נו – אמרתי לעצמי – בטח עוד סינגר-סונגרייטר עגום, חמוש באקוסטית ובשירי אהבה נוגים באנגלית שנשמעים כמו עוד מאתיים סינגר-סונגרייטרים תל אביביים חמושים באקוסטית ובאותם שירי אהבה נוגים. אם תזרוק אבן בעיר תפגע בחמש כאלו לפחות, אפילו בלי לכוון אותה לעבר פסטיבל פולקלה. יש ביניהם מוכשרים יותר או פחות, אבל בסופו של דבר, רובם לא ייצאו מגבולות הארץ (בתקווה ש"גבולות הארץ" עבורם כולל הופעות גם מחוץ לתל אביב) ויישארו כאן לשיר שירים יפים יותר או פחות, אבל חסרי שייכות לכאן ועכשיו – בשפה שאינה שפתם, מילים ללא שום נגיעה לחיים שלנו, וחסרי הדבר החמקמק הזה שיבדל אותם ממיליוני זמרים אחרים שנשמעים כל כך דומה.

לא היה לי צל קלוש מיהו יהוא ירון כשגיאחה התקשר בספטמבר שעבר והזמין אותי להצטרף ל"העונג סשן", אותם סשנים מלבבים באולפן "המערבל" שהוא מעלה לבלוגו. ובכל זאת הגעתי, למרות החששות האמורים מעלה, וכמה שמחתי לטעות.
קודם כל, ציוד הפק"ל של כל סינגר-סונגרייטר תל אביבי, אותה גיטרה אקוסטית, נעלמה לטובת אחד מכלי הנגינה החביבים עליי, הקונטרבס. עגום? מה פתאום. בחור חייכן ומקסים. ושר בעברית. עם הרכב מלא, ועוד כזה שמכיל את אביב ברק הנפלא, איש אלג'יר ונקמת הטרקטור. נמכר!

ההבדל בין שיר בהופעה לשיר באולפן הוא כמו ההבדל בין עוגת פרג-תפוחים של לחם ארז לבין אותה עוגה באותו מתכון בדיוק, רק במטבח הביתי שלכם. ובמילים אחרות: שלושה שירים, שבע שעות באולפן. אבל לא השתעממנו לרגע. כולנו התאהבנו לגמרי ביוצר המוכשר הזה. למה? ובכן, כעת אקפוץ לרגע שמונה חודשים קדימה, אל הופעתו של יהוא באוזן בר ביום רביעי האחרון:

בהופעת החימום שרו ערופי השפתיים (וסלחו לזכרוני הסנילי על הציטוט הלא מדוייק): אני לא אמות בשביל שיר*, אני רק אזדקן ואקריח. מיד אחריהם יהוא ירון הוכיח שהגישה שלו הפוכה לגמרי. הוא ממש חי כל מילה ומשפט שיוצאים לו מהפה בכל ביצוע מחדש. הוא מדגיש ומטעים את ההברות, צועק ולוחש, מכווץ את גובהו הענקי כדי להתמקד בשורה שקטה ואז מותח גפיים ארוכות, עושה פרצופים, צוחק, לפעמים מדמה במחוות ידיים את תנודות הקונטרבס שמחכה לו בדד בצד הבמה, ובעיקר שובה לב. לא הייתי קוראת לזה 'תיאטרליות' – האסוציאציה שלי למילה הזו היא אפרת גוש או יעל קראוס, שמשחקות את הדמות או הסיטואציה בטקסט. אצל יהוא זה לא משחק. אין בו שום דבר מחושב או מתוכנן, או ניסיון "להציג" לקהל. הוא מרגיש את זה בתוכו, וזה פורץ החוצה בלי מסננים אל כל הגוף.
גם באולפן הוא כזה. מקליט את "זה לא זמן טוב לכתוב שירים", שחציו הראשון מזכיר במקצב ירי צרורות המילים שלו את "שגר פגר" של הבילויים. עומד לבד מול מיקרופון וזכוכית עם אוזניות, אבל נראה כאילו הוא מופיע מול אצטדיון שלם, או כילד עם חלום מול ראי – צועק, מתרגש, כועס, מנופף בידיים – והאנרגיה והכנות של הביצוע הזה לא פוחתות או מפסיקות לרגש אותך גם בטייק החמישי.

וכשיש קהל מולו? אנדרו לויד ובר אמר פעם שהוא לא מאמין לאמן ששר שיר שלם בעיניים עצומות, כמו נמנע מקשר עין עם הקהל. אני לא מסכימה עם דעתו, אבל נזכרתי בה בהופעה, כי נדמה לפעמים שיהוא מכוון אליך, מסתכל עליך לתוך העיניים, גם כשאתה עומד בצד ליד הקיר. חי את השיר לעצמו ברגעים אחדים, עצום עיניים ומכונס, ובאחרים שר במיוחד בשבילך. לצדו חבורה מגובשת של נגנים: יונתן לויטל (בס), אביב ברק כמובן, שי לוינשטיין (גיטרה) וטליה אליאב, שתורמת קול שני נהדר שמוסיף כל כך הרבה להרמוניה וגם את הצד השני של הדיאלוג בשיר סיום קטן וחמוד למילים של נתן זך.

כרגע הוא מופיע אחת לחודש באוזן בר, בימי רביעי. בסוף ההופעה נזכרתי באיזבו שלפני אלבומם הראשון, באותם שנתיים של הופעות אחת לחודש ביום רביעי שהיו הטובות ביותר שלהם, מול לא יותר משלושים איש. אותם שלושים איש שחזרו כל חודש בנאמנות כדי לחוות את המוזיקה באינטימיות המשפחתית הזו מחדש. נדמה לי שההופעות של יהוא יהפכו גם אצלי למסורת חודשית. בואו גם אתם לפני שייצא אל קהל גדול יותר, כפי שמגיע לו. ואם כל מה שכתבתי לעיל לא שכנע אתכם, דעו שבאחד משיריו הוא ממליץ להקשיב לשלום גד. כלום צריך להגיד יותר מזה?

לינק לעונג סשן המדובר, אבל עדיף להתרשם מהאיש בהופעה חיה.

יהוא ירון מארח את טליה אליאב, האוזן בר, 21/5/2009.

* אחרי שכתבתי, תיקנו אותי שהשורה המדויקת של ערופי השפתיים היא "אני לא אמות בשביל צ'יפס"(?!). על אף פי כן השארתי את הביקורת כפי שהיא. בכל זאת, השורה שלי יותר מוצלחת.