אם לא תיכנסו, לא תדעו מה יש בפנים: שירים בעבודה, רגעים קולנועים איומים מהאייטיז, איך אתם אוהבים את ביקורות המוזיקה שאתם קוראים, עמית ארז, המון הופעות מחו"ל, מחווה לנושאי המגבעת, חילוקי דעות על "שירים ליואל" ועוד

ידידי גיאחה חגג את יום הולדתו בסופ"ש שעבר, והחליט דווקא לפנק את הסובבים במתנה: חבילה קטנה של סקיצות או שירים לא מוגמרים, שאסף מיהוא ירון, נעם רותם, יוסי בבליקי, תמר אייזנמן, ישי קיצ'לס, טייני פינגרז, אריאל קליינר ועוד. מזל טוב!

איך אתם אוהבים את ביקורות המוזיקה שלכם? מאמר ארוך ומנומק עם פרשנויות, ניתוחים והיסטוריה כללית, או שאתם מעדיפים לקבל מיד בראשו את השורה התחתונה בדמות מספר כוכבים? המבקר בן שלו מתלבט: "ביקורת מנומקת היא במידה מסוימת פיקציה. אנחנו יודעים אם אנחנו אוהבים אלבום הרבה לפני שאנחנו יודעים מדוע אנחנו אוהבים אותו, ואם להיות כנים, לעולם לא נדע עד הסוף מדוע אנחנו אוהבים אותו. זה המסתורין של המוסיקה, זה חלק מהיופי האינסופי שלה". אישית, לא הייתי מחליפה בשום פנים ואופן את ביקורותיו המוצלחות לטובת ציון משוקלל.

עמית ארז מנסה לצאת משגרת הסינגר-סונגרייטרים נוגים עם גיטרה אקוסטית, ועובר לקלידים באלבומו החדש (והנה שיר מתוכו על הדרך). מפתיע בעיניי שהראיון עמו לא ממשיך מהמשפט: "אני מוסיקאי תל-אביבי שיוצר באנגלית, במדינה שהתרבות בה היא גם ככה משהו שנלחם על הקיום שלו בצורה כל כך עצובה וחסרת אונים. אני שייך לנישה שפונה לקהל קטן ואני תמיד מרגיש שאני בכלל אמור להיות באוקיינוס ולא בישראל" – אז למה באנגלית דווקא ולא בשפת האם? ואם בכל זאת בלע"ז, אז למה לא לנסות בחו"ל?

אפרופו גיטרה וקלידים, זוהי עצתו של המלחין הוותיק מוני אמריליו לדור הצעיר בראיון עמו: "אני מקשיב למה שעושים מלחינים צעירים, ואני מוצא שכמעט כולם הם עבדים לאקורדים שהם מכירים. זה לא חשוב אם הם מכירים שלושה או עשרה או מאה אקורדים. מה שחשוב זה שהאקורדים מכתיבים להם את המנגינה. בעיני זה מצער. כשאתה כותב מנגינה אתה רוצה להיות בטוח שאתה עושה את הדבר הכי טהור, והמנגינה הכי טהורה היא זאת שמתנגנת לך בראש. ברגע שאתה נותן להרמוניה להכתיב לך את הדרך, אתה מביא לשיר השפעות חיצוניות. זה כבר לא לגמרי אתה. כך שאם אתם יכולים לכתוב בלי שום כלי, זה עדיף".

אם מתעלמים מהתחבורה הציבורית, הממשלה, מזג האוויר שצפוי בעוד חודש ובאופן כללי כל דבר שכותבים עליו בעיתון, ורק מסתכלים על כמות ההופעות שמגיעה אלינו מחו"ל בחודשים הקרובים, לרגע נדמה שאנחנו כמעט חיים במדינה מתוקנת. ואז זה עובר. בכל זאת, עוד לא הביאו לפה את האיחוד של הפיקסיז.
בוואלה עושים סדר ומכינים רשימה ארוכה של מי מופיע, מתי ואיפה, אבל לא עונים על השאלה הכי מטרידה: מאיפה לעזאזל אשיג את הכסף בשביל כל זה?

אגב, את נוטוויסט יחמם ההרכב החדש של גלעד כהנא, The Walking Man, שכולל, שימו לב, את יהוא ירון. לו רק היה ניתן להשתיק אותו בין השירים, זה היה מפתה.

בהיעדר מערכת סטריאו, ווקמן או כונן דיסקים מתפקד במחשב, טרם יצא לי להקשיב ל"שירים ליואל" של רונה קינן – אבל אני מאוד סקרנית לגלות עם איזה צד של הביקורות אסכים לכשאקשיב. בן שלו חושב שהאלבום "מצייר תמונה מפורטת, בהירה מאוד (עם כמה כתמים הכרחיים) ורגישה עד כאב של אדם שנולד לתוך עולם מסוים, חלם על עולם אחר, אבל ברגע שנגע בחלום שלו החלום הזה התפוצץ לו בידיים, פיסית ורוחנית, ומאז חייו כבולים אל אותו רגע טראומטי בשרשרת מייסרת. העובדה שהאדם הזה הוא עמוס קינן היא במובן מסוים חסרת חשיבות". עינב שיף חושב שלעובדה הזו יש חשיבות אדירה. ואילו שי להב סבור שהרגש נמצא בטקסטים במלוא כוחו, אבל נפקד מהמוזיקה שחוברה להם.

משינה עובדת על אלבום חדש. שלומי ברכה חשב שזו הזדמנות טובה להוצאת אגרסיות נוסח "מפלצות התהילה", יובל ואבנר חשבו אחרת. אני שוב אומרת: שלומי, תתפרק!

במגזין Rockpoint נתנו לערב אחד את תפקיד מבקר המטאל ל… יעקב גלעד.

אל תחרוז פעלים, אל תסביר שירים. עשרת הדיברות של מוקי ליצירה.
(התאפקתי לא להוסיף את "לא תכתוב שירים בין שתיים לארבע" של דיוואלט)

איפה הילד בוחרים אלבומים פייבוריטים בבית התקליט של וואלה.

המיזוג של שתי חברות תקליטים מהגדולות בישראל (הד ארצי ו-NMC) החל. מה זה אומר לגבי האמנים והעובדים בהד ארצי?

קומץ שירים וקליפים לקראת סיום:
קליפ אנימציה ל"7 דקות" של יונתן כנען, מופע הארנבות של ד"ר קספר מבצעים את "זמנים משתנים" אצל קוטנר, שילה פרבר עם שיר ראשון מתוך אלבומה השלישי, חם ומחמם בום הירושלמים עם הסינגל "חמוריקו" , סחרוף-מוכיח ברצועה נוספת משירי אבן גבירול, "תבורך מבלי הקצה"; פרויקט 30 עם "יבשה לים"; שניים של תעני אסתר: "נהר" ו"הבחורה עם העיניים"; תמר אייזנמן – Hit Me, ואחרון חביב, "עד מחר", קליפ חדש לאביתר בנאי.

מנבכי יוטיוב:
* עכשיו אפשר לצפות בהופעת המחווה לנושאי המגבעת שנערכה בפברואר 2007 במועדון הבארבי. שבעה חלקים, זהו הראשון ותמשיכו משם.
* הו, האימה. ליד סרטו של דורון אייל, "יוסף יוסף", סרטו הקודם "שולץ" הוא ממש יצירת מופת של אינגמר ברגמן. זה סרט גרוע. אפילו כקאלט הוא לא שווה את בזבוז האנרגיה של הפעלת השריר המורה לאצבע ללחוץ על כפתור העכבר. מה שכן, אם תציצו לרגע בסצנת המקהלה בדקה השביעית של החלק הראשון (אל תטרחו להמשיך לשניים הבאים) ותקשיבו טוב, תגלו גרסה ראשונית וביצוע איום במיוחד לשיר… טוב, תגלו בעצמכם.

שיר נוסטלגי לסיום: רק פעם אחת שמעתי את אהוד בנאי מבצע בהופעה את "השדות האדומים". זה היה בפעם הראשונה שהלכתי להופעה שלו, ובמקרה זו היתה גם ההופעה הארוכה ביותר שלו שראיתי (ארבע שעות, מול מצדה, 1994). כאן הוא מנגן אותו עם הפליטים ומזי כהן – ב"יוד-טיוב" של קוטנר תמצאו את המשך ההופעה הזו. אח, כמה הייתי שמחה לשמוע שוב את השיר הזה בהופעתו הבאה באמפי שוני.

יום קסום ומזג אוויר קריר לכם.