סיפורה העצוב של תרבות הראפאנוי באי הפסחא ריתק אותי במשך שנים ארוכות. דמיינתי את האי כמקום עגמומי, מעונן, עם נוף טרשי בגווני חום-צהוב, רדוף שברי זכרונות מעברו המפואר והנורא. כשסוף סוף נחתתי בפיסת היבשה הקטנה ציפתה לי הפתעה: גיליתי מקום מקסים, מצחיק וירוק, תושבים חייכניים, טרמפים שיכורים, שמי לילה מסחררים ביופיים, גלידה ביתית משובחת, אינספור סוסים – והכל בליווי צליליה של חמת החלילים הסקוטית הראשונה באי. עגום? רק כשנכנסים לסופרמרקט.

שעת בוקר מוקדמת. על מורדות הר הגעש רק אנחנו, סוסי פרא וראשי אבן עצומים

החלום שלי היה כמעט בהישג יד. בין לבינו רק ארבע וחצי שעות טיסה ושנת לילה טרופה על הספסלים הלא נוחים של שדה התעופה בסנטיאגו, בירת צ'ילה. החששות החלו להתגנב: קראתי כל כך הרבה על האי הקטן, ראיתי אינספור תמונות, היכרתי את שמם של כל האתרים. ידעתי בדיוק מה מצפה מעבר לגדה כשמגיע הרגע הנפלא והמפתיע הזה שבו אתה מציץ לראשונה לתוך הלוע היפהפה של הר הגעש ראנו קאו, המנוקד בירוק ובכחול. מה כבר נותר להפתיעני? האם הביקור יהיה רק התגשמות של התמונות המוכרות לכדי בשר ואבן?

פספסנו את רדיוהד. הם הופיעו בסנטיאגו לילה או שניים אחרי שטסנו ממנה מעל חצי מהאוקיינוס השקט ועצרנו אי שם באמצע, בחתיכת סלע שתושביו מכנים אותו 'הפופיק של העולם'. הרהרתי בצער ברדיוהד בעודי פוסעת על החוף המסולע בדרך לאחד מאותם פסלי ראשי אבן עתיקים ומסתוריים. רק לפני שעתיים נחתנו כאן, ומסתבר שהמסע הועיד לנו הופעה חלופית. לפתע נשמעו צלילים מוזרים, חסרי שייכות למקום ולשמש הטרופית מעל. היתכן? האם זו… חמת חלילים?! על במת אבן ("אהו") ניצב פסל מואי בגובה מטרים אחדים ובהה בחלקת הדשא הירוקה. מולו עמד בלייק, סטודנט אמריקאי שטס לכאן עם חלום משונה: להיות הראשון שינגן בחמת חלילים באי הפסחא. חמת חלילים היא כלי מוזר ומושמץ. יש שמדמים את צליליו ליבבות בלתי נסבלות של חתול מיוחם, ויש שיטענו שגם התיאור הזה הוא מחמאה. אבל דווקא כאן, למרות שסקוטלנד ואי הפסחא זרים זה לזה לחלוטין, הצלילים המשונים נשמעו טבעי כשהם נישאים ברוח של אחד המקומות המסתוריים בעולם, מתחת לאפו של ראש אבן געשי. יכולת לדמות אותם לרוחות מלחמות השבטים מן העבר, לקינת מלחים אבודים באוקיינוס האינסופי העוטף מסביב. לאט לאט נתקבצו עוברי אורח מקומיים אל הדשא, מביטים מופתעים בקונצרט המאולתר. אחד חילק בירות ונתן לי כובע להגנה מקרני השמש הצורבות, שני פתח בשיחה, שלישי הזמין את בלייק לנגן בבית הספר המקומי. ההזמנה הראשונה הזו תתגלגל הלאה ותסתיים בקונצרט פולינזי משעשע בשקיעה. נגיע אליו בהמשך. בינתיים, ברוכים הבאים לראפא נוי.
המשך…

מנות נבחרות מהתפריט לשעת מיתון: קטב מרירי והתפוחים חינם, אוסף באר שבעי להאזנה, לילה לבן באוזן השלישית לצפייה, שיר חדש לאיפה הילד, בעד ונגד המהפך של נינט בשיר חדש, בחזרה ל-1969, אמנות במעבר החצייה, עמיר לב, אימת הדצים, וצאו כבר מתל אביב!

זמן סוכר, מודל 2009. צולם בהופעה בבארבי כפר סבא

רשמו לפניכם: פסטיבל חוצמזה 3, בחודש ספטמבר. איפשהו בין מדונה ופיית' נו מור ללאונרד כהן. בחיי, אני זקוקה למשכורת.

ראו איזו דרך מוצלחת ליצור עניין לקראת אלבום שני: קטב מרירי נמצאים בשלבי סיום העבודה על אלבומם הבא, ועל כן שמחים להציע לכל מי שטרם ערך היכרות עמם את אלבום הבכורה להורדה חופשית. סחתיין.

מי היה מאמין, עיסוק רציני במוזיקה בעיתונות הכתובה שאינה "הארץ": הכתבה הזו על עמיר לב כל כך יפה, שלו היתה אחת כזו מדי שבוע בעיתון, הייתי רצה לרכוש בזה הרגע מנוי לבלייזר. אורי משגב ראיין את לב (שסיפר כיצד לואי להב ושלמה ארצי חוללו אצלו את השינוי שבא לידי ביטוי מאלבומו הראשון לשני), אבל בעצם משתמש בראיון כדי לתאר את אהבתו למוזיקה של לב דרך עיניו. מיהרתי לדפדף אחורה ומצאתי עוד כתבה שכזו, הפעם עם יצחק קלפטר: "שמתי לב שהמון פעמים בשירים של קלפטר, המקום שבו נגמרות המילים הוא בדיוק המקום שבו פוצחת החשמלית שלו במונולוג משלה, שמצליח להתרומם עוד מדרגה ממה שקדם לו".
המשך…

אם לא תיכנסו, לא תדעו מה יש בפנים: שירים בעבודה, רגעים קולנועים איומים מהאייטיז, איך אתם אוהבים את ביקורות המוזיקה שאתם קוראים, עמית ארז, המון הופעות מחו"ל, מחווה לנושאי המגבעת, חילוקי דעות על "שירים ליואל" ועוד

ידידי גיאחה חגג את יום הולדתו בסופ"ש שעבר, והחליט דווקא לפנק את הסובבים במתנה: חבילה קטנה של סקיצות או שירים לא מוגמרים, שאסף מיהוא ירון, נעם רותם, יוסי בבליקי, תמר אייזנמן, ישי קיצ'לס, טייני פינגרז, אריאל קליינר ועוד. מזל טוב!

איך אתם אוהבים את ביקורות המוזיקה שלכם? מאמר ארוך ומנומק עם פרשנויות, ניתוחים והיסטוריה כללית, או שאתם מעדיפים לקבל מיד בראשו את השורה התחתונה בדמות מספר כוכבים? המבקר בן שלו מתלבט: "ביקורת מנומקת היא במידה מסוימת פיקציה. אנחנו יודעים אם אנחנו אוהבים אלבום הרבה לפני שאנחנו יודעים מדוע אנחנו אוהבים אותו, ואם להיות כנים, לעולם לא נדע עד הסוף מדוע אנחנו אוהבים אותו. זה המסתורין של המוסיקה, זה חלק מהיופי האינסופי שלה". אישית, לא הייתי מחליפה בשום פנים ואופן את ביקורותיו המוצלחות לטובת ציון משוקלל.

עמית ארז מנסה לצאת משגרת הסינגר-סונגרייטרים נוגים עם גיטרה אקוסטית, ועובר לקלידים באלבומו החדש (והנה שיר מתוכו על הדרך). מפתיע בעיניי שהראיון עמו לא ממשיך מהמשפט: "אני מוסיקאי תל-אביבי שיוצר באנגלית, במדינה שהתרבות בה היא גם ככה משהו שנלחם על הקיום שלו בצורה כל כך עצובה וחסרת אונים. אני שייך לנישה שפונה לקהל קטן ואני תמיד מרגיש שאני בכלל אמור להיות באוקיינוס ולא בישראל" – אז למה באנגלית דווקא ולא בשפת האם? ואם בכל זאת בלע"ז, אז למה לא לנסות בחו"ל?
המשך…

באופן פרדוקסלי, החלק הכי מוצלח של הלילה הלבן בתל אביב היה שייך לטעמנו דווקא ללהקה ירושלמית.

מרתון אריק איינשטיין באוזן השלישית היה כה פופולרי עד שאפילו סרדינים מיומנים בדחיסות ואנורקטים במיוחד לא היו מוצאים סנטימטר רצפה בין הזגוגית למדפי התקליטים כדי ליהנות ממנו, הדבר הטוב ביותר בשדרות רוטשילד העמוסות אדם היה הפיצות של טוני וספה, וחוף הצוק היה רחוק מדי. מול כל אלו, כיכר ביאליק היתה האופציה הכי נינוחה. אולי כי למרות יופייה ומיקומה המרכזי בין בוגרשוב, קינג ג'ורג' ואלנבי, היא נשארת נסתרת מעין וכמעט לא מוכרת בקרב ההמונים המשוטטים. באותו לילה הבתים היפים הסובבים אותה הוארו באופן שהלם את הסיבה לשמה החלה כל מסורת הלילות הלבנים הללו (הכרזתה של אונסק"ו על תל אביב כעל עיר מורשת עולמית), וכסאות ושולחנות מילאו את כל שטחה כשפניהם לבית העירייה הישן והמשופץ, המואר בוורוד עז. בפרסומים הבטיחו שיקומו בה לתחייה ללילה אחד בתי הקפה האירופאים של פעם מתל אביב הישנה. במציאות הרעיון הכל כך מלבב הסתכם בשולחנות סתמיים עם עמדה קטנה של אייס קפה וקומץ סנדביצ'ים, בלי אף קרמשניט טעים לרפואה. נו, מילא. לפחות המוזיקה מילאה את ההבטחה בזכות מפגש בין מזרח למערב בצל חזיתו המרשימה של בית העירייה מ-1925.

מארש דונדורמה עמדה שם, מערבבת בין שיר חתונות "של סטלנים הודים" כהגדרתם, לג'אז אמריקאי של ביג בנד שכמו נשלפה כרגע מרחובות ניו אורלינס, ממשיכה לפאנק, חולפת בגרוב צועני, במוזיקה לטינית ומה לא. ארבע חצוצרות, שני טרומבונים, ארבעה סקסופונים, ארבעה נגני כלי הקשה וסוזפון אחד – הרכב ענק של 15 נגנים בסך הכל – שמנגנים ביחד בתיאום מושלם נטול אגו, עם מספיק ביטוי לכל אחד ואחד. שמח, שמח, שמח. כמשתמע משמה, מארש דונדורמה מגדירה את עצמה כתזמורת צועדת, אבל שוב המציאות התל אביבית אכזבה, ובמקום צעידתה המובטחת לאורך רחוב ביאליק הלהקה היתה נייחת לחלוטין. כמה טוב שהקהל לא. תוך שניות נטשו רבים את הכסאות כדי להתערבב בצלילים. היו שם בני נוער, תיירות אמריקאיות, גבר דתי מבוגר, חיילים, זוגות תל אביבים צעירים, מבקרים ללילה. מיקס אקלקטי של קהל כמו המוזיקה שנוגנה עבורו. בסוזפון המצוחצח של אודי רז השתקפה תמונתו של הקהל הנאסף מסביב: קצת מטושטשת, מעט מעוותת, מלאה צבעים שונים של בגדים ופנים שהטשטוש הפך אותן לאחידות כמו משטח את ההבדלים לגוון ורדרד אחיד, ומאחור שברי בתים מוארים על רקע לילה שחור. הצבע המוזהב של הסוזפון גרם לתמונה לקהל איזה גוון חמים, כמו התקבץ כל הקהל הגדול הזה, אולי עיר שלמה, סביב מדורה אחת עם חום מנחם ואור מכשף ומספר סיפורים שמפליא לתאר הרפתקאות עתיקות יומין, על חול רך בשפת הים. לשעה קלה תל אביב נראתה תמימה ונעימה כפי שדמיינו את "תל אביב של פעם" והלילה היה לבן. אפילו בלי הקרמשניט. אחר כך פסקה המוזיקה, ירדנו במדרגות הנחבאות החשוכות בחזרה לרחובות שגרתיים עמוסי בניינים אפורים ותריסונים מכוערים ומשם לשדרות רוטשילד הרועשות בהמון אדם, עד החנייה, ואל כביש 4, בדרך הביתה.

לינקים, וביניהם: שיר חדש לאביב גדג', תמונות נדירות של כרומוזום, תמוז מתאחדת; חווה אלברשטיין, יהורם טהרלב ועוד מספרים על רגעי קסם אישיים משירי ארצנו; אוגנדה חוגגת, כוכב נולד נכשלת, רונה קינן מדברת, האם מוצה טרנד הפיוטים, וקטע נדיר וביזארי של נושאי המגבעת בקאבר מפתיע

בהמשך הרשימה: עינב שיף שואל: מתי הופתעתם בפעם האחרונה משיר של ברי סחרוף?

השמעת בכורה בוואלה לסינגל הראשון מתוך אלבום הסולו הראשון של אביב גדג': עיר בלי זיכרון.

ולשבועיים בלבד, השמעת בכורה לסינגל השני מתוך החדש של אביתר בנאי: עד מחר.

"אחרי OK Computer כמעט לא הייתה לי כבר חוויה כזו דתית עם מוסיקה. אני מיחסת את זה לגיל וקצת לעובדה שאתה מתעסק עם מוסיקה וכל היום כאילו אתה נמצא באולפנים. אתה מקשיב לפרטים אחרת, אתה שומע סאונד ותופים במקום לשמוע שיר" – רונה קינן בראיון למוזיקה נטו.
"זוהי מתנתה הלא ממומשת של בת לאביה, שנבצר ממנו להתענג מכך שהשירים שנועדו לו מבוצעים על ידי אחת מהזמרות הנפלאות ביותר של הזמר העברי", כותבת תימורה על הדיסק החדש ומצרפת ביצוע לייב ל'אתה מתעורר'.

לפעמים נדמה לי שבשובי לארץ עברתי דרך קרע בחלל הזמן. הקאמבק של האייטיז עוד לא נגמר וכבר מתחיל זה של הניינטיז. לוחות ההופעות מלאות בשמות צעירים כמו איפה הילד, תיסלם, קספר, החברים של נטאשה, והנה אנחנו מתבשרים גם על איחודה של תמוז. להירגע, מדובר רק לכמה שירים במסגרת מופע המחווה השנתי למאיר אריאל ז"ל. נדמה שעוד מעט, בהיעדר להקות שטרם אוחדו, יגיע הרגע ממנו חששנו מכל: איזולירבנד. בינתיים יש קבוצה בפייסבוק שקוראת לחזרתה של כרומוזום. זה לא מעניין כשלעצמו (ולטעמי כרומוזום 1 גם לא הכי מרתקת בעצמה), אבל שימו לב לתמונות הנדירות, ובמיוחד זו. מה שמזכיר לי ששולץ האיום גם הוא במתקאמבקים הצפויים, עם השיר הזה. יותר הרמוני משציפיתם, לא?
המשך…

נו – אמרתי לעצמי – בטח עוד סינגר-סונגרייטר עגום, חמוש באקוסטית ובשירי אהבה נוגים באנגלית שנשמעים כמו עוד מאתיים סינגר-סונגרייטרים תל אביביים חמושים באקוסטית ובאותם שירי אהבה נוגים. אם תזרוק אבן בעיר תפגע בחמש כאלו לפחות, אפילו בלי לכוון אותה לעבר פסטיבל פולקלה. יש ביניהם מוכשרים יותר או פחות, אבל בסופו של דבר, רובם לא ייצאו מגבולות הארץ (בתקווה ש"גבולות הארץ" עבורם כולל הופעות גם מחוץ לתל אביב) ויישארו כאן לשיר שירים יפים יותר או פחות, אבל חסרי שייכות לכאן ועכשיו – בשפה שאינה שפתם, מילים ללא שום נגיעה לחיים שלנו, וחסרי הדבר החמקמק הזה שיבדל אותם ממיליוני זמרים אחרים שנשמעים כל כך דומה.

לא היה לי צל קלוש מיהו יהוא ירון כשגיאחה התקשר בספטמבר שעבר והזמין אותי להצטרף ל"העונג סשן", אותם סשנים מלבבים באולפן "המערבל" שהוא מעלה לבלוגו. ובכל זאת הגעתי, למרות החששות האמורים מעלה, וכמה שמחתי לטעות.
קודם כל, ציוד הפק"ל של כל סינגר-סונגרייטר תל אביבי, אותה גיטרה אקוסטית, נעלמה לטובת אחד מכלי הנגינה החביבים עליי, הקונטרבס. עגום? מה פתאום. בחור חייכן ומקסים. ושר בעברית. עם הרכב מלא, ועוד כזה שמכיל את אביב ברק הנפלא, איש אלג'יר ונקמת הטרקטור. נמכר!

ההבדל בין שיר בהופעה לשיר באולפן הוא כמו ההבדל בין עוגת פרג-תפוחים של לחם ארז לבין אותה עוגה באותו מתכון בדיוק, רק במטבח הביתי שלכם. ובמילים אחרות: שלושה שירים, שבע שעות באולפן. אבל לא השתעממנו לרגע. כולנו התאהבנו לגמרי ביוצר המוכשר הזה. למה? ובכן, כעת אקפוץ לרגע שמונה חודשים קדימה, אל הופעתו של יהוא באוזן בר ביום רביעי האחרון:

בהופעת החימום שרו ערופי השפתיים (וסלחו לזכרוני הסנילי על הציטוט הלא מדוייק): אני לא אמות בשביל שיר*, אני רק אזדקן ואקריח. מיד אחריהם יהוא ירון הוכיח שהגישה שלו הפוכה לגמרי. הוא ממש חי כל מילה ומשפט שיוצאים לו מהפה בכל ביצוע מחדש. הוא מדגיש ומטעים את ההברות, צועק ולוחש, מכווץ את גובהו הענקי כדי להתמקד בשורה שקטה ואז מותח גפיים ארוכות, עושה פרצופים, צוחק, לפעמים מדמה במחוות ידיים את תנודות הקונטרבס שמחכה לו בדד בצד הבמה, ובעיקר שובה לב. לא הייתי קוראת לזה 'תיאטרליות' – האסוציאציה שלי למילה הזו היא אפרת גוש או יעל קראוס, שמשחקות את הדמות או הסיטואציה בטקסט. אצל יהוא זה לא משחק. אין בו שום דבר מחושב או מתוכנן, או ניסיון "להציג" לקהל. הוא מרגיש את זה בתוכו, וזה פורץ החוצה בלי מסננים אל כל הגוף.
גם באולפן הוא כזה. מקליט את "זה לא זמן טוב לכתוב שירים", שחציו הראשון מזכיר במקצב ירי צרורות המילים שלו את "שגר פגר" של הבילויים. עומד לבד מול מיקרופון וזכוכית עם אוזניות, אבל נראה כאילו הוא מופיע מול אצטדיון שלם, או כילד עם חלום מול ראי – צועק, מתרגש, כועס, מנופף בידיים – והאנרגיה והכנות של הביצוע הזה לא פוחתות או מפסיקות לרגש אותך גם בטייק החמישי.

וכשיש קהל מולו? אנדרו לויד ובר אמר פעם שהוא לא מאמין לאמן ששר שיר שלם בעיניים עצומות, כמו נמנע מקשר עין עם הקהל. אני לא מסכימה עם דעתו, אבל נזכרתי בה בהופעה, כי נדמה לפעמים שיהוא מכוון אליך, מסתכל עליך לתוך העיניים, גם כשאתה עומד בצד ליד הקיר. חי את השיר לעצמו ברגעים אחדים, עצום עיניים ומכונס, ובאחרים שר במיוחד בשבילך. לצדו חבורה מגובשת של נגנים: יונתן לויטל (בס), אביב ברק כמובן, שי לוינשטיין (גיטרה) וטליה אליאב, שתורמת קול שני נהדר שמוסיף כל כך הרבה להרמוניה וגם את הצד השני של הדיאלוג בשיר סיום קטן וחמוד למילים של נתן זך.

כרגע הוא מופיע אחת לחודש באוזן בר, בימי רביעי. בסוף ההופעה נזכרתי באיזבו שלפני אלבומם הראשון, באותם שנתיים של הופעות אחת לחודש ביום רביעי שהיו הטובות ביותר שלהם, מול לא יותר משלושים איש. אותם שלושים איש שחזרו כל חודש בנאמנות כדי לחוות את המוזיקה באינטימיות המשפחתית הזו מחדש. נדמה לי שההופעות של יהוא יהפכו גם אצלי למסורת חודשית. בואו גם אתם לפני שייצא אל קהל גדול יותר, כפי שמגיע לו. ואם כל מה שכתבתי לעיל לא שכנע אתכם, דעו שבאחד משיריו הוא ממליץ להקשיב לשלום גד. כלום צריך להגיד יותר מזה?

לינק לעונג סשן המדובר, אבל עדיף להתרשם מהאיש בהופעה חיה.

יהוא ירון מארח את טליה אליאב, האוזן בר, 21/5/2009.

* אחרי שכתבתי, תיקנו אותי שהשורה המדויקת של ערופי השפתיים היא "אני לא אמות בשביל צ'יפס"(?!). על אף פי כן השארתי את הביקורת כפי שהיא. בכל זאת, השורה שלי יותר מוצלחת.

כולם עושים קאמבק עכשיו, אז אם הקספרים, תיסלם ואיפה הילד יכולים, למה לא רשימת הלינקים השבועית של "אפילו עז" על מוזיקה ישראלית מרחבי הרשת? מנות השבוע בתפריט: תחיית הסינגלים, רונה קינן, החדש של מוכיח-סחרוף, פרוג בעברית מהאלף החדש, שירה בציבור בהופעות – כן או לא, לי טריפון, סמי בירנבך, אבי בללי, הכישלון המוזיקלי של סלקום והשיקום המפרך של גרי אקשטיין.

אחרי ששנת 2008 הביאה לנו בעיקר חגיגות כך וכך שנים לאלבומי מופת ישנים והוצאות מחודשות, 2009 היא שינוי מבורך עם אלבומים חדשים ומסקרנים. הנה עוד אחד: 'שירים ליואל', היצירה המדוברת של רונה קינן (עם העטיפה המקסימה שציירה אחותה שלומציון), העוקב אחרי סיפור חייו של אביה. ראיון והשיר 'אתה מתעורר' וצילום מהאולפן מהקלטת 'זה לא הכל'.

לפני כשנה, באמצע העבודה על אלבומו הבא, התמוטט גרי אקשטיין באולפן עקב שבץ מוחי. מאז הוא מנסה להשתקם ובעיקר לחזור לסיבה שלשמה התאהב במוזיקה – נגינתו הנהדרת בגיטרה. ראיון מקיף בנרג' עם איש אופטימי, למרות הכל. וזה כמובן תירוץ לשים לינק לשיר הזה שאף אחד לא יכול שלא לחייך מולו.

לא, גל הפיוטים עוד לא מאחורנו. עוד אלבום שראה אור לאחרונה הוא "אדומי השפתות", ברי סחרוף ורע מוכיח בשירי אבן גבירול. יציאתו לחנויות לפני שבוע עברה מתחת לרדאר התקשורתי, אבל היום התחילה נענע דיסק לטפטף את הידיעה לתקשורת, כולל האזנה לשיר 'מליצתי בדאגתי הדופה' תחת כל אתר רענן (וכתבה גדולה במעריב בסופ"ש, כנראה).

רע מוכיח התראיין ל'הארץ' בעניינים לגמרי אחרים: "יש סצינה מפורסמת בסרט 'סולאריס', שבה הגיבור נוסע למתקן השיגור. במשך דקות ארוכות הוא נוסע במנהרה, וכל מה שרואים זה רק אורות חולפים. אני מאבד את תחושת הזמן כשאני רואה את הקטע הזה, שמבחינה מסוימת הוא מאוד משעמם אבל הוא מנטרל לי משהו במוח ומכניס אותי למצב של ציפה. הרגעים האלה, שאין בהם דרמה, הרגעים הכאילו מתים, יש להם משמעות אדירה בעיני". ציטוט שמזכיר לי שפעם סיפר שהוא מתגעגע לפאוזה בין השירים שיש בתקליטי הוויניל ולפעמים מעוניין להכניס שכמותה גם בדיסקים.
המשך…

כששומעים את השם "ארץ האש" חושבים על הרי געש פולטי עשן, לבה כתומה ומבעבעת וסילוני קיטור מתפרצים מהאדמה. בארץ האש שבקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה אין אף אחד מאלו. זהו ארכיפלג של יערות ירוקים, הרים מושלגים, מזג אוויר קר ובתי עץ צבעוניים ומתוקים בעיר שטוענת לתואר "סוף העולם". פרדיננד מגלן, האירופאי הראשון שהגיע לאזור, ראה מספינתו את המדורות שהדליקו המקומיים כדי להתחמם בלילה הקר, וכך זכה המקום לשמו. כיום תמצאו את האש בוערת רק באסאדו של מסעדות הבשר המצוינות באושוואיה. בקיצור, ל"ג בעומר הוא סתם תירוץ לפוסט מצולם מטיירה דל פואגו המקסימה שבארגנטינה.

ציור קיר ומדרגות באחד הרחובות התלולים של אושוואיה. רק אלף קילומטר מאנטארקטיקה

לקראת נחיתה. הצצה על ארץ האש מהמטוס

הנחיתה בארץ האש עוצרת נשימה. המטוס מנמיך אל תוך שמיכת העננים ובחורים שביניהם צצות פיסות של אגמים ופסגות הרי האנדים. סיבוב מעל האוקיינוס שמתפתל בתוך תעלת ביגל בין איים עטורי יער והרים, ובאופק כבר רואים את אושוואיה הציורית, שבתיה כמו צעצועים קטנים בשלל צבעים שנצמדים לחוף ואז הולכים ונעלמים אל תוך היער שבמורדות ההרים. כמעט נוגעים במים ופתאום צץ מאי שם מסלול נחיתה. ברוכים הבאים לארץ האש.
המשך…

זהו סיפורו של אי קטן, בערך בגודלה של הכנרת, הנעוץ בבדידות מזהרת בלב מרחבי האוקיינוס השקט, רחוק מכל פיסת אדמה אחרת. הטיסה הקצרה ביותר לאי גומעת 3,700 קילומטר בדרכה, וכשמביטים החוצה אל הכחול האינסופי אי אפשר שלא לחשוב על האקראיות המדהימה שבה גילו המתיישבים הראשונים את האי, ולדמיין את הפתעתם העצומה למראה היבשה אחרי חודשים ארוכים בין גלי האוקיינוס הסוערים.
אך ההפתעה האמיתית היתה נחלתם של המגלים האירופאים הראשונים, ביומו הראשון של חג הפסחא, 1722. את פניהם בחוף הלא צפוי קיבלה שורת פסלים ענקיים, מוזרים וטורדי מנוחה. גבם אל הים, פניהם השחורות אל האי. בעיניהם מוות סתום וקר, מביטים חסרי אונים בתרבות שיצרה אותם ובלי משים לחצה במו ידיה על כפתור ההשמדה של סביבתה ושלה עצמה.
כך המיט המין האנושי באי הפסחא כליה אקולוגית על העולם היחיד שעמד לרשותו. נשמע מוכר?

תמונתו של אי הפסחא יכולה להופיע במילון תחת הערך "נידח". זהו אי וולקני קטן בן 163 קמ"ר בלב האוקיינוס השקט. צורתו משולשת, והר געש מתנשא בכל אחת מזוויותיו. נטוע על רקע הכחול האינסופי, 3,800 קילומטר מצ'ילה, המדינה שתחת חסותה הוא נמצא, וכ-4,000 קילומטר מאיי טהיטי. אתם הייתם מכנים אותו "סוף העולם ימינה", אך תושביו המקוריים חשבו אחרת. הם קראו לו "טה-אנואה" – טבור העולם. רובו שומם, מכוסה שיחים, מערות והרי געש, ביניהם עומדים דומם הפסלים שהקנו לו את פרסומו, ועיירה יחידה ושמה האנגה רואה (Hanga Roa). כאן גרים שרידי אוכלוסייתו, כ-4,000 איש שזיכרונם ומורשתם קבורים בחשכת השכחה, נרדפים על ידי רוחות העבר והמתים המנסים לספר את סיפורם שאבד בזמן.
המשך…

קרוזנשטרן ופרוחוד, פורטיס מארח את מרינה מקסימיליאן בלומין וטל פרידמן. בארבי, 9-10/4

זה היה מהיר, חשבתי לעצמי. רק לפני קצת יותר מ-24 שעות שבתי לארץ, והסטטוס שלי השתנה מהטייטל הנחשק "תרמילאית באי הפסחא" לסתם "מובטלת", והנה כבר מצאתי כיוון אפשרי חדש ומרגש לקריירה שלי. לא עוד עריכת תוכן אלמונית. הנה ההזדמנות שלי לתהילה!

מעולם לא עניתי על דרישות הקבלה לקריירת רוקנרול משגשגת. יש לי פחד במה, קול נוראי, חוסר כישרון מוזיקלי מוחלט, ויש יותר סיכוי שאבין את פיסיקת החלקיקים מאשר את כל העניין המסובך של האקורדים. לא שהבעיה השנייה עצרה את אביב גפן או האחרונה את פורטיס, ובכל זאת, השילוב של כולן קצת מנע את הפיכתי לשק החבטות החודשי של '7 לילות'. לרגע, בתקופת 'מנועים קדימה' של אלג'יר, הסתמן פיתרון. רציתי להיות נערת הפייד-אאוט. נו, זו שהיתה מתגנבת בסוף 'זיקוקים' לבמה אחרי שכל הלהקה כבר היתה ספונה עמוק בחדר האמנים, ואז מסובבת לאט לאט את כפתור הווליום אחורה בלי שישימו לב. זו, חשבתי, משרה המתאימה לכישוריי. לקראת סוף דרכה של הלהקה נדמה היה שיש לי סיכוי ממשי. באחת ההופעות הבחורה נעלמה ושאול מזרחי נאלץ למלא את נעליה הקטנות. אני לא רוצה להשמיץ, חלילה, אבל חוששתני שהוא התקשה מעט בהתגנבות היחידים מאחורי הקלידים בלי להתגלות. אך אז הם התפרקו. כמו שסנדרסון אמר, וכמעט שכבר הצלחתי, ופספסתי.

ואז, ביום חמישי שעבר, לפתע נגלה האור: לקראת סוף ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד בבארבי עלתה על הבמה בחורה יפה ואצילית. היא התיישבה באלגנטיות על כסא לתשואות הקהל, ואז הוציאה מקומון. מסביבה צווחו הכלים, תופים רעמו, איגור קרוטוגלוב עשה יותר פרצופים בחצי שנייה ממה שקיאנו ריבס עשה כל חייו, אבל היא המשיכה לקרוא, ומדי פעם הרימה מבטה, קימטה מצחה במעין נזיפה מול הרעש ושבה אל העיתון.
הי, גם אני יכולה לעשות את זה! אאוריקה!

אחרי עשר דקות היא קמה ופרצה בשירה אופראית. טוב, את זה לא לקחתי בחשבון. שבתי בצער אל מעגל האבטלה.

הליהוק של קרוזנשטרן ופרוחוד כמופע החימום לשתי הופעות החג של פורטיס בבארבי היה הברקה. הם מתחברים לאוונגרד הגורר הרמת גבות שהוא היה לפני שלושים ומשהו שנה, איגור נראה כמי שסובל מאותן עוויות ותזזית פיזית כתופעת לוואי לתאורת במה, וגם הם סוג של בלגן מופרע אבל מאורגן. אצל פורטיס יש שירים שמספקים לו גבולות, להם יש תווים. עד כמה שהכל נשמע כמו אלתור מטורף ואקראי המומצא במקום, קיומם של מעמדי דפי התווים המתוזמרים בקפידה מסגיר שלא כך הוא.

אז מה הם מנגנים בעצם? יש שקוראים לזה "כלייזמר-הארדקור", כך ראיתי פעם באתר כלשהו. לדעתי, הולמת יותר ההגדרה שאיגור נתן פעם בראיון, כשאמר ש"המוזיקה שלנו היא קצת כמו סרט של טום וג'רי". יש בה הכל: ג'אז, פאנק, רכות, כלייזמר, רוק כבד, קלאסי, רעש נורא, והיא משתנה לגמרי בערך אחת לארבעים שניות – כאילו בזה הרגע התפוצץ מטען חבלה המוסווה כחתולה סקסית או כגבינה צהובה שאחד החבר'ה המצוירים הטמין ושילח באמצע שלוות היום של אויבו המושבע. ואז חיתוך מהיר לסצנה הבאה, ועוד אחת, וחוזר חלילה. מיש-מש מוחלט וצבעוני, מלא חיתוכים ושינויים מהירים ופתאומיים, מגובה בפרצוף הבלתי אפשרי של איגור, גם הוא כמו לקוח מסרט מצוייר. כל הבלגן הזה נשען הרבה על התיפוף המעולה והולם-הרקות של גיא שכטר, בליווי הבס של איגור, קלרינט ואקורדיון. ומסור. בכל זאת – סרט של תום וג'רי בלי נשק? אז יש גם מסור, שאיגור מפליא להוציא ממנו בעזרת קשת כינור יבבות רוח מייללת ומסתורית שכמו הוצאה מפסקול סרטי מד"ב בשחור-לבן משנות החמישים.
המשך…