מנות נבחרות מהתפריט לשעת מיתון: קטב מרירי והתפוחים חינם, אוסף באר שבעי להאזנה, לילה לבן באוזן השלישית לצפייה, שיר חדש לאיפה הילד, בעד ונגד המהפך של נינט בשיר חדש, בחזרה ל-1969, אמנות במעבר החצייה, עמיר לב, אימת הדצים, וצאו כבר מתל אביב!

זמן סוכר, מודל 2009. צולם בהופעה בבארבי כפר סבא

רשמו לפניכם: פסטיבל חוצמזה 3, בחודש ספטמבר. איפשהו בין מדונה ופיית' נו מור ללאונרד כהן. בחיי, אני זקוקה למשכורת.

ראו איזו דרך מוצלחת ליצור עניין לקראת אלבום שני: קטב מרירי נמצאים בשלבי סיום העבודה על אלבומם הבא, ועל כן שמחים להציע לכל מי שטרם ערך היכרות עמם את אלבום הבכורה להורדה חופשית. סחתיין.

מי היה מאמין, עיסוק רציני במוזיקה בעיתונות הכתובה שאינה "הארץ": הכתבה הזו על עמיר לב כל כך יפה, שלו היתה אחת כזו מדי שבוע בעיתון, הייתי רצה לרכוש בזה הרגע מנוי לבלייזר. אורי משגב ראיין את לב (שסיפר כיצד לואי להב ושלמה ארצי חוללו אצלו את השינוי שבא לידי ביטוי מאלבומו הראשון לשני), אבל בעצם משתמש בראיון כדי לתאר את אהבתו למוזיקה של לב דרך עיניו. מיהרתי לדפדף אחורה ומצאתי עוד כתבה שכזו, הפעם עם יצחק קלפטר: "שמתי לב שהמון פעמים בשירים של קלפטר, המקום שבו נגמרות המילים הוא בדיוק המקום שבו פוצחת החשמלית שלו במונולוג משלה, שמצליח להתרומם עוד מדרגה ממה שקדם לו".

האם גם אתם, כמוני, קפצתם אל האוזן השלישית בלילה הלבן כדי לחזות במופע המחווה לאריק איינשטיין, נבהלתם מהצפיפות וברחתם אל זרועותיה המחבקות של מארש דונדורמה בכיכר ביאליק? לא נורא. עכשיו אפשר לצפות ביהלי סובול, מידנייט פיקוקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר, כל החתיכים אצלי, לא דובים והשבלולים מבצעים משירי הזמר הלאומי, ואפילו לא צריך לצאת מטווח המזגן הביתי בשביל זה. הכל בערוץ החדש של האוזן השלישית ביוטיוב (או שתקליקו על הקטע של הקספרים ותמשיכו משם – אפרופו, איך מתגנבים להופעה הסגורה שלהם לתקשורת השבוע באוזן?).

זה בלתי נמנע, כנראה. באיזשהו שלב מישהו ישאל אתכם מה דעתכם על השיר החדש של נינט, אותו אחד שאמור לסמן את הפיכתה ל"רוקרית" מן המניין באמצעות חברי להקת רוקפור. כאן תוכלו להקשיב לו, ואם אין לכם דיעה משלכם, מכאן תוכלו לגנוב נימוקים בעד מעינב שיף או נגד מניב הדס.

פסטיבל סמילנסקי לא מסתפק רק בחגיגות בחוצות באר שבע, אלא מביא את הצלילים העירוניים גם למחשב שלכם: זאת באמצעות אוספסמילנסקי להאזנה באינטרנט – מוזיקה באר שבעית חדשה, מבית היוצר של ג'ואן ספדי, יוחנן קרסל, דויד פרץ, נדב אזולאי, מריונטה סול, טריקסרין, איתי בלטר ועוד.

גיאחה ממליץ לאמנים מתחילים בבלוג של הלייבל היס רקורדס על מאמר של דניאל קון, ובו טיפים איך להשיג הופעות. הוא מביא תרגום מקוצר וגם לינק למאמר המלא, ומבטיח: זה עובד. ואני מוסיפה טיפ שמיני: צאו מתל אביב. יש עוד יישובים במדינה הזו, אם לא שמתם לב. גם אם תצליחו למלא מועדון בתל אביב אחרי חודשים של הופעות בעיר ובאז במקומות הנכונים, זה לא מבטיח שתצליחו למכור כרטיסים בכפר סבא. ההצלחה נמדדת בפריפרייה. תלמדו למשל משחר אבן צור, איש מוניקה סקס, שמופיע כעת בקיבוצי הצפון בהופעות קטנות ללא תשלום בכניסה. בצפון ובדרום יש קהל שצמא להופעות ופאבים שישמחו לתת לכם במה הרבה יותר מבר שבע אמנים ומבוקש בעיר הגדולה. כן, הנסיעות יעלו לכם כסף, אולי תפסידו יותר משתרוויחו, אבל בטווח הרחוק, כך צוברים קהל רחב ומגוון. אל תמעיטו גם בערך החווייה של הנסיעה בנוף יפה למקום קטן, האוויר המדברי שמקבל את פניכם אחרי ההופעה במקום עשן אגזוז באלנבי, או המפגש האנושי. רוצים סיבוב הופעות? תתחילו להסתובב גם מעבר לקצה של בן יהודה. עולם שלם מחכה לכם.

סט להורדה: מארקי פאנק מיקסס את מיטב שירי התפוחים. אבטיח בשקל!

בעכבר העיר מפליגים אל הסצנה המוזיקלית של שנת 1969, כשלהקות הקצב הרעישו ברמלה, הרחק מהלהקות הצבאיות שזכו לאורות הזרקורים וה"פלייליסט" של תחנות הרדיו. בחו"ל היה הרבה יותר מעניין: רק שלושה חודשים הבדילו בין פסטיבל האחווה והאהבה המיתולוגי בוודסטוק, מהסמלים המפורסמים של הסיקסטיז, לפסטיבל אלטמונט האלים, שסימן את שברו של חלום ילדי הפרחים. ד"ר דייוויד גרייבס (כן, מפלונטר!) מנסה להסביר מה השתבש בדרך.

מועדון הפטיפון שסגר את שעריו נפתח מחדש. עכשיו קוראים לו רוגטקה, והוא אומנם ממשיך לארח ערבי פאנק מעת לעת, אבל גם אוכל טבעוני (בררר).

אחרי מריבה ארוכה ומתוקשרת, אריק איינשטיין ומיכאל תפוח חתמו על הסכם גישור. אל תמהרו להכריז על שלום במזרח התיכון: נקמת הטרקטור יוצאת לסיבוב נוסף בסכסוך המשפטי עם ניצן זעירא ונענע דיסק על ההכנסות מיצירתם "קיר".

איפה הילד משיקים שיר חדש, "מנסה". למי שמנסה כמוני כבר חמש דקות להניע את הוידאו של מאקו, יש גם לינק לעכבר העיר. מתאחדת נוספת, תיסלם, מוציאה – לא ברור מדוע – אלבום אוסף חדש, מה שאומר שהיא כרגע אוחזת ביותר אלבומי אוסף מאשר אלבומי אולפן. בשבוע שעבר הלהקה חגגה שלושים שנה לייסודה בהופעה במוזיאון ישראל. למעשה, מדובר רק ב-29 שנה. די מוזר: חגיגות המאה לתל אביב התחילו שנה קודם, השומר הצעיר פצח בחגיגות ענק לציון 95 שנה כאילו אין יום הולדת עגול ממש מעבר לאופק, חגיגות השלושים לפלונטר הוקדמו ב-11 חודשים – מה בוער לכם, יש איזה מידע מודיעיני על פצצה איראנית בשנה הבאה שמסתירים מאיתנו?

עינב ג'קסון כהן מספרת ל-NRG אילו שירים היתה שמחה להכניס לקלטת מיקסטייפ.

פינת "זה לא קשור בגרוש למוזיקה ישראלית": למקרה שאינכם מציצים בלינקים המתחלפים בטור המתחלף בצד – זה בסדר, גם אני שוכחת להציץ ולהחליף אותם באופן קבוע – הכירו את פיטר גיבסון, המוכר גם כ-Roadsworth. גיבסון הוא מעין ה"בנקסי" של קנדה, אלא שעבודות הגרפיטי שלו לא מתנוססות על קירות אלא על כבישים, מדרכות ומעברי חצייה. בניגוד לבנקסי, הוא לא נשאר אלמוני לזמן ארוך תודות לרשויות החוק שעצרו אותו על השחתת ציבור ב-2004, ומאז הוא מצייר רק באופן חוקי. חבל. יש לו יופי של הברקות, והמון הומור. תציצו.

שיר נוסטלגי לסיום: הקיץ כבר כאן. הטמפרטורות אולי עוד לא מכות בנו בכל עוצמתן כפי שיעשו בעוד חודש, אבל מערכות ההגברה כן. כפי שהתלוננתי ארוכות בעבר, אני מתגוררת מול גן ציבורי, ובשנייה שהקיץ זוקף ראשו הופך המקום לזירת מסיבות הגן של חצי כפר סבא. הו, הזוועה. ליפול על המיטה בשלוש בבוקר אחרי לילה ארוך ואז להתעורר בבעתה בעשר לצלילי "אין אין אין מסיבה בלי בלי בלי עוגה" ברמקולים אימתניים. בסופ"ש האחרון התקיימו ארבע מסיבות שכאלו ברצף, ובכל אחת מהן נאלצנו לשמוע שוב ושוב את הדצים מזמרים: "יום הולדת יש רק פעם בשנה, רק פעם בשנה, רק פעם בשנה" – לו רק האינפורמציה הזו היתה נכונה. לו רק החלון שלי היה יותר קרוב ומערכת הסטריאו שלי לא היתה שובקת חיים, כך שיכולתי להפציץ במתקפת נגד של יאפים עם ג'יפים לאיזון. הבעיה הכי גרועה היא שהחוקים העירוניים אולי עוזרים מעט במניעת קיום מסיבות בין שתיים לארבע או בשעות הלילה, אבל שום חוק לא יכול לעצור את תולעי האוזן הללו מהידבקות איומה אליך שגורמת למוח שלך לנגן אותן באופן בלתי רצוני, שוב ושוב, 24 שעות ביממה, רק פעם בשנה, רק פעם בשנה, רק פעם בשנה… אני כבר מעדיפה להידבק בשפעת חזירים.
כל ההקדמה הארוכה הזו נועדה לומר – חוץ מ"תיקחו את הילדים זבי החוטם שלכם וטעמם המביש במוזיקה ותקשרו אותם לאוזניות עם הכבש השישה עשר עד שהזבל הזה ייצא להם ולי מהראש" – שאם כבר נועדתי להאזין למשהו שקשור איכשהו למשפחת דץ, זה רק לקאבר המשעשע וההזוי הזה. פורטיסחרוף, מתוך המופע "שוב יוצא הזמר", פורים 1992.

באיחולי שקע ברומטרי קפוא לכם, ושבוע טוב.