אפילו עז


מאוחר באוזן
יום יום שבת, 18 ספטמבר 2010, 22:51
תגובה אחת

חגיגות השנתיים לפעילותו של האוזן בר היוו עילה טובה לשורה ארוכה של הופעות בלילה לבן. היה פיקנטי (תרתי משמע)

b-jimbry_2368.jpg
למעלה: נוכלי הג'ימבורי בספונג'ה אנושית. למטה: תעני אסתר, כשעוד היו בלונים
b-taaniPshrt_2274.jpg

האוזן בר, שחגג ביום רביעי האחרון שנתיים של פעילות, הוא ללא ספק מועדון ההופעות שפקדתי הכי הרבה בשנה האחרונה. יש לכך כמה סיבות, אבל בסופו של דבר, השתיים המנצחות הן שעה ומיקום. חובבי מוזיקה אחרים יעדיפו להרחיב על הקו המוזיקלי, הליין-אפ החודשי, האירועים המיוחדים (דוגמת נוכלי הג'ימבורי, ערבי ההפתעה, לכלוך באוזן, סיפורים באוזן וכו') והמחירים הנוחים – כל אלו חשובים, ללא ספק, אבל בצד הפרקטי, היתרון הגדול של המקום עבורי על פני מועדונים אחרים בעיר הוא שכל מעלותיו אלו נגישות הרבה יותר ממקומות מתחרים. מועדונים עם הופעות טובות לא חסר, להגיע אליהם זה כבר יותר מסובך.

בגלל המיקום. כי הגיע הזמן שיהיה סוף סוף מועדון במרחק אוטובוס אחד מהבית, ממש במרכז העיר. ויותר מזה, במרחק הליכה מהמשרד, כזה שמפתה אותך להישאר עוד שעה נוספת בעבודה, ואז לקפוץ על הדרך להופעה קטנה לפני השינה, עם עיקוף קטן דרך טוני וספה לארוחת ערב. אגב, רק שתבינו עד כמה אני גמישה בהגדרת "מרחק הליכה", האוזן בר מרוחק מעבודתי כ-45-50 דקות הליכה (שאינה עוברת באזורים בעייתיים בשעות החשיכה, כאזור התחנה המרכזית למשל). סביר במזג אוויר נוח, ואפילו נחמד לחילוץ העצמות אחרי יום ישיבה ארוך מול המחשב, ויש טוני וספה ואייסברג בדרך. מה רע?

בגלל השעה. המצדדים בשעות ההופעות המאוחרות בישראל – קרי, אנשים שלא עובדים, לא זקוקים לבייביסיטר או לתחבורה ציבורית, וערפדים – יטענו שכאשר הופעה מתחילה ב-23:00 ומעלה, הם מספיקים לחזור הביתה (מהעבודה שאין להם?) להתארגן, לאכול, להתרחץ. מניסיוני, אחרי ששבתי לאזור השרון מהמשרד באוטובוס מתיש נטול מזגן בכבישים פקוקים, צריך שפכטל (או רכב עם נהג צמוד) כדי לגרד אותי חזרה תל אביבה, בעודי מחשבת את קץ שעות השינה שלי לאחור. שלא לדבר על האופרציה, מאחר ונהגי אוטובוסים נרדמים הרבה לפני שלהקה ישראלית ממוצעת יורדת מהבמה.
לאוזן בר יש לא מעט הופעות בשעה החביבה 20:30 (למרבה הבאסה, גם היא "שעת פתיחת הדלתות") – אידיאלי לקפיצה אחרי העבודה, כשאוטובוס חצות אחרון ממתין ממש מעברו השני של מעבר החצייה.

שתי סיבות טובות מספיק כדי לפקוד את מסיבת יום ההולדת – ואז להישבע לא לעשות את זה שוב באמצע שבוע עבודה (לא אמרתי את זה כבר לפני שבועיים?).

b-boomnght_2340.jpg

הגעתי ממש בדקה התשעים, ממהרת מכדי לרשום את שמי בכניסה ברשימת "אני מעוניין במיקסטייפ החגיגי שייצא מהאירוע", שלמרבה הצער נעלמה בשעה המופרכת שבה יצאתי בבוקר מהמקום. כל היודע על מקום הימצאה מתבקש לשרבט את שמי בתחתית, תודה. ההופעה הראשונה בשורת שיתופי הפעולה בדיוק עלתה על הבמה – ג'נגו ואלי לולאי. תוך שיר אחד הם הצליחו לסדוק את חומת הספקנות העייפה שלי, שהתלבטה האם להקריב את הלילה או להימלט באמצע למיטה עם האוטובוס האחרון. רוק בסיסי פשוט, גיטרה-בס-תופים, אבל מעולה בסוגו. בלי להרגיש אתה כבר מתופף עם האצבעות על התיק, ומניע את הרגליים. כמה שירים בודדים, קאבר צרפתי מוצלח, והופ, הם יורדים מהבמה לפני שהספקתי לשלוף מצלמה. מתברר שזה הולך להיות המוטיב של הערב: הופעות קצרות, מהזן שמשאיר לך טעם של עוד ומשאיר ללילה שלך תקווה לתפוס בכל זאת איזה שעתיים של מנוחה, קאבר יומולדת בכל אחת, ומצלמה שנשארה רוב הזמן בתיק, כדי ליהנות מההופעות בלי החציצה של עדשה ומסך LCD בינינו.

הבאים היו "כל החתיכים אצלי" שאירחו את לאון פלדמן. שם מחייב (הראשון, לא פלדמן). נ' טען בסוף ההופעה ש"הם יפים מדי מכדי להיות אמינים", ואני טענתי שזה רק הבסיסט. הם מנגנים טוב, השירים קליטים עם לחנים בעלי פוטנציאל מסחרי, אבל לטעמי הסולנית מתאמצת מדי ומזייפת קשות. תנו לבסיסט לנצח.

b-kolha_2258.jpg

b-kolha_2265-1.jpg

שמעתי טובות על "תעני אסתר" ועל "הפשרות" שהתארחו אצלה, אך לא צליל אחד מאף אחת מהן. ללא ספק, זה ישתנה בקרוב. טוענת מרכזית לכתר ההופעה המהנה של הערב, באווירה משוחררת-משועשעת משהו. עם הפשרות כבר לא היה מקום לזוז על הבמה, במיוחד כשצריך לדחוף אליה את הסוזאפון של אודי רז הנהדר מ"מארש דונדורמה" (איזה מזל שהם לא אירחו במקביל את הקונטרבס של יהוא), והחגיגה נהייתה עוד יותר שמחה וצפופה. לסיום מוחץ הכריז הסולן המשעשע של תעני אסתר על קאבר ל"אחת הלהקות המשמעותיות במוזיקה הישראלית", ופתח בקאבר מופלא לשירה האלמותי (והיחיד) של להקת עדן, חביב מסיבות גני הילדים של כל הזמנים.

b-taaniPshrt_2275.jpg

מכאן חלק מהקהל כבר לא הפסיק לרקוד גם כשההופעה נגמרה, עדיין טעון ביותר מדי שמחת חיים מכדי לעצור לנוח. בדיוק הזמן הנכון להעיף את המקום למעלה ברעש חזק, מהיר וטוב, מבית גיישה נו. אחלה הופעה, שבמחציתה אפילו קיבלה חיזוק נוסף בדמות קוואמי. המינוס היחיד היה כשקוואמי הכריז שהוא מזמין את "זמר הסול מספר 1 בארץ" ואף הוסיף שהוא גאה מאוד על ההברקה שלו לשכנע את מומי לוי להופיע באוזן ועוד עם גיישה נו – מה שנכון נכון, אבל מהרף הגבוה הזה היתה וואחד נפילת מתח עם "לסביות שולטות בעולם שלי". לא חבל לבזבז את הנגנים של גיישה נו על בלדה? לשמחתי, מיד עם תומה החלו צלילים שגרמו לי להרים גבה: סטיבי וונדר? כן! עכשיו השילוש הזה הגשים באמת את הפוטנציאל, עם ביצוע מכוסח וכיפי לאללה ושירה מעולה ל-"Happy Birthday".

b-gyshQuam_2295-1.jpg

b-jimbry_2361-1.jpg

הבאים בתור: Tree ויעל דקלבאום. יש לי קצת רתיעה מדקלבאום. בכל זאת, נקלעתי פעם שלא בידיעתי להופעה של הבנות נחמה. היא נצרבה בזכרוני כהופעה מתישה במיוחד, כשהקהל ביכר ברובו להירדם על חולות המדבר עד שייגמר, ופתע נשמעה צעקה באוויר ים המלח: "תעברו כבר לאקורד שלישי, דחילק!". את Tree זכרתי בעיקר בגלל התלבושות המשעשעות באינדינגב האחרון. מה אגיד, גם הם וגם היא ביצעו ביעילות ובנאמנות קאברים דומים למקור, וגם כשהם מנגנים שירים מקוריים זה נשמע עדיין יעיל ומקצועי ומבוצע לעילא וכמו משהו שכבר שמעת כמה עשורים קודם. כלהקת מחווה הם מעולים, אבל אני לא אוהבת להקות מחווה (הקהל, כך נראה, חשב אחרת). ובטח לא כשאמן ישראלי מופיע בישראל אבל מתאמץ לומר את קטעי הקישור והתודות באנגלית במבטא של ג'ניס ג'ופלין.

b-treedekel_2309-1.jpg

אלקטרה ועוזי פיינרמן היו מוצלחים יותר, בעיקר בגלל החצי השני של החבילה. אין אדם שיכול לא לחייך מול "She`s so young" בלייב.

b-elctraFyn_2333.jpg

ההופעה הבאה, שהיתה אמורה להיות שילוב של מידנייט פיקוקס ובום פם, היתה אכזבה כפולה, מכיוון שהיא היתה זו שהכי ציפינו לה. למעשה, לא היה כל כך ברור האם הטווסים יגיעו בכלל, אחרי ביטול של כמה הופעות ומחסור בשל חילופים בהרכב. אפשר לומר שהם לא באמת הגיעו, לא ברוחם לפחות. ההופעה נעדרה את הפאן של הפיקוקס ואת הצליל השמח של בום פם, ולמעשה לא נשמעה כמו אף אחת מהן, אלא כסוג של סשן מאולתר ומייגע, שבשילוב עם השעה המאוחרת הניס כמעט את כל הקהל הביתה.

b-boomnght_2338.jpg

גם בפלוגתנו ניכרו סימני עייפות, אבל לאור היכרותנו עם נוכלי הג'ימבורי החלטנו לתת להם הזדמנות לשני קטעים בטרם נפרוש – ומסתבר שזה פחות או יותר היה כל אורך הופעתם. אבל, כמו שאומרים: זו לא הכמות אלא האיכות.

b-jimbry_2354-1.jpg

על הנוכלים כבר כתבתי כאן: מעין תיאטרון אלתור מוזיקלי, קצת ספוקן וורד לעתים, עם אורחים מתחלפים שאחראים על שידוך טקסטים שונים ומשונים למוזיקה. אחרי אינטרו קצר עלה הסייד-קיק הקבוע, "איש העיתון", בגילומו של איתן רדושינסקי, שאחרי ההופעה הרדומה הקודמת סוף סוף הראה מה הוא יודע לעשות. הוא הקריא בשצף ובלהט כתבה על המשט לעזה, ואז לפתע נתקל בערימת העיתונים במה שהוא כינה כ"אור לגויים! מגזין החשק הישראלי הראשון!" (נ': "זה לא אמור להיות 'עור לגויים'?"). זה השלב שבו ההופעה קיבלה תאוצה של ממש. הנוכחים הבודדים ניצלו את המרחב הריק לקפיצות בידיים מונפות תוך צרחות: אור לגויים! מגזין החשק הישראלי הראשון!
בלי השתהות לשנייה, ולפני שהספקתם לומר "אוהבים נקניקיות?", המוזיקה המשיכה מיד לקטע הבא. טל פרידמן עולה לבמה, מוכן לצווח ולצעוק את דמי מילותיה של היצירה הספרותית הנודעת "קבוצת הכדורגל של ציון" – ספר המופת לילד על תלאותיה וייסוריה של קבוצת ספורט למודת קשיים, פרי עטו של איש האשכולות וראש מפלגת "פיקנטי" משה בדש.
"מה תעשה קבוצת הכדורגל של ציון?" – צרח פרידמן
"אור לגויים! מגזין החשק העברי הראשון!" – ענה הקהל
רדושינסקי כבר שכב על הרצפה, בחור בקהל זרק מעליו באוויר קרעי עיתונים, גיא שמי, ספי אפרתי ושלזינגר עשו המון רעש ברקע, היה הזוי להפליא.

ספויילר:
"והאיש הזקן שכאילו יצא מספר אגדה
רכן אליי ואמרף הסוד הוא עצה
את הסוד הזה בקלות תוכל לפענח
כי אם תאכל חומוס פיקנטי, הקבוצה תנצח
שוער אחד ששמע בקולי ואכל חומוס פיקנטי וגם סלט
שום גול לא חטף, את כל הכדורים כמו מלך קלט"

b-jimbry_2356.jpg
חייבים להעריך הופעה הנותנת במה לספרות מקור איכותית

על מילים שכאלו אי אפשר להתעלות, וכך הסתיימה מסיבת היומולדת של האוזן בר בשלוש ומשהו בבוקר. שלוש וחצי שעות שינה אחר כך, אני לא זוכרת דבר מקורותיי ביום חמישי. מה שכן, נראה שאיפשהו בין היציאה לרחובות רחובות (איזה מין שם זה לעיר?) לבין העבודה הגיעה לרשותי מגבעת בצבע אפור. מוזר ומעניין.

b-blunOzen_2343.jpg
סוף הסיפור: הסיבה מדוע לא תולים צרור בלונים מעל עמדת תיפוף

יום הולדת שמח אוזן בר. לשנה הבאה: למגר את התופעה של גדילת הפער בין השעה הנקובה לתחילת ההופעה שהחלה לאחרונה (היתה הופעה אחת שהחלה באיחור של שעה וחצי, כשהיא עצמה היתה 45 דקות – ביזיון), למגר אנשים שמעשנים מחוץ לאזור המותר גם אם הם עושים זאת על הבמה, להעביר ערבים כל כך ארוכים לימי חמישי.

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | תגובה אחת

 תגובה אחת עד כה
כתיבת תגובה

אני חתמתי כדי לקבל מיקסטייפ אבל לא קיבלתי…

תגובה מאת ‏שני ‏10.24.10 @ 1:18



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)