פסטיבל הטייפים הרביעי בצימר, אוקסיז'ן ויאיר קז מארחים את גלעד כהנא, ונוכלי הג'ימבורי וחברים. קצת לפני הכניסה לדיאטת הופעות מחמירה, החלטתי לפתור את ההתלבטות בין 3 הופעות ב-20 במרץ בהליכה לשלושתן גם יחד. היה עמוס.

Yair Kass in not a number, he's a free man

Efrati is number 6

תחנה ראשונה: פסטיבל הטייפים הרביעי בצימר

אני נולדתי בדור הקסטות. יש לי עד היום מגירה נשכחת עמוסה בכאלו, שאני משוכנעת שביניהן נחבאות מציאות שהקלטתי לפני 20 שנה מהרדיו, כמו רם אוריון שמזייף את "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית בימי נושאי המגבעת וברי סחרוף נשבע בראיון מ-1992 שאין שום סיכוי שבעולם שהוא ופורטיס יתאחדו אי פעם להופעה שלמה, כל שכן אלבום. סביר להניח שברובן יש סתם חלקי שירים סטנדרטיים באיכות נוראית מוקלטים זה על גבי זה, אבל למי יש כוח לבדוק. למילים "טייפים" ו"קסטות" יש איזה קסם של זכרונות ילדות: הרדיו-טייפ הכסוף על חלון חדרי בבית ילדותי, קלטות מוקלטות עם עטיפה משוכפלת במכונת צילום, הזיופים הקבועים, קסטת עוף החול הפגומה עם הסרט שהשתחרר 14 פעם ותמיד שבה לנגן כשגולגל מחדש.

פסטיבל הטייפים הרביעי של הצימר לפיכך נשמע מסקרן מספיק כדי לעלות על קו 247 המתיש:
"21 הופעות שונות אשר המשותף לכולן הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. זהו פסטיבל ייחודי אשר בו אין הגדרה ז'אנרית מצומצמת אלא החומר עצמו, הסרט המגנטי, הוא הבסיס להרפתקה המוזיקלית". הפלייר אמר את כל זה בהרבה יותר מילים, כולל סקירה היסטורית, נאצים ובינג קרוסבי.

המציאות, קצת כמו פגישה מחודשת עם ווקמן בימינו, היתה די מאכזבת. הצימר עצמו התגלה כמקום מלבב (גם אם עמוס עשן), מעין גרסה דחוסה מאוד של בית פית/קית: ביתי, מאולתר, עם שיק דרום-תל-אביבי מתפורר. מקרר בירות בהגשה עצמית, יצירות אמנות שונות ומשונות סדורות בצפיפות על הקיר (כולל קסטה ממוסגרת קרועת סליל של דודו פישר) שמעניין לסקור, חלקי טייפים וסלילים וקהל סימפטי וקשוב. הבעיה היתה המוזיקה עצמה. היא פשוט היתה ניסיונית מדי בשבילי.

מה זאת אומרת, בדיוק? כשאי אפשר להבחין בין החלפת הסט והרכבת הציוד בין ההופעות לבין שבע הדקות הראשונות של ההופעה עצמה, זה ניסיוני מדי בשבילי. כשלבך יוצא אל האמן שהפסיק הכל ונאבק כבר שלוש דקות רצופות עם סידור מעמד המיקרופון עד שאתה מגלה שהחריקות של חלקיו הלא משומנים הם למעשה מטרתו המכוונת מלכתחילה של האמן, זה ניסיוני מדי בשבילי. כשאיש מחליף קסטות בווקמנים במשך שבע דקות בלי כמעט שום שינוי נשמע לאוזן ברעש המונוטוני, זה ניסיוני מדי בשבילי. ילד קטן ישב מאחור, ובמהלך אחד המופעים פטפט ללא הפסקה עם עצמו באופן שהיה מוציא מן הדעת בכל הופעה אחרת, אך כאן אפילו לא עורר את תשומת הלב. נדמה שרוב הנוכחים חשבו שמדובר בעוד שכבת סאונד לא ברורה הנובעת מהמכשירים, והשאר סברו כמוני שגם אם לא, זה רק מוסיף עומק להמולת הרחשים הסטטיים שאנחנו שומעים מזה 7 דקות. גם מבחינה ויזואלית, מדובר לרוב ב"אנטי הופעות": אדם אחד או יותר יושבים בלי נוע מול קונסולה או מכשיר כלשהו, לא מרימים את עיניהם ממנו וקצת מזיזים אצבעות לסיבוב ולחיצה על כפתורים. סה טו. עיניי פנו לסקור את המקום והנוכחים. חלקם סקרו בעצמם את הקהל, חלק התעסקו במצלמה או בפלאפון, כמה העדיפו לשמוע את ההופעה מאחורי הקיר, והיו בודדים שאפילו נמנמו בנחת. על רקע עוד רבע שעה של רחש והמהומים מלווים בנקישות פנה לפתע הילד הקטן לאמו ואמר בקול רם וצוהל: "אני שונא את המוזיקה הזו!!! גם את?".
כן, אני ללא ספק לא בנויה לנויז אוונגרדי.

המופע היחיד (מתוך שלושה שראיתי) שבלט היה של הבחור המתועד בתמונה (אף אחד מהמופיעים לא הציג את עצמו). הוא הציג קטע מוזיקלי שבנוי על שימוש בלוּפּר – למי שמכיר מההופעות של דויד פרץ, כל פעם נלקחת דגימת נגינה בלייב ומנוגנת בלופ עד ליצירת בסיס רב שכבות של דגימות חוזרות – אלא שהכל נעשה בציוד אנלוגי ישן. הדגימות הורכבו מבס, כלי הקשה, חצוצרה וגם שלל חריקות והקשות על הציוד. לקח לו זמן להתחמם והיה פוטנציאל לעשות עם זה יותר, לטעמי, אבל לא רע למי שזו ההופעה הראשונה בחייו (עפ"י הנוכחים).

למען האמת, התמקדתי רוב הזמן בתקרה. נמתח עליה מכשור מסקרן במיוחד. מטייפ גדול נמתח סליל אל תופסנים שהעבירו אותו במסלול אליפטי גדול בכל תקרת החדר. בקרבת הסליל מוקמו מכשירים דמויי צלחות מעופפות, שאפשר היה להזיזם בעזרת משיכה בחוט, ובתנועתם הם היו ממגנטים את הסליל שעבר מתחתם ומעוותים-מוחקים את אותו קטע – אלא שלא שמעת את העיוות בזמן אמת, אלא רק כאשר אותו מקטע היה מסיים את מסלולו ושב אל תוככי הטייפ הפועל.
זה היה בדיוק מסוג הדברים שציפיתי ורציתי לפגוש בפסטיבל כזה. אבל ההופעות כבר שחקו את סבלנותי וכמה מהנוכחים טענו שהסליל נקרע לפני בואי, אז החלטתי לפרוש. מסתבר ש-30 דקות אחר כך המכשיר החל לעבוד, אבל אני כבר בלסתי פיצה בטוני וספה, בדרך ליעד הבא.

תחנה שנייה: Oxygen בהופעה אחרונה, אוזן בר

ההופעה של אוקסיג'ן התגלתה כהמשך הולם לתחילת הערב: קודם כל מבחינה טכנולוגית, מהלופים בסלילים ובטייפים אל אלו הנדגמים ומנוגנים בציוד דיגיטלי. אבל גם כי אוקסיג'ן הם דוגמא לאיך עושים את זה נכון – איך הופכים את הצלילים, הלופים, הדגימות, הקליקים והטכנולוגיה מניסוי חדגוני ומונוטוני למוזיקה מגובשת והרמונית מספיק כדי להחזיק הופעה שלמה, כולל צד ויזואלי מקורי.

אוקסיז'ן הם יאיר קז (אקס הג'ירפות) ובנדה (דן בהריר) על המוזיקה, ורם מצא על הוידאו. מוזיקה אלקטרונית אינסטרומנטלית עם פה ושם טאץ' של מוזיקה עולם, משולבת בנגינה חיה. אתן לקז להסביר בעצמו: "כל אחד עם איזה שבעה, שמונה, תשעה מכשירים שונים בידיים, ברגליים, בראש; אלקטרוני, אבל עם המון סיכון. אנחנו לא יושבים עם שני לפטופים ומסובבים כפתור… הרבה נגינת לייב… ורוב הלופים שאנחנו מנגנים אנחנו דוגמים את עצמנו בזמן ההופעה… מלא אורגניות קסיו ישנות, כל מיני שטויות. זה יצא כל כך מורכב שזה משאיר המון מקום לאלתורים כדי לתקן אותם. אני חושב שיחסית לאלקטרוני זה יצא מאוד רוקנרול" (הציטוט מכאן). יש בהופעה למשל בס, חליל, סוג של ווקודר, והיה גם קטע מעניין שבו נדמה שאחד המכשירים מתרגם לצליל את תנועת היד של בנדה באוויר מעליו.

בפעם הקודמת שראיתי את ההרכב היה זה באישון ליל בפסטיבל אינדינגב האחרון. ההמון התפזר ברובו אחרי מופע ההרס של המידנייט פיקוקס, אבל אלו שנשארו מאחור ניצלו את החלל ברחבה להיסחף עם המוזיקה, כל אחד רוקד לעצמו באופן אינסטינקטיבי, כאילו אין אדם אחר בסביבה. לעומת זאת, הקהל באוזן בר לא היה פעיל במיוחד מבחינה פיזית. חששתי שזה יפגע באפקטיביות של ההופעה, אבל היא עובדת יפה גם בישיבה, מסתבר. בין השאר בזכות מצא, שגם עוסק בדגימות – באמצעות מצלמות רובוטיות קטנות שמוצבות על המכשור ומתעדות את ההופעה – ומערבב עם קטעי וידאו מוכנים מראש (יפה במיוחד קטע ששולב עם צילומי מדוזות שוחות). בין בנדה לקז ניצב אחד הכוכבים הגדולים של הטלוויזיה החינוכית בימי "רואים 6/6", הלא הוא רובר, הבלון הלבן מ"האסיר", שעליו מוקרנות התמונות ממחשבו של מצא.

קז הוא לא פרפורמר ממש. הוא גם צחק על הקושי וחוסר הטבעיות שלו עם קטעי קישור. השיר היחיד שכלל מילים בוצע על ידי האורח, שותפו לשעבר לג'ירפות, גלעד כהנא. ובכל זאת, מה שבלט לעיניי אצל אוקסיג'ן מול פסטיבל הטייפים ממנו הגעתי הוא שלמרות ששוב עסקינן באדם שמכונס בעיסוק במכשור טכנולוגי, על קז ובנדה יכולת לראות שהם נהנים מאוד מהמוזיקה ומההופעה. בצדק.

תחנה שלישית: פסטיבל נוכלי הג'ימבורי השני באוזן בר

אח, הערב הזה מתחבר כל כך יפה. מיד כשהוסר איום הבלון הלבן, הופיע בדיוק באותו מקום ספי אפרתי לבוש בחולצה שעליה התנוססה שחור על גבי לבן הספרה 6.

נוכלי הג'ימבורי הם הפקה של לאון פלדמן (נפוליאון) בכיכובם של ספי אפרתי, גיא שמי, חגי שלזינגר ואייל שחר (פרסון), כולם נגני הרכבים ידועים בסצנה. הפלייר סיפר שנוכלי הג'ימבורי לא כותבים חומרים ולא עושים חזרות, אבל הם נשמעים מגובשים ומלוכדים מספיק כדי להאמין שבכל זאת היו כמה אימונים מעורבים בעניין, ומנגד, יש בהופעה הזו המון חדוות אלתור וחופש מוזיקלי כדי לחשוב שגם אם היו חזרות, כמה טוב שלא היו יותר מדי מאלו.

אמת בטי-שרט

לא טרחתי לברר מראש במה מדובר ולמה לצפות מההופעה, ואולי עדיף שכך. למעשה מדובר בסוג של תיאטרון/מיצג אלתורים מוזיקלי, ואת האווירה הפסטיבלית משלימה שורה ארוכה של אורחים על המיקרופון. הם לרוב מבצעים וריאציות שונות על ספוקן וורד, יותר הקראות משירה. "גרסה מוצלחת של גלעד כהנא", קרא לכך מישהו בקהל. אבל להבדיל ממי שעמד קודם על אותה במה, אצל כהנא המונולוגים בין השירים הם הדבר עצמו, והמוזיקה היא רק "הדבר ההוא" שמלווה אותה אי שם ברקע. אצל הנוכלים הדגש הוא על המוזיקה, בעיקר התיפוף המעולה והסוחף של שלז, והטקסט הוא חלק ממנה, לא העיקר, ולכן לא תמיד התוכן שלו בהכרח חשוב. הדוגמא המובהקת היא התצוגה של החצי-אורח-קבוע-חצי-חבר-להקה איתן רדושינסקי, המכונה "איש העיתון". הוא עולה ויורד מהבמה בידיים עמוסות בעיתוני השבוע, לעתים אפילו קובע כמה דפים כמסכה על פניו, ועל הרקע המוזיקלי מקריא בלהט מאמר דעה בשם "בלדה לנותנת", כותרות היום, כתבת תחקיר על מוכנות ישראל לרעידת אדמה ואפילו פרסומות אמצע למכוניות משפחתיות.

איכשהו יצא שההופעה היתה בנויה באופן הדרגתי מושלם, כשכל קטע מתעלה על קודמו. הטקסט המצטיין היה תרגום חופשי ל-The revolution will not be televised הנהדר של גיל סקוט הרון, שהוקרא לקול תשואות הקהל על ידי יהלי סובול: "המהפכה לא תובא אליך בחסות בירה מכבי במועדון הסרט הטוב של ערוץ 1 בכיכובם של איילת זורר ועופר שכטר! איפה ה"ווהו!" שלכם? אמרתי 'עופר שכטר'!"
– ווהו!
– ואיילת זורר!
– ווהו!
– או קשקשתא!
– ווהו!
– ובאסם מהמסעדה הגדולה!
"…המהפכה לא תובא אליך בחסות סלקום
בארבעה חלקים שביניהם רק חמש פרסומות
המהפכה לא תראה לך תמונות של ביבי תוקע בשופר
ומוביל הסתערות של יעקב נאמן, גבי אשכנזי ואביגדור ליברמן
לזלול קבב במתנ"ס בטייבה
המהפכה לא תשודר בטלוויזיה…
שיר הנושא לא ייכתב על ידי קרן פלס או נפתלי הרץ אימבר
ולא יושר על ידי רן דנקר, שלום חנוך, אדם או הדורבנים
המהפכה לא תשודר בטלוויזיה.
המהפכה לא תחזור מיד אחרי הודעה על לובן קלין
לבן מקסימה או אנשים לבנים
לא תצטרך לדאוג מהעז של yellow, מהתוכי של בזק או מגור הכלבים של נייר טואלט לילי.
המהפכה לא תלך טוב יותר עם קולה"

אחריו עלתה מרינה מקסימיליאן בלומין, כולה דרמטית באיפור שחור, עקבים גבוהים ועגילים בגודל דיסק ממוצע, ומיד הוכיחה שיש לה את היכולת הקולית לגבות את הרושם החזותי. היא פצחה באלתור שירה נהדר על רקע נגינה הולכת וגוברת ומשתגעת של הנוכלים, עד שכל אדם בקהל מצא את עצמו משחרר איזו צעקה אוהדת מול הטירוף שהלך שם. החבורה לא נתנה לה לרדת מהבמה גם כשעל הבמה עלו האורחים האחרונים, זאב טנא ופורבידנזון. כשטנא על הבמה אין שום סיכוי שתאמינו שהוא עבר את גיל 60. הרגע הנפלא ביותר היה הבילד-אפ להתפרצות שלו. יכולת לראות אותו עומד וכמו לוקח שאיפה אדירה, הולך וצובר את האנרגיה, כמו הר געש שאתה מרגיש את תנודות האדמה שלו שעה ארוכה לפני הפיצוץ שיחריב הכל. במקביל, מרינה עמדה מאחוריו פוערת עיניים מוקסמות והולכת ומתכווצת באימה מרגע לרגע לקראת העומד להתרחש, ואז טנא צורח בבת אחת כאילו כל חייו תלויים בכך ומזעזע את האוזן בר: "עצרו אותו!!!!!!!!!!!!!!".

הסוף נראה כמו פסטיבל מבולגן של טירוף מערכות כולל, כשהבמה הקטנה של האוזן הבר צפופה מתמיד. פרסון ומרינה מנגנים ביחד על הפסנתר, רדושינסקי מתמוטט על רצפת הרחבה כשעיתונים מכסים אותו כהומלס בגינה ציבורית ואז קם ומסתער על הבמה להמטיר קרעי עיתונים על שלזינגר המכה בכל הכוח על התופים, טנא צורח בלי שליטה מאחור, אפרתי ושמי מגבירים את הרעש, ומעל כל המהומה הזאת מקריא לאון פלדמן בקול גדול מילה במילה את הראיון/כתב הגנה מתלהם על סצנת האינדי של ניצן חורש ב"דיבור חדיש". סיום לתפארת.