באופן פרדוקסלי, החלק הכי מוצלח של הלילה הלבן בתל אביב היה שייך לטעמנו דווקא ללהקה ירושלמית.

מרתון אריק איינשטיין באוזן השלישית היה כה פופולרי עד שאפילו סרדינים מיומנים בדחיסות ואנורקטים במיוחד לא היו מוצאים סנטימטר רצפה בין הזגוגית למדפי התקליטים כדי ליהנות ממנו, הדבר הטוב ביותר בשדרות רוטשילד העמוסות אדם היה הפיצות של טוני וספה, וחוף הצוק היה רחוק מדי. מול כל אלו, כיכר ביאליק היתה האופציה הכי נינוחה. אולי כי למרות יופייה ומיקומה המרכזי בין בוגרשוב, קינג ג'ורג' ואלנבי, היא נשארת נסתרת מעין וכמעט לא מוכרת בקרב ההמונים המשוטטים. באותו לילה הבתים היפים הסובבים אותה הוארו באופן שהלם את הסיבה לשמה החלה כל מסורת הלילות הלבנים הללו (הכרזתה של אונסק"ו על תל אביב כעל עיר מורשת עולמית), וכסאות ושולחנות מילאו את כל שטחה כשפניהם לבית העירייה הישן והמשופץ, המואר בוורוד עז. בפרסומים הבטיחו שיקומו בה לתחייה ללילה אחד בתי הקפה האירופאים של פעם מתל אביב הישנה. במציאות הרעיון הכל כך מלבב הסתכם בשולחנות סתמיים עם עמדה קטנה של אייס קפה וקומץ סנדביצ'ים, בלי אף קרמשניט טעים לרפואה. נו, מילא. לפחות המוזיקה מילאה את ההבטחה בזכות מפגש בין מזרח למערב בצל חזיתו המרשימה של בית העירייה מ-1925.

מארש דונדורמה עמדה שם, מערבבת בין שיר חתונות "של סטלנים הודים" כהגדרתם, לג'אז אמריקאי של ביג בנד שכמו נשלפה כרגע מרחובות ניו אורלינס, ממשיכה לפאנק, חולפת בגרוב צועני, במוזיקה לטינית ומה לא. ארבע חצוצרות, שני טרומבונים, ארבעה סקסופונים, ארבעה נגני כלי הקשה וסוזפון אחד – הרכב ענק של 15 נגנים בסך הכל – שמנגנים ביחד בתיאום מושלם נטול אגו, עם מספיק ביטוי לכל אחד ואחד. שמח, שמח, שמח. כמשתמע משמה, מארש דונדורמה מגדירה את עצמה כתזמורת צועדת, אבל שוב המציאות התל אביבית אכזבה, ובמקום צעידתה המובטחת לאורך רחוב ביאליק הלהקה היתה נייחת לחלוטין. כמה טוב שהקהל לא. תוך שניות נטשו רבים את הכסאות כדי להתערבב בצלילים. היו שם בני נוער, תיירות אמריקאיות, גבר דתי מבוגר, חיילים, זוגות תל אביבים צעירים, מבקרים ללילה. מיקס אקלקטי של קהל כמו המוזיקה שנוגנה עבורו. בסוזפון המצוחצח של אודי רז השתקפה תמונתו של הקהל הנאסף מסביב: קצת מטושטשת, מעט מעוותת, מלאה צבעים שונים של בגדים ופנים שהטשטוש הפך אותן לאחידות כמו משטח את ההבדלים לגוון ורדרד אחיד, ומאחור שברי בתים מוארים על רקע לילה שחור. הצבע המוזהב של הסוזפון גרם לתמונה לקהל איזה גוון חמים, כמו התקבץ כל הקהל הגדול הזה, אולי עיר שלמה, סביב מדורה אחת עם חום מנחם ואור מכשף ומספר סיפורים שמפליא לתאר הרפתקאות עתיקות יומין, על חול רך בשפת הים. לשעה קלה תל אביב נראתה תמימה ונעימה כפי שדמיינו את "תל אביב של פעם" והלילה היה לבן. אפילו בלי הקרמשניט. אחר כך פסקה המוזיקה, ירדנו במדרגות הנחבאות החשוכות בחזרה לרחובות שגרתיים עמוסי בניינים אפורים ותריסונים מכוערים ומשם לשדרות רוטשילד הרועשות בהמון אדם, עד החנייה, ואל כביש 4, בדרך הביתה.