לחפשו. נובילה נמצא, אך מטוסו של אמונדסן נעלם אי שם בצפון ומעולם לא חזר ממשימת החילוץ. זמן קצר לפני כן סיפר בראיון על אהבתו לאזור הקוטב הצפוני ויופיו הפלאי, וחתם: "זהו המקום בו הייתי רוצה למות".

עם השנים החליפה את האוהל הנורבגי בקוטב הדרומי תחנת מחקר בינלאומית, הנקראת על שם צמד המובילים במירוץ – בסיס אמונדסן-סקוט. צחוק הגורל: מעניין מה שניהם היו חושבים לו ידעו ששקלטון המפסיד, אותו מתחרה שאפילו לא הצליח להגיע לקוטב, נחשב בימינו כחוקר האנטארקטי הנערץ ביותר מבין שלושתם. איך זה קרה? על כך באחד הפוסטים הבאים.

Captain Robert Falcon Scott's last birthday dinner, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 6 Jun 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. חגיגת יום הולדתו האחרון של סקוט (בראש השולחן, בין ווילסון לאוונס) בבקתה. קפטן אוטס עומד מצד שמאל.

בפרק הבא במסעי ליבשת: פחות היסטוריה, יותר תמונות! בחזרה לטיול שלי בדרום הרחוק – התחנה הראשונה בג'ורג'יה הדרומית, במושבת כלבי ים שמצאה לה מיקום אירוני במיוחד.