אפילו עז


כנס המוזיקה של הייניקן: המסתכלים בקנקן – על עיצוב עטיפות אלבומים
יום יום שבת, 11 ספטמבר 2010, 22:06
3 תגובות

שעות אחדות לפני שלס"ד מערכות שמע הקפיצו אלפים בביתן 1, התקיימו בקומה מעל הרצאות ופאנלים בנושאי מוזיקה. הפאנל עם ג'וני ליידון גנב את ההצגה, אבל זה שלפניו, אודות עיצוב עטיפות אלבומים, היה מרתק לא פחות

מצד אחד, נדמה שהיום החזות החיצונית היא העיקר: המיתוג, הלוגו, התדמית, שהפכו כולם חשובים מבעבר. מנגד, דווקא העת הזו היא תקופת שפל לעטיפות אלבומים. הן הצליחו לשרוד יפה את ההתכווצות במעבר מהתקליט לדיסק, אבל עתה הדיסקים הופכים לקבצי mp3 מכווצי סאונד, נטולי קיום פיזי. אנחנו אפילו לא טורחים להוריד את העטיפה כדי להדפיס אותה עבור דיסק צרוב. לכל היותר היא מופיעה מאליה כשאנחנו מדפדפים בין הקבצים במסך המיניאטורי של האייפון, כולה בקושי סנטימטר וחצי רבוע.
בינתיים רבים עדיין מחזיקים בדיסקים ואפילו בתקליטים, וכמובן בזכרונות של עטיפות מיתולוגיות עליהן גדלו וטיפחו את טעמם המוזיקלי. מה צפוי לעטיפה אחרי לכתם? שאלה טובה, ולמרבה הצער הפאנל נגע בה רק על קצה המזלג, אבל בדרך לשם סיפק לא מעט שיח מעניין.

b-cover1.jpg
מימין: עטיפת ה"פעמון" של טרטקובר למתי כספי. משמאל: עוד עטיפה אורבנית נהדרת

הבננה, המנסרה, התינוק השוחה, מעבר החצייה

אחרי סרטון אנימציה קצר וקולע של JewBoy המורכב מעטיפות מפורסמות, עבר המיקרופון למעצב להב הלוי. הוא הציג את העטיפות האהובות עליו (כמו גם לוגואים מפורסמים של להקות), שלמעשה שימשו יותר כנקודת פתיחה לשיח. העטיפות הגדולות באמת הן איקוניות, הוא אמר – אפשר לתאר אותן בשתי מילים לכל היותר, וכולם יבינו באיזה אלבום מדובר. הביטו בכותרת מעל הפסקה הזו, ותבינו. חלקן כל כך איקוניות, שאנחנו אפילו לא שמים לב ששם התקליט והאמן בכלל לא מופיעים על חזיתן (אייבי רוד, האיש הצועק של קינג קרימזון וכו') – עניין שלא יעלה על הדעת במיינסטרים בימינו. עטיפות כאלו, הוא ממשיך, זקוקות למעצב חזק מספיק כדי לעמוד על החזון שלו, כי חברות תקליטים, ופעמים רבות גם האמנים, רוצים את השם ואת הפרצוף שלהם על העטיפה.

כך למשל הוא מציג את "London Calling" של הקלאש, שעיצב ריי לורי כמחווה לעטיפת אלבום הבכורה של אלביס פרסלי. בתמונה נראה פול סימנון מנפץ את הבס שלו בהופעה בניו יורק. הוא מספר שגם כאן התנהל ויכוח מול חברי הלהקה מדוע לא לשים תמונה מסורתית יותר של כל החברים, "מה שמוכיח שיש בורגנות גם אצל גדולי הפאנק".

b-cover2.jpg

העלעול בעטיפות מעלה סיפורים. בין השאר, איך פטי סמית' פגשה את רוברט מייפלת'ורפ לגמרי במקרה, כשנכנסה לדירה בה חשבה שנמצאים חבריה; שדייויד בירן התנגד להפיכת האותיות על העטיפה של "Remain in Light" של טוקינג הדס בטענה שקוני התקליטים לא יצליחו לקרוא את שם הלהקה, ועל ספנסר וולדן, שבטח לא שמעתם את שמו מעולם, אבל זוכרים את דמותו כתינוק על העטיפה של "Nevermind" (על שירותי הדוגמנות קיבלו הוריו 201$). העטיפה האחרונה שלהב מראה שייכת לאלבום השני של מתי כספי, או – אם נחזור לאיקוניות בשתי מילים גג – עטיפת "הפעמון". וזה הזמן להעביר את המיקרופון למעצב שלה, דוד טרטקובר.

עכשיו תקחו את התקליט ותהפכו לצד שני

טרטקובר הוא מבכירי המעצבים בישראל, ומי שאחראי לעטיפות מפורסמות רבות לאלבומים של אריק איינשטיין, מתי כספי, שלום חנוך (כולל "מחכים למשיח"), ששת, דני ליטני, התקליט של "מלכת אמבטיה" (שעליו בחר לפרוש ביקורת קטלנית על המחזה באותיות גדולות) ועוד. הוא צוחק שהוא על תקן "המבוגר האחראי" בפאנל. הוא התחיל לעצב עטיפות תקליטים כבר בסוף שנות ה-60, כשחזר מלימודיו בלונדון. העטיפה הראשונה שיצר היתה עבור השלושרים, ובעקבותיה באו רבות.

מעניין להקשיב לו, וחבל שהפאנל חלף כל כך מהר. הוא מספר על העבודה עם אריק איינשטיין, ואיך פעם תעשיית המוזיקה היתה שונה. היא בכלל לא היתה "תעשייה". העבודה היתה מול האמן ואם אהב את העיצוב שלך או לאו, וחברת התקליטים היתה מביאה משטח לבן בגודל תקליט שעליו היה עובד. החידוש המשמעותי ביותר שהוא הכניס לדבריו הוא עיצוב של הצד השני של העטיפה. לפניו המעצב עבד רק על חזית האלבום – והוא נותן כדוגמא את העטיפות הישנות שעיצב המעצב, הצייר, המאייר והסופר אבנר כץ (פרט טריוויה: אותו אבנר מעונתה הראשונה של "רחוב סומסום" והמעצב של קיפי), שחלקן האחורי נשלח לאחריותו של "דפוס אלנבי במרתף".

בניגוד לשאר יושבי הפאנל, טרטקובר עבד עם תקליטים, לא עם עטיפת הדיסק המוקטנת. אבל לא רק הגודל השתנה לדבריו, אלא בעיקר חוויית המוזיקה עצמה, מקבוצתית לאינדיבידואלית. פעם, הוא מספר, רק למתי מעט היה את המכשור להאזנה לתקליטים. כשאלבום חדש היה יוצא היו מתכנסים בסלון סביב הפטיפון השכונתי להאזנה משותפת, אירוע של ממש, כשהעטיפה עוברת בהתרגשות מיד ליד ומשמשת נושא לשיחה.

החיוך שלך מרוח בכל העיר כמו הבטחה גדולה

בכסא הצמוד יושב דורון עדות, בעל גישה שונה לגמרי. איתי מאוטנר המנחה (המוצלח, יש לציין) מציג אותו כמעצב עטיפות האלבומים העסוק ביותר בארץ. כפי שיעיד דפדוף קצר בעטיפות המוצגות באתר הסטודיו שלו, על רוב עטיפותיו מרוח מקיר לקיר פרצופו של האמן. השיחה מתחילה דווקא בעטיפות שעיצב ליוצאי כוכב נולד. עדות מסכים עם הלוי על כך שתמונה תופסת יותר את העין מאשר שם האמן ברפרוף בין עטיפות בחנות תקליטים – אבל דווקא בגלל הקליטה הוויזואלית הזו חשוב יותר שפני האמן יופיעו בגדול על עטיפת אלבומים אלו, מפני שהקונה קולט אותם מיד, עוד לפני שהוא מספיק לקרוא את הכיתוב. במקרה של יוצאי כוכב נולד, המניע הוא שיווקי – כל הפואנטה היא שהקהל מכיר את הפנים מהטלוויזיה, וזה מה שמוכר. על כוכבי ז'אנר הפופ הים-תיכוני הוא אומר במפתיע שהם מגלים יותר פתיחות לרעיונות אחרים, אבל איכשהו העטיפות שהוא מציג שוב מכילות פורטרטים ולא מצביעות על פתיחות רבה לכיוונים שונים (אלא אם מחשיבים את הגרדרובה של משה פרץ על עטיפת "שמיים", ששעשעה אותנו).

b-cover3.jpg

אלו, כמובן, לא העטיפות היחידות שהוא מעצב. הוא מספר ארוכות על יצירת העטיפה לאלבום "נקודה טובה" של שולי רנד (שבכלל הציע במקור להצטלם עומד ליד בריכה, אבל אהב את הרעיון של עדות לקפוץ פנימה), וכמוה על "חומר מקומי" של הדג נחש. הבעיה היא שלא תמיד אתה יודע מה יהיה השם הסופי של האלבום, שבמקרה של הדג נחש כמעט נקרא "חליפות", ואזי עטיפתו היתה מקבלת כיוון אחר לגמרי. בכלל, הוא מציין, הרבה אמנים ישראליים מעדיפים לא להתחייב לשם באלבום הראשון ומשאירים עליו באופן בולט רק את שמם שלהם, שעדיין אינו מוכר וממותג דיו (הקספרים עשו את זה בשני האלבומים הראשונים, משינה חיכו עד האלבום הרביעי כדי לקרוא לו בשם). המעבר לשם "חומר מקומי" טרף את הרעיון הקודם לעטיפה, והיווה בעיה – איך מציגים על העטיפה "חומר מקומי" באופן אבסטרקטי (מאוטנר: "עכשיו עם תקופת היובש זה באמת אבסטרקטי"), בלי להראות את הדבר האמיתי? התשובה התגלתה ברגע של רעב, בסניף של AMPM. חבל שלא יצא לו לדבר מעט גם על "על המשמרת" של פורטיסחרוף, אך זה היה הזמן לעבור לחבר הרביעי בפאנל.

כמה פעמים ספרת עד עשר

JewBoy הוא האנטיתזה המוחלטת לעדות, כפי שתבינו כשתגלו למה בחרתי דווקא בכותרת הזו. מעצב ואנימטור, שאל עבודותיו התוודעתי לפני כמה שנים דרך הדף שלו באתר המעולה Gigposters (מומלץ בחום).

הפעם JewBoy התמקד בעטיפות שהוא יוצר ללייבל האלקטרוני-ניסיוני Teder Music. כמו המוזיקה, גם העטיפות לאלבומי הלייבל הן מינימליסטיות למדי, וכוללות אלמנט של "עשה זאת בעצמך" על ידי שימוש בחותמות, שהבחור מטביע על כל עטיפה באופן ידני, אחת אחרי השנייה, על גבי 500 עותקים של כל אלבום. חותמת היא לא דבר קבוע – כמות הדיו משתנה, חוזק ההחתמה, בכל פעם אתה יכול למקם אותה אחרת על העטיפה. במקרה של האלבום "Dot" של Ziv, החותמת היא עיגול המורכב מנקודות-נקודות המוטבע על ציור של עץ. המפגש בין ההחתמות יוצר בכל פעם מרקם חדש, כלומר, כל עטיפה היא ייחודית במינה, אף פעם לא אותו דבר.

דוגמא מעניינת במיוחד היא העטיפה לפסקול "מבוזבזים" שכתב אוהד פישוף, שבו נראה מעין חתך של בונקר המלא בעצים ומעליו נוף טופוגרפי. JewBoy מספר שהוא גילה שהבונקרים של מלחמת העולם הראשונה היו בדיוק באותו דגם של הבונקרים של מלחמת העולם השנייה, ואותו דגם המשיך אל הבונקרים של המלחמות המודרנית, ומשם לקיוביקל במשרדים של ימינו (כל מי שהבריז מכמה שעות במשרד כדי להגיע לכנס חייך במרירות…). החותמות היו בדמות טיפות אדומות, כמייצגות את נפילות הטילים. מיקומי ההחתמות היו שונים בכל עטיפה, כמו האקראיות המוחלטת בנפילת טילים בעת מלחמה.

אחרי שהוא מתאר קטע מאלבום המוקדש לקולות מלחמה, בו לקחה אמנית גרמניה מיקרופון ושפשפה אותו על גדר ההפרדה במשך 25 דקות (שהאל יודע איך, מישהו ערך מהן "קטעים נבחרים" לקטע בן 5 דקות), אי אפשר שלא היה לשאול – תכלס, מישהו קונה את זה? כאן הגיעה ההפתעה. אחרי שקודם לכן סיפר שכל אלבום מודפס ב-500 עותקים, הוא מגלה שהאלבום של פישוף מכר 10. הפופולריים יותר הגיעו ל-20 עותקים. אבל זה בסדר, השאר מתגלגלים להם הלאה מאליהם. למעשה, הוא אומר, עד לאותו בוקר, כשרצה להתכונן לפאנל, מעולם לא טרח לשאול את הלייבל לנתוני המכירות הללו. זה פשוט לא היה אכפת לאף אחד, העיקר שהיצירה (האלבום והעטיפה) ייצאו לאור.

אחרי ככלות הקול והתמונה

שעה ועשרים חלפו ביעף, וכבר לא נותר כמעט זמן לשאלות מהקהל, כמו גם לדיון המתבקש – מה הלאה? אבל אותן שתיים-שלוש הערות מהקהל שכן נדחסו בזריזות לדקות המסיימות הביאו כמה תגובות מעניינות, בעיקר מכיוונו של להב הלוי. הוא זה שלקח על עצמו לענות בקצרה לעניין רלוונטיות העטיפה בעידן ההורדות.

כמו שאני שמעתי את פינק פלויד בגיל העשרה – הוא אמר – הילדים שלי היום בגיל הזה מחפשים דמויות להעריץ. הם כבר לא ישמעו אותם בוויניל, אלא מקבצים, אבל הקירות לא יישארו ריקים. צריך אימאג' כלשהו לתלות עליהם. זהו הטבע האנושי, והוא לא משתנה בעידן ההורדות.

העטיפה, כך הסכימו כולם, צריכה כמובן להשתנות ולהביא ערך מוסף חדש. אני לא זוכרת מי אמר זאת, שהנה, טרטקובר הוסיף בשנות ה-70 לעטיפה את הצד האחורי, הדיסקים הביאו חידוש בדמות החוברת הפנימית, כנראה שעכשיו העטיפה צריכה לעשות את הצעד האבולוציוני הבא כדי להישאר אטרקטיבית בעידן ה-mp3 וזמינות הטקסטים בשירונט (אפרופו: אלבומים שעיקרם הוא הטקסטים ואין בהם חוברת מילים זה מעצבן – לתשומת לבכם, יאפים עם ג'יפים).
ואני מוסיפה: למעשה, זה כבר מתחיל לקרות. עטיפת האלבום החדש של אורן ברזילי (Sorrow Demons Joy Blizzards) היא למעשה מעין מחברת-יומן בכריכה קשה, שמספקת חוויה משלימה למוזיקה. עטיפת "אדומי השפתות" של סחרוף-מוכיח היא חוברת המכילה ערך מוסף בדמות ביוגרפיה של אבן גבירול, מאמרים ופרשנות לטקסטים. דוגמא יותר מוקדמת היא "עוד מעט" של אהוד בנאי – עטיפה בנאלית ממבט ראשון, שבעצם מחביאה מאחוריה מחברת שורות מקסימה מלאה באיורים קטנים וסיפורים.

ואז, בדקה התשעים, כשהקהל כבר מתחיל לקום ולהתמתח, הלוי פתאום מפתיע בתשובה לשאלה מהקהל: מניסיוני כמעצב פוסטרים לסרטים, הוא אומר, אין תחליף למוצר טוב. שום עטיפה גאונית לא תציל אלבום גרוע, ולהיפך (הקהל מגיב במחיאות כפיים סוערות כהסכמה). עידן רייכל? הוא היה מוכר פלטינה גם אם לא היתה לו עטיפה בכלל. "זה לא נעים להודות בזה, אבל אנחנו עובדים במקצוע שאפשר לוותר עליו".

הצהרה דרמטית למדי לסיים עמה. אכן אין תחליף לאלבום טוב גם אם הוא עטוף בעיתון של אתמול, ובכל זאת, קשה לדמיין את עולם המוזיקה בלי הבננה, מעבר החצייה, הפעמון, האיש הבוער ומועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר, הכבש הלבן בנוף הירוק של "הכבש הששה עשר", ועוד רבות אחרות, גם אם פחות איקוניות, שהתנחלו לנו בלב.

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 3 תגובות

 3 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

תודה . . מעניין ויפה לקרוא. אני מאד אוהב לחטט בעטיפות של תקליטים ודיסקים עד הפרטים הקטנים וחושב שזה חלק מהמוזיקה במובן כולל יותר ודי לא משלים עם הפורמטים המכווצים אבל משתמש בהחלט גם בהם.
לאחרונה קניתי אלבום שאין עליו אף מילה על העטיפה, רק תמונות. על הדיסק עצמו בכיתוב כהה שם האלבום בלבד כשגם האופי של המוזיקה מסתדר עם אופי ההגשה הזה שנטול כל שיקול מסחרי.
בדוגמה נוספת קניתי דיסק אחר שעל חזיתו אין כיתוב, אז חברת ההפצה\החנות או משהו בדרך הדביקו תוית (שאינה יוצאת) לבנה עם כיתוב ברור ומאיים. .

תגובה מאת ‏y ‏09.13.10 @ 22:53

[…] שאני מכיר. גם לה יש בלוג משלה שבו היא דיווחה על הפאנל שבו דיברו על עטיפות […]

פינגבאק מאת ‏הקונכייה » Blog Archive » על בלוגים והחברים שכותבים אותם ‏09.25.10 @ 0:16

העטיפה של מתי כספי, זוכה להדר בגלל המוזיקה של אלבום המופת הזה.

תגובה מאת ‏פונקציה ‏10.22.10 @ 21:00



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)