כבר אחרי חצות. LCD Soundsystem

ג'יימס מרפי. למטה: ג'וני ליידון.


יש לי הרבה לספר על כנס המוזיקה של הייניקן שנערך השבוע, והיה לי פחות מדי זמן או עירנות מספקת כדי להיות קוהרנטית מכדי לעשות זאת. במהלך הסופ"ש, אחרי שנת לילה נורמלית ראשונה השבוע, אספר לכם על הפאנלים המוצלחים בהם הייתי, ואילו כעת אפנה את המקום לדבר החשוב באמת: תמונות.

The Drums

כל מי שניסה לכתוב עליהם כילה יותר מדי משפטים על "ההייפ ושברו". להקה חביבה עם שניים-שלושה שירים חביבים שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות, סולן עם קול שהזכיר לי את ברט אנדרסון ותנועות ריקוד הזויות – אם כי פחות משל הבסיסט, שביצע פירואטים שלמים בחשיכה.

LCD Soundsystem

או בשם שהמצאתי להם מתוקף השתעשעותי מעברות נוראי של שמות הרכבים ברדיו של שנות ה-80 – לס"ד מערכות שמע (נשמע כמו עסק למכירת רדיו-טייפים גנובים).

ה-הופעה. כיף, כיף כיף. אני מודה שלרוב קשה לי לגייס סבלנות לסאונד של מוזיקה אלקטרונית בהאזנה ביתית, אבל בהופעות חיות התחושה הזו מתהפכת לחלוטין ואני נהנית מאוד. סיום פנטסטי וכל כך שונה מכל שאר ההופעה עם "New York I Love You, But You’re Bringing Me Down", ששילוב קולות החברים במקהלה בסופו – ביחד עם אלו של הקהל – נשמע לרגע כמו חבורת שיכורים שמתאגדת ברגע של צלילות לשיר המנון אהוב מכל הלב בחצי דמעה.
מסוג ההופעות שניתן לסכם אותם במילים: "אפשר עוד פעם?"

ננסי וונג

פט מהוני

איזה הדרן!

גיאחה טען שהוא נראה כהומלס שהסתנן לבמה. אני חשבתי על הכלאה של עוזי רמירז ובני בשן



PiL

נדמה שהמופע האמיתי של ג'וני ליידון היה בכלל כמה שעות קודם, בפאנל הקורע מצחוק בכיכובו שנערך בצהריים (ועליו אספר בהזדמנות אחרת). על הבמה המופע סבל משיבוץ לא מוצלח, כשהמוזיקה הלא קומוניקטיבית שלה הייתה דאון רציני אחרי מסיבת השנה של לס"ד מערכות שמע. השעה האיומה, אחת וחצי בלילה, גם היא הבריחה את מרבית הקהל, וליידון אפילו טרח לספק לפורשים את השיר הכי טוב של ההרכב מיד בפתיח מסיבה לא ברורה. לפרקים ההופעה היתה קצת מייגעת, בעיקר בגלל השעה. בכל זאת, הבוקר שלי התחיל ברבע לשש בבוקר, ולמעט ביקור קצר בכנס בצהריים כלל יום עבודה עד רבע לשמונה בערב – לא סיפתח מוצלח לערב הופעות ארוך כל כך. אבל ההופעה בכל זאת סיפקה כמה ביצועים מוצלחים, שליידון הצליח לדחוס ביניהם את מכסת הקללות וההשמצות הקבועה. האיש נראה על הבמה כמו הכלאה בין תוכי קקדו, תרנגול וטווס, ואפילו הפתיע בשליטה מעולה בקול בשירה. בצהריים הוא נשאל מה קרה שגרם לכך שהקול שלו ב-PiL נשמע כמו אדם אחר לגמרי מקולו בסקס פיסטולס, והוא ענה: "פשוט למדתי לשיר".
החלק הטוב ביותר בהופעה לטעמי היה במפתיע "Warrior" – ביצוע כל כך מרהיב שהוא העיר אותי לגמרי בשלוש בבוקר.

למרות שקשה לגנוב את ההצגה לג'וני, לו אדמונדס עשה עבודה לא רעה בכל מיני גיטרות משונות, בהן אחת שנראית כמו סיטאר, נשמעת כמו חשמלית, ועליה הוא ניגן בקשת של כינור.

הוא גם שלף צעצועים מסתובבים מאירים כמו של יום העצמאות, וניגן איתם על הגיטרה.

עוד על כנס המוזיקה של הייניקן בקרוב. בינתיים – שעות שינה, Here I come!

בתמונה: ג'יימס מרפי מציץ בשעון וקולט שיש יום עבודה למחרת

פוסטים בנושאים דומים:
כנס המוזיקה של הייניקן: המסתכלים בקנקן – על עיצוב עטיפות אלבומים
ההופעה הקודמת שראיתי בביתן 1: פט שופ בויז מציגים – קוביזם