אפילו עז


הבילויים במאהל: בלי שירים שעושים נעים
יום יום שלישי, 9 אוגוסט 2011, 18:14
3 תגובות

ובבורסה אמרו שכולם מרוויחים
וכולם כאן שמחים וכולם מברכים
את כולם
כי כולם כאן אחים
הנשים כאן יפות והאוכל טעים
ים המלח מלא בדגים נפלאים
(מפעלי ים המלח שוקלים לאמץ את השורה האחרונה לקמפיין הבא)

b-byluim_9970-1.jpg

האמן הראשון שבו נתקלתי במאהל בשדרות רוטשילד היה יהלי סובול. הוא הגיע עם אקוסטית והזמין את הנוכחים לחרב בזיופים את מיטב שיריו. באותו רגע היתה זו בחורה אלמונית שהמיטה קלון על "נשכור לנו חדר בדרום תל אביב ונחיה כמו גדולים" ("כמו גדולים" = עם אוברדרפט?). זה היה שיר מתבקש לאירוע, אבל אני חשבתי על תחילתו של שיר אחר. "שנים חסומות, שנים בלי רגש, שנים מהצד, מנותק". כל כך הרבה שנים חסומות כל זה פעפע בלי לפרוץ. ובסוף, כשזה קרה, ההתפרצות האדירה לא קרתה בזעם אלים. כן, יש גם זעם, אבל איכשהו הרבה ממנו הפך לסוג של סולידריות מפתיעה של שותפות לגורל, ואולי, אפילו, למין תקווה כלשהי לשינוי.

המאהל גדל כל כך מאז הלילה הראשון, בו עמדנו פחות ממאה איש עם מגפון ואוהלים בודדים (וללא תור בטוני וספה). עכשיו הוא עיר בתוך עיר, חיה ורוחשת, שכל הזמן קורה בה משהו היכן שהוא ללא לוח אירועים מסודר. לפעמים אתה שומע על זה בדיעבד וחושב לעצמך שכל כך חבל שאותו אמן לא נותן לך איזו התרעה מוקדמת במייל: "יעל, מחר בחצות בין שיינקין לבר אילן, סודי ביותר, נתראה!".
במאמר מוסגר, עלי לומר שבעיניי דווקא ההרצאות בנושאים חברתיים/ כלכליים/ תכנון עירוני והשיח הער (אם במעגלים מסודרים או הבינאישי) פעמים רבות מרגשים ומרתקים יותר מההופעות. מומלץ לנסות.

אבל על ההופעות המוזיקליות כנראה יותר מעניין לדווח ולהתנצח. ביום ראשון בלילה יש דיבור ערני מי ראה את מי. אחת מספרת רשמים מיהוא ירון, אחר מאוהד פישוף, אני מספרת על אוחנה בראס בנד (Oh*B*B) הנהדרים, וכל מי שהיה באותו לילה שכתבי מוזיקה אוהבים לומר עליו "מכונן" אומר בעיניים נוצצות ובמבט של ניצחון: "ברי".

אך בעיניי הרגע המוזיקלי הטוב ביותר במאהל לא היה של אמן גדול וחשוב (בקנה מידה מסחרי, הכוונה), הוא לא התרחש מול קהל ענק של מאות אלפי אנשים, ולא כלל להיט ממלכתי ואופטימי שכו-לם יכולים להתאגד סביבו. הוא קרה ביום ראשון בערב בשני שירים של הבילויים.

וזה לא כי התגעגענו. זה לא כי היתה שם איזו התרחשות מוזיקלית יוצאת דופן. זה פשוט כי הם שרו את מה שיש, מה שקורה סביבנו.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 3 תגובות


נולד ב-7 ביולי: מזל טוב, פורטיס! (פוסט מצולם)
יום יום ראשון, 10 יולי 2011, 18:10
אין תגובות

b-4tis11_8457.jpg

b-4tis11_8413-2.jpg

b-4tis11_8480-1.jpg

b-4tis11_8474.jpg

b-4tis11_8475-1.jpg

b-4tis11_8481.jpg

b-4tis11_8445-1.jpg

(גם לברי, על הדרך)
בארבי תל אביב, 8 ביולי 2011.


פוסטים נוספים בנושאים דומים:
אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית: פורטיס, הופעת פורים בבארבי
הוא קלקל את כולם: שלושים שנה לפלונטר
אחווה בבר אילן: קלפטר וחברים, פורטיס וסחרוף



סווייד, תמונות הופעה: so young, so gone
יום יום שבת, 2 יולי 2011, 4:41
6 תגובות

תמונות וכמה מילים מהופעה שהספיקה למלא את גופי העייף באנרגיה כדי לכתוב עליה ב-5:30 בבוקר.

b-swd_8228-1f.jpg

b-swd_8329-1.jpg

יש שירים שתמיד יהיו עבורך חלק מתקופה מסוימת. סווייד אצלי מתקשרים לצבא, למשמרת לילה בקראוון שבקצה הבסיס. שלוש בבוקר, הרדיו פתוח על ווליום מזעזע, ואנחנו צורחים עם ברט אנדרסון את הפתיחה של So Young, כי אין אף אחד ער מלבדנו כרגע בעולם.

ואין לנו באמת מושג מה הוא צועק שם, לפני שמתחיל הטקסט של השיר, ועוד אין אינטרנט ב-1996 כדי שנברר. זה לא באמת משנה. רק הצעקה הזו שרותחת ופורצת מבפנים והכוונה שבה, ואתה מבין ומרגיש את הכוח שבה, וצועק איתם מלל ג'יבריש עם מצלול דומה במלוא הכוונה, בשלוש בבוקר. Because we`re young, because we`re gone.

לשיר הזה, כמו Animale Nitrate או Trash, ואפילו The Beautiful Ones שתמיד מזכיר לי את הנסיעה לתוך סן פרנסיסקו אחרי שבועות ארוכים של נדודים בטבע (פתאום הרעש, ההמולה והאקשן של עיר גדולה שמצלצל לך כמו הפתיח מכל העברים), ולעוד הרבה אחרים של סווייד, יש תכונה נפלאה להישאר באותה נקודה, צעירים, רלוונטיים, שכל כך כיף לצעוק איתם ולהיות פתאום בבת אחת צעיר ב-15 שנה. So Young פשוט לא יכול להיות שיר בן כך וכך שנים, הוא שייך לרגע הזה, לגיל הזה שבו אין מספיק עבר מאחוריך כדי להסתכל בו ולראות את כל ההזדמנויות שפספסת, והעתיד לפניך כל כך גדול ורחוק שאין טעם בכלל להביט בו, כי ממילא מחכה לך שם כל כך הרבה זמן לפספס ולתקן. יש רק הווה.

יש הופעות שאתה בא לראות, להסתכל מהצד בהתפעלות. בזו אתה בא לצעוק את המילים, לחיות לרגע בתוך By The Sea כאן ועכשיו, גם אם אתה לא רואה כלום מעל הראשים הרבים סביבך. לא לשבת על כסא בשורה מסודרת, בלי יציעים מחורבנים ומרוחקים באצטדיון ענק, אלא מרחב צפוף וחם של המון חברים ואנשים שעומדים וצועקים ביחד את המוזיקה בכל הכוח ממעמקי הגרון ועד לקצות הידיים המונפות. כיף.
המשך…



פסטיבל יערות מנשה 3: תמונות מלב היער
יום יום חמישי, 19 מאי 2011, 17:59
2 תגובות

קיצו, יהוא ירון, השפן הנכון, קרולינה, חיה מילר ורם אוריון, אדיר והילדות, ירון בן עמי ועוד – תמונות וביקורת קצרה מיום אחד בפסטיבל יערות מנשה 3, שנערך לפני שלושה שבועות.

b-ym-krolna_6771.jpg
תמונה עליונה: קרולינה. תמונה אמצעית: הבמה הקטנה בהופעה של דנה עדיני
b-ym-danaad_6588-1.jpg
למטה: הצללית של בוריס מרצינובסקי על רקע העצים בבמה המרכזית
b-ym-yehu_6602-1.jpg

סוף סוף נענה צוות פסטיבל אינדי כלשהו לתחינותיי, ועל פני העונה החמה – שבינינו, כבר משתרעת פחות או יותר לאורך רוב השנה בישראל – ביכר להזיז את התרחשותו לעונת האביב המלבבת. אומנם יש בכך מן ההימור, כפי שיעיד הגשם בלילה שלפני והלחות והאפרוריות בליל הפסטיבל ולמחרת, ועדיין אקח את אלו בשתי ידיי על פני כל שרב אחד מיני רבים. לרקוד בנוף ירוק בלי להזיע! איזו המצאה! ובכלל, כל פסטיבל ותיק ומפורסם בבריטניה מתהדר בגשם לרוויה ובוץ מלוא החופן – אז למה לא אצלנו?
המשך…



אני שונאת להכין סיכומי שנה/עשור מוזיקליים
יום יום חמישי, 6 ינואר 2011, 18:56
5 תגובות

אני שונאת להכין סיכומי שנה/עשור מוזיקליים.

bi-ez.jpg כי לרוב הם יותר רשימת מכולת מנימוקים מעניינים.

bi-ez.jpg כי אחרי 500 סיכומים כאלו בעיתונות, בפורומים, וכיום גם בבלוגים, אתה לא באמת זוכר מי בחר באיזה אלבום. הכל הופך למיש-מש אחד גדול.

bi-ez.jpg כי נדרשות שעות ארוכות, וגם ייסורים, להחליט מי כן ומי לא ייכנס לרשימה. אני אדם לא החלטי. התקליטייה שלי נעדרת סדר קבוע ("נעדרה", בעצם – כבר שנתיים היא שוכבת בארון מפאת היעדר דרך לנגן מוזיקה, אל תשאלו). היא מורכבת מערימות על פי מידת השימוש. כך לכל אלבום יש הזדמנות לכבוש את הפסגה לראשונה או מחדש בהחלטה של רגע.

bi-ez.jpg כי אי אפשר לדרג במדויק אלבומים שאתה אוהב. בעוד שבועיים החיים שלך יקחו תפנית ופתאום כל שורה באלבום-השמיני-הטוב-ביותר-של-השנה תקלע לך עמוק אל תוך הלב ולא תוכל להוציא אותו מהמערכת במשך חודשיים. או להיפך, בעוד חמש שנים תתבגר ולא תבין מה לעזאזל מצאת באלבום מס' 3, שבהווה הוא עבורך כאמת ויופי מגולמים בצליל, אבל מי יודע, לכל דור יש את ההיי-פייב/מודרן טוקינג שלו.
(אפרופו, בתוכנית שנערכה בגלגלצ לכבוד עשור למצעד שנות השמונים בגל"צ, סיפר תמיר קמחי, יוזם המצעד, שהם "טעו קצת בספירה" בכוונה תחילה כדי לקדם את Bico של פיטר גבריאל, ובדיעבד הוא לא מבין למה)

bi-ez.jpg כי אם אתה בוחר לסכם את האלבומים הטובים של השנה אתה מפספס כמה מהשירים הבודדים שהכי קימטו לך את הלב גם אם מעולם לא קנית את האלבום, או רכשת אותו וגילית שרובו מורכב מפילרים. אם תסכם את השירים, מה יהא על ההופעות שלא הכילו אף אחד מעשרים הגדולים אבל חזרת מהן טעון בכל כך הרבה אדרנלין שיכולת להקיף איתו בריצה את איצטדיון בלומפילד 15 פעמים בשלוש בבוקר?

bi-ez.jpg כי אי אפשר להספיק לשמוע הכל בזמן ולא תמיד נופל האסימון בעשור ש…נו, שעוד היו בו אסימונים. האלבום הישראלי הטוב ביותר שלי לשנת 2008 המבאסת יצא בכלל ב-1996 ("דיואלט"), אבל לאוזניי הוא הגיע באיחור ניכר. באופן משעשע, אחד השירים המוצלחים בו כולל את השורה העתידנית "מה יעלה בגורלנו באלפיים ושמונה? חוביזות בחלל או שואה בירוחם?" (כן, זה הצליח כמעט כמו הנבואה של "בחזרה לעתיד" על המכוניות המעופפות ב-2015).

bi-ez.jpg כי גם באשר לכל מה שכן שמעתי בעתו, אני סנילית מדי לזכור את כל מה שיצא בשנה האחרונה, כל שכן בעשור האחרון. חמש דקות אחרי סיום הכנת הרשימה למצעד שנה או עשור אזכר שהותרתי בחוץ חמישה מהאלבומים הכי בלתי נשכחים השנה – או לפחות כאלו שהיו בלתי נשכחים עד שהתחלתי לכתוב את הרשימה.

bi-ez.jpg כי יש אלבומים שנופלים בין הכסאות כשהם יוצאים בדצמבר או באלול ואתה לא מספיק להתאהב בהם בשבועיים האחרונים של השנה הלועזית/עברית כדי להכניס אותם לסיכום השנה, אבל כן מספיק לשכוח מהם עד סיכום השנה שאחרי.

bi-ez.jpg כי יש את המתחכמים שמוציאים את אלבומיהם בדיוק על הסילבסטר (מה שלומך, ברי?).

bi-ez.jpg כי למוזיקה טובה באמת אין תאריך התיישנות. היא לא תחמיץ, תעלה עובש או תמלא את המקרר בארומה משונה אם תכתוב עליה ברגע הכי מתאים, כשהמילים המדויקות יושבות לך על קצה הלשון ובוער לך לשתף אותן עם העולם, גם אם הרגע הזה יגיע באיחור של שנתיים.

bi-ez.jpg כי אם מתחילים לתת זכות הצבעה לקהל הרחב זה עוד ייגמר עם "למבדה" כשיר היובל ברשת ג', או חמור מזה, עם ביבי כראש ממשלה.

bi-ez.jpg כי כדי לסכם "אלבומים חשובים" צריך פרספקטיבה, והיא מגיעה בחלוף הזמן. יש לנו כזו לגבי שנת 1999, קורות 2010 אפילו לא חלפו מחיובי כרטיס האשראי.

bi-ez.jpg כי בכל הקשור בתאריכים, אני לרוב מאחרת את זמני. עצם העובדה שהרשימה הזו מתפרסמת שבוע אחרי תחילת ינואר אומרת הכל.

bi-ez.jpg כי האמת שאני מאחרת הרבה יותר מכפי ששיקרתי בסעיף הקודם. כתבתי את הרשימה הזו כפתיח לרשימת הרהורים על העשור שחלף בדצמבר 2009, שאותה לא טרחתי להמשיך מעולם. שונאת לכתוב סיכומי שנה/עשור מוזיקליים כבר אמרתי?

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 5 תגובות


אינדינגב 2010, ג': רכות ורעש – דניאלה ספקטור + מיכל לוטן / אינגה דינגו
יום יום רביעי, 20 אוקטובר 2010, 0:43
תגובה אחת

שתי הופעות ללא מכנה מוזיקלי משותף על שתי במות פסטיבל אינדינגב 2010: בצהרי שישי אינגה דינגו מספקים מנת רעש גדולה בבמה הקטנה, כמו גם "פוזות תיפוף" נפלאים למצלמה. כמה שעות אחר כך, דניאלה ספקטור ומיכל לוטן נהנות משמש אחר הצהריים הענוגה בבמה המרכזית.

b-inD4-spctrLotn_3637.jpg

b-inD4-ingdng_3517.jpg

ונתחיל בבמה הקטנה, בצהרי היום:
המשך…



אינדינגב 2010, ב': רוצי בובה, אוריון קורא לך + אבי עדאקי אין דה האוס
יום יום שבת, 16 אוקטובר 2010, 1:10
אין תגובות

עד שאסיים את כל מיון התמונות האינסופי מהפסטיבל, הרי טעימה קצרה משתי הופעות צהריים בשמש הנעימה של הנגב – רוצי בובה מארחים את רם אוריון, ומופע הלהקה של אבי עדאקי.

b-inD4-bubaram_3822.jpg

b-inD4-bubaram_3799.jpg

b-inD4-adki_3603.jpg

יש הופעות שאתה אומר לעצמך "הלוואי וישירו את…" או "איך הוא לא שר את…?". בניסיוני לשחזר לאחור, אין לי מושג קלוש מה רוצי בובה ורם אוריון שרו או לא שרו באותו צהריים. למי אכפת. מה שזה לא היה, זה היה משמח, מקפיץ, ויושב נהדר על אווירת שבת בצהריים בשמש, ו"חיוך קטן" היה הקטע השני. חיוך קטן! אחרי היעדרות כפויה של חצי יממה מהפסטיבל לחזור לשורה הראשונה, לקפוץ באוויר ולצרוח: "פו-קא-קי-קו-קי!" כשמאחור קהל שלם משתולל בתוך ענני רסיסים נוצצים של ממטרי מים מהמטפים – ומיד הכל נראה טוב יותר.
המשך…



אינדינגב 2010, א': פוסט תמונות, ללא הופעות
יום יום שלישי, 12 אוקטובר 2010, 9:06
4 תגובות

אתם מכירים את התרגולת: זהו פוסט תמונות ראשון מפסטיבל אינדינגב 2010, אותו אחד שבו מופנה המצלמה הרחק ממרכז הבמה, אל הקהל, הנוף, מחנה האוהלים, העפיפונים – הפרטים הקטנים שבלעדיהם זה לא היה אינדינגב.
תמונות מההופעות וביקורת יופיעו כאן בהמשך השבוע.

b-inD4_3999.jpg
b-inD4_3895.jpg

בשלהי הפסטיבל, שתיים-שלוש להקות גדולות של ציפורים קטנות עפו מצד לצד בגושים מעל העצים שבקצה אזור הקמפינג, יוצרות מעין ציור נע בתנועה, מכושף ורב קסם, כמו מנורת פלסמה מן הטבע. מסוג הדברים שאי אפשר לצלם, רק להיות שם, להתיישב על החול, ולהביט בשקט. על הופעות קל יותר לספר, אבל למרחבים יש קסם שחורג הרבה מעבר למוזיקה בלבד.
המשך…



מאוחר באוזן
יום יום שבת, 18 ספטמבר 2010, 22:51
תגובה אחת

חגיגות השנתיים לפעילותו של האוזן בר היוו עילה טובה לשורה ארוכה של הופעות בלילה לבן. היה פיקנטי (תרתי משמע)

b-jimbry_2368.jpg
למעלה: נוכלי הג'ימבורי בספונג'ה אנושית. למטה: תעני אסתר, כשעוד היו בלונים
b-taaniPshrt_2274.jpg

האוזן בר, שחגג ביום רביעי האחרון שנתיים של פעילות, הוא ללא ספק מועדון ההופעות שפקדתי הכי הרבה בשנה האחרונה. יש לכך כמה סיבות, אבל בסופו של דבר, השתיים המנצחות הן שעה ומיקום. חובבי מוזיקה אחרים יעדיפו להרחיב על הקו המוזיקלי, הליין-אפ החודשי, האירועים המיוחדים (דוגמת נוכלי הג'ימבורי, ערבי ההפתעה, לכלוך באוזן, סיפורים באוזן וכו') והמחירים הנוחים – כל אלו חשובים, ללא ספק, אבל בצד הפרקטי, היתרון הגדול של המקום עבורי על פני מועדונים אחרים בעיר הוא שכל מעלותיו אלו נגישות הרבה יותר ממקומות מתחרים. מועדונים עם הופעות טובות לא חסר, להגיע אליהם זה כבר יותר מסובך.

בגלל המיקום. כי הגיע הזמן שיהיה סוף סוף מועדון במרחק אוטובוס אחד מהבית, ממש במרכז העיר. ויותר מזה, במרחק הליכה מהמשרד, כזה שמפתה אותך להישאר עוד שעה נוספת בעבודה, ואז לקפוץ על הדרך להופעה קטנה לפני השינה, עם עיקוף קטן דרך טוני וספה לארוחת ערב. אגב, רק שתבינו עד כמה אני גמישה בהגדרת "מרחק הליכה", האוזן בר מרוחק מעבודתי כ-45-50 דקות הליכה (שאינה עוברת באזורים בעייתיים בשעות החשיכה, כאזור התחנה המרכזית למשל). סביר במזג אוויר נוח, ואפילו נחמד לחילוץ העצמות אחרי יום ישיבה ארוך מול המחשב, ויש טוני וספה ואייסברג בדרך. מה רע?
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | תגובה אחת


כנס המוזיקה של הייניקן: המסתכלים בקנקן – על עיצוב עטיפות אלבומים
יום יום שבת, 11 ספטמבר 2010, 22:06
3 תגובות

שעות אחדות לפני שלס"ד מערכות שמע הקפיצו אלפים בביתן 1, התקיימו בקומה מעל הרצאות ופאנלים בנושאי מוזיקה. הפאנל עם ג'וני ליידון גנב את ההצגה, אבל זה שלפניו, אודות עיצוב עטיפות אלבומים, היה מרתק לא פחות

מצד אחד, נדמה שהיום החזות החיצונית היא העיקר: המיתוג, הלוגו, התדמית, שהפכו כולם חשובים מבעבר. מנגד, דווקא העת הזו היא תקופת שפל לעטיפות אלבומים. הן הצליחו לשרוד יפה את ההתכווצות במעבר מהתקליט לדיסק, אבל עתה הדיסקים הופכים לקבצי mp3 מכווצי סאונד, נטולי קיום פיזי. אנחנו אפילו לא טורחים להוריד את העטיפה כדי להדפיס אותה עבור דיסק צרוב. לכל היותר היא מופיעה מאליה כשאנחנו מדפדפים בין הקבצים במסך המיניאטורי של האייפון, כולה בקושי סנטימטר וחצי רבוע.
בינתיים רבים עדיין מחזיקים בדיסקים ואפילו בתקליטים, וכמובן בזכרונות של עטיפות מיתולוגיות עליהן גדלו וטיפחו את טעמם המוזיקלי. מה צפוי לעטיפה אחרי לכתם? שאלה טובה, ולמרבה הצער הפאנל נגע בה רק על קצה המזלג, אבל בדרך לשם סיפק לא מעט שיח מעניין.

b-cover1.jpg
מימין: עטיפת ה"פעמון" של טרטקובר למתי כספי. משמאל: עוד עטיפה אורבנית נהדרת

הבננה, המנסרה, התינוק השוחה, מעבר החצייה

אחרי סרטון אנימציה קצר וקולע של JewBoy המורכב מעטיפות מפורסמות, עבר המיקרופון למעצב להב הלוי. הוא הציג את העטיפות האהובות עליו (כמו גם לוגואים מפורסמים של להקות), שלמעשה שימשו יותר כנקודת פתיחה לשיח. העטיפות הגדולות באמת הן איקוניות, הוא אמר – אפשר לתאר אותן בשתי מילים לכל היותר, וכולם יבינו באיזה אלבום מדובר. הביטו בכותרת מעל הפסקה הזו, ותבינו. חלקן כל כך איקוניות, שאנחנו אפילו לא שמים לב ששם התקליט והאמן בכלל לא מופיעים על חזיתן (אייבי רוד, האיש הצועק של קינג קרימזון וכו') – עניין שלא יעלה על הדעת במיינסטרים בימינו. עטיפות כאלו, הוא ממשיך, זקוקות למעצב חזק מספיק כדי לעמוד על החזון שלו, כי חברות תקליטים, ופעמים רבות גם האמנים, רוצים את השם ואת הפרצוף שלהם על העטיפה.
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 3 תגובות