כשאתה נתקל בביקורות הופעות ממש מרושעות בעיתון הן לרוב מציפות אותך בהרגשת חוסר נעימות של מפגש עם רוע למען רוע, למען לטרת בשר ורייטינג. אבל כשהן באות בצורת הערות ציניות בינך לבין החברים באמצע הופעה כל כך איומה עד שאתה מתחיל להזדהות עם ואן גוך, זה סיפור אחר. היו הופעות שהערות הקהל בינו לבין עצמו היו מוצלחות יותר מביצועי האמנים שכלפיהם הוטחו, עד שכמעט דגדג לך להעלות אותן על הכתב, אלא שהגנים הפולניים התערבו ואמרו בקול מצקצק "לא נעים" ו"אם תמשיכי להקליד באור הזה תהרסי לעצמך את העיניים".

הייתי לפני אי אילו שנים באירוע כלשהו שלא נחשוף את זהותו. הוא היה כל כך, אבל כל כך, משעמם. הכרתי מישהו מעובדי ההפקה. היו לו דעות נחרצות נגד שימוש בסמים, וכשראה אותי סיפר לי שבאותו יום ויתר על עקרונותיו לטובת סיגריה ירקרקה. מה קרה? שאלתי. "נאלצתי לשמוע גם את הבלאנס!".
– ואיך אתה מסכם את החוויה?
– לא משהו. אני חושב שרק ציאניד יעזור.
כשיצאתי לרגע החוצה לקנות שתיה פגשתי כמה נמלטים וביניהן אחת הנגניות. "את נהנית לנגן בהרכב הזה?", שאל אותה אחד הנוכחים.
– בדרך כלל, מאוד.
– ועכשיו?
היא קימטה את המצח ואמרה בטון יבש: בדרך כלל.

אחרי שמחצית ההופעה חלפה היתה נהירה לא מבוטלת החוצה. אדם כלשהו מתעשיית המוזיקה עמד שם בכניסה, וסיפר שבכל פעם שהתחיל שיר משעמם הוא היה יוצא לעשן סיגריה. "כששואלים אותי 'נו, מה דעתך על החצי הראשון של הערב?' אני עונה – חצי פאקט".

למה נזכרתי בכל זה? ובכן, סבתא שלי היתה ממלאת כל שבוע לוטו. מדי שבוע היא היתה משוכנעת שהיא זוכה בפרס הגדול, ומדי שבוע היא לא זכתה בשקל. אחי ואני ממשיכים לזכרה את מורשתה, לצערנו בכל שלושת הסעיפים הנ"ל. ממלאים בסכום הכי נמוך, כי הזכיה היא אפשרית, ההפסד הוא ודאי. אבל יש תקופות כאלו שכל מיני אירועים מורטי עצבים או מעציבים בשילוב העייפות או השגרה או שתיהן גם יחד מוציאים אותך מדעתך באופן שאתה חסר סבלנות, מתופף בעצבנות באצבעותיך ומת למצוא דרך מהירה החוצה מהחיים הרגילים הללו. אלו הרגעים שאתה מוכן להאמין לחצי שנייה באפשרות הבלתי תיתכן בעליל שברגע אחד המזל יחייך אליך והכל ישתנה, ולהגיד: יאללה, תן לי טופס מלא לוטומטי. אתה לא עושה את זה, כמובן, מהסיבה הפשוטה שלו היה לי מספיק כסף לזרוק על שטות כמו טופס מלא בכל יום מרגיז מצבי הכלכלי היה פחות זקוק לשדרוג, מן הסתם. אבל ההרגשה הזו של "טופס מלא", גורמת לי להיזכר בהופעה ההיא ועל אף שאינני מעשנת להיאנח: אוף, רק יום שלישי וכבר הלך חצי פאקט.

אחרי שבוע גדוש שלוש הופעות של מינימל קומפקט, נזקקתי לגמילה מהירה. בחרתי את ההיפך המוחלט – לא עוד טלטול הגוף עם המוזיקה בשורות הראשונות, מועדונים חשוכים, חום וזיעה, אייטיז דכאוני. את כל אלו, כמו גם את גופיות ההופעות הקבועות והפשוטות, החלפתי בסופ"ש מהוגן: ברנפורד מרסליס וחוה אלברשטיין. אל היכלי התרבות הממוזגים כהלכה!

ברנפורד מרסליס – למקרה שאינכם חובבי ג'אז – הוא סקסופוניסט ג'אז אמריקאי נודע, שבעברו שלושה פרסי גראמי, חברות בלהקה של סטינג, שיתופי פעולה עם הגרייטפול דד מחד ומיילס דייויס והרבי הנקוק מאידך, ניהול להקת הבית של ג'יי לנו (שכיום נמצאת תחת שרביטו של קווין יובנקס), הקמת לייבל עצמאי ובעשור האחרון נגינה בקווארטט לצד ג'ואי קלדרזו, ג'ף פיינוויט ואריק ריבס, שאיתם הגיע להופעה בארץ ביום חמישי האחרון.
אל תצפו לניתוח מעמיק של ההופעה. אני לא מבינה כלום בג'אז ובעצמי אינני חובבת ג'אז גדולה, כך שאת כל האמור לעיל למדתי מהאינטרנט לאחר שגל החביב הפתיע אותי בכרטיס. פעם בכמה שנים אני נקלעת במקרה או ביודעין להופעת ג'אז ובדרך כלל נהנית. הפעם היו רגעים שמהם נהניתי לצד כאלו שעברו לי מעל הראש, ויותר מכל חיזקה ההופעה את דעותיי המעורבות כלפי הז'אנר. כי ג'אז ברגעיו הפחות טובים הוא קצת כמו דיויד ברוזה – בכל פעם שאתה חושב שהקטע האינסופי שלפניך הגיע לסיומו, הוא ממשיך עוד חמש דקות נוספות, וחוזר חלילה. משוואת ברוזה עלתה לי בראש בקטע סולו ארוך במיוחד של ריבס על הקונטרבס (בדרך כלל אחד מכלי הנגינה היותר חביבים עליי), שכמעט גרם לי למלמל בהמשך למחשבה זו "מסכן חואניטו". אומנם יש לומר לטובתו שהסולו הזה היה הקטע ההרפתקני ביותר בהופעה שהתנהלה יותר מדי לטעמי על מי מנוחות, אך הוא היה מייגע באורכו.
חשבתי על זה שאת כל הופעות הג'אז בהן הייתי בעבר ראיתי באווירה פחות מכופתרת, בדרך כלל במועדונים או ברים (לרוב בחו"ל), עם כוס אלכוהול ביד, או במקרה של Third World Love במיקום הבלתי אפשרי בתוך מרכז מסחרי ורפואי שומם בכפר סבא. יכול להיות שקל לי יותר ליהנות מהמוזיקה הזו כשהיא חלק מהתרחשות מסוימת, או כשהיא מנוגנת במקום אינטימי יותר. הדבר הראשון ששמתי לב אליו בהופעה הוא שגם מרסליס כיוון לכך באופן כלשהו – בעוד שבדרך כלל כלי הנגינה מתפרשים לכל אורך הבמה, הפעם הרביעייה היתה מרוכזת ממש במרכז הבמה, מותירה את רובה ריקה לחלוטין, כשהנגנים במרחק נגיעה זה מזה כאילו הצטופפו במועדון קטן.
עוד דבר שלכד את תשומת לבי היה שמרסליס, על אף ששמו התנוסס על כל הערב והיווה כעילה לתשלום 200-320 ש'ל בעבור הכרטיס, למעשה ניגן פחות מכל אדם אחר על הבמה. הוא היה פותח את הקטע ובשלב כלשהו פורש ממנו לקול מחיאות הכפיים, עובר אחורה ושם יושב או פוסע מצד לצד, ואז חוזר (שוב, בלוויית תשואות) לנגן את סוף היצירה. מוזר, אך היות ואני תמיד אעדיף פסנתר-קונטרבס-תופים על סקסופון, לא הפריע לי שהוא מפנה את המקום להתמקדות בנגינה המוצלחת של שלושת רעיו.
למחרת הצצתי בביקורות לראות מה חשבו מלומדים ממני על ההופעה. היו כמה דעות נלהבות, ולצדם רבים שהיו מאוכזבים או מסוייגים. אולי זו לא רק אני? נו, ניתן עוד צ'אנס לג'אז מכופתר בעוד שנה או שנתיים.

"אחד הרגעים הכי מקסימים בהופעות ג'אז זה הרגע שבו הזמרת זזה הצדה ויושבת על הכיסא. זה כל כך אלגנטי. כאילו גם הזמרת מקשיבה, לא רק הקהל. אני לא חושבת שהזמרים של היום מקשיבים לנגנים שלהם. הם עסוקים מדי בלהקשיב לקהל"
(ציטוט יפה מפי חוה אלברשטיין)

נדמה לי שלא היו דעות מעורבות בקרב הקהל שיצא מההופעה של חוה אלברשטיין במוצ"ש בהיכל התרבות כפר סבא. מיה העירה שהבעיה המשמעותית היחידה של ההופעה היא שלא משנה מה יהיה אורכה, תמיד היא תצא ממנה כשהיא מהרהרת איך פוספס והושמט השיר הזה והזה. לא מפתיע כשמדובר בזמרת שהוציאה לפני שנים ספורות קופסה בשם "השנים הראשונות" הכוללת לא פחות מ-16 אלבומים. לך תצמצם את הרשימה לשעתיים ועשרים דקות (ללא הפסקות, אפילו הירידה להדרן ארכה פחות מדקה).
היא מטיבה להתבטא בראיונות, ובאחד מהם התבטאה נגד האובר-דרמטיזציה של הביצועים ב'כוכב נולד' באומרה שאי אפשר להתאבד על שיר של שלוש דקות בעולם האמיתי. אם נתת את כולך עד הקצה בשלוש דקות, מה עוד נותר לך להציע בשעתיים הנוספות של ההופעה או שארית האלבום שאחרי השיר הראשון?
היא מיישמת את הדעה הזו בהופעתה. המניירות שלה, השירה, הכל מדויק להפליא במינונים, חסר מאמץ, דוגל בפשטות ללא החצנות, בנוי על ניואנסים קטנים אבל מרגשים כל כך בכנותם. ההרכב חסכני – שתי גיטרות בנוסף לזו שלה (בחלק קצר מההופעה עובד אפרת מחליף את שלו לבס), ואת הטריו המלווה משלים מתופף ופרקשניסט. אין פיצוצים או מחוות גדולות ודרמטיות. היא בונה את ההופעה על אש קטנה, משוחחת בנעימות ובצניעות בין השירים על מה שמאחוריהם, שוזרת את הלהיטים הגדולים והנוסטלגיים בין שירים חדשים יותר או לא מוכרים. והפשטות כובשת. כשהיא מגיעה ללהיט הענק 'לונדון' היא בוחרת לוותר על הדרמה המתריסה שבעיבוד שלו לטובת ביצוע משועשע בקול מעט מתיילד וחינני להפליא.
בתום ההדרן הקהל עומד על רגליו להריע, היא והנגנים משתחווים. מיה עוד לא מספיקה לסיים את המשפט "חסר לה שהיא לא חוזרת לבצע את 'כמו צמח בר'" והיא לפתע פוצחת בקול בדיוק כשמלוויה פונים והולכים. לבדה על הבמה, ללא גיטרה או ליווי מוזיקלי, והקהל משתתק באחת עם הצליל הראשון של קולה. זו הקלאסיקה הגדולה ביותר שלה, מהשירים שאי אפשר להימנע מלהצטרף אליהם בשירה. ואז מתחולל הקסם שבו, על אף שכל הקהל מניע את שפתיו מיד באופן בלתי נשלט, היא מצליחה לנכס את השיר לעצמה בלבד. לא בצרחה גדולה או הרמת קול, רק בצלילות היפה והאמת שבקולה שגורמים למוח שלך לסובב לאט לאט לאחור את כפתור הווליום של הגרון שלך כדי שתוכל להאזין לה. ביצוע כל כך יפהפה, שחוזקו לא בעליות שבו אלא דווקא בהצטנעות על סף שבירה, אולי מעין השלמה עם הגורל, וכל הרגשות הסוערים הרבים שמקופלים ביחד ונאמרים כמעט בלחש בסופי המשפטים.

רשימת קישורים לכתבות ושאר ענייני מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף. תפריט טעימות: היכרות עם מאירה אשר, מוריסי אומר לא למנגל, קוקה קולה נפרדת מהאמנים, אנשים קופאים בתל אביב לאור יום ומקימים אולפן הקלטות, אוסף דני הדר, שירים של פיירווטר ושבק ס', אריס סאן בהופעה ובחייעת, תפסיקו לזרוק אש על ריצ'י בלקמור.

מילה בצד: אין הפעם אף לינק מנענע 10 נוכח העובדה שהמחשב שלי לא מצליח להתמודד עם העיצוב החדש, הכבד והנורא של האתר שלהם, שאיבד כל אופי או נוחות גלישה מינימלית. סרגל ראשי שכולל חמש אפשרויות שאחת מהן היא "תוכן". כי הרי תרבות, ספורט, חדשות, כלכלה, הכל אותו דבר. סתם תוכן. סדר העדיפויות הזה המשתקף בעיצוב לא אומר טובות על ערוץ הטלוויזיה שמאחוריו. יוחזר העלה לנענע!

"הנושאים שלי הם לא קיצוניים, אלא יומיומיים. אולי ההגשה שלי קיצונית. זה נכון. אבל אני אוהבת את זה. אני מתענגת על מצבי סאונד קיצוניים, שהמוח שלי מזדעזע מהם. לא נוח לי במשהו מרגיע, באמצע הדרך. אני צריכה דברים שיעשו לי כואב באוזניים"
הר-ערנב היקר עושה לכם היכרות עם מאירה אשר.

בשבוע שעבר דה מארקר פרסם כתבה על תרבות בחסות הסלולר, עכשיו זהו תורו של גלובס לדון בנושא. המפיקים מסבירים כיצד הצורך בתקציבים אדירים לפרסום הפך את השוק בן ערובה לסלולריים. לעומת זאת, בקוקה קולה, שהיתה אחד השחקנים המרכזיים בתחום עם כפר המוזיקה בניצנים, כבר עברו לשלב הבא באבולוציה של הקשר בין מוזיקה למסחריות – הם ויתרו כליל על עלה התאנה התרבותי בדמות האמנים למשיכת קהל לכפר קוקה-קולה. הם החליפו אותם בלהקת קאברים, שתבצע גרסאות כיסוי לרשימת להיטי גלגלצ שנבחרו בקפידה. אבישי מתיה מסכם: "כל מה שנתפס כאמנותי הוא בזוי, כי הוא לא מביא רייטינג. זו צרה תרבותית גדולה, אבל אלה כוחות כלכליים אדירים מדי מכדי שאני או אתה נוכל לעמוד מולם".
המשך…

13 שנה הן הרבה זמן. במהלכן צמח דור חדש של בוגרים, היום תיכוניסטים או בתחילת שנות העשרים, שהיו ילדים צעירים כשהאסון קטע את המוזיקה. צעירים מדי מכדי לחוות אותו על בשרם, בשבילם זו היסטוריה. עבורם "פסטיבל ערד" הוא מונח מיתולוגי, ואני תוהה עד כמה הם בכלל מסוגלים להבין את מהות פסטיבל המוזיקה הישראלית האולטימטיבי של תחילת שנות התשעים אותו פספסו, בעידן פסטיבלי הקוקהקולה-אורנג'-שאנטי הדהויים של ימינו.

התוכלו לדמיין זאת? עידן ללא מאבטחים בקניונים ובבתי קפה, ללא סכינים בתיק. אופוריה. הבדיקה היחידה שנערכה בכניסה להופעה היתה של כרטיסכם, פלוס הצצה קצרה כדי לוודא שאין לכם בקבוקים בתרמיל שאתם עלולים לזרוק לכיוון הבמה בשיר גרוע במיוחד. סה טו. עידן ללא חברות סלולאריות ענקיות. אין חסות מרכזית, רק זו של משרד התרבות ועוד מספר קטנות. הנוכחות היחידה שלהן בשטח מגיעה בצורת מתנות חינם קטנות כמו עיתונים של ידיעות אחרונות, דיילות שמחלקות פחיות משקה ובנק שנותן כובעי מצחייה בצבעים זוהרים, או בצורת גלידת בן אנד ג'ריס במחיר מגוחך של 3 שקלים. והמחירים. אם הופעה ממוצעת בצוותא ת"א או הסינרמה עלתה באותה עת 50-40 שקלים, הרי שזהו מחיריהן של ההופעות הכי יקרות בערד, במצדה. המחירים נוחים לכל כיס, ולא כקלישאה. אפשר להיכנס לערב שמכיל רשימת אמנים מפורטיסחרוף ועד כרמלה גרוס ואגנר ולשלם 25 ש"ח, או עשיריה להופעות צהריים (בינינו, המזגן לבדו היה שווה חמש). והם מעודדים אותך להתנסות, להוציא את הסכום האטרקטיבי גם עבור אמנים ששמם לא אומר לך כלום, לטעום מזה ומזה ולערבב סגנונות מוזיקליים. גם האוכל במחירי רצפה. זהו לא פסטיבל רוחניות של ימינו שמקשקש לך במוח על "אהבה ונתינה ללא מחיר" ובמקביל מציב מולך דוכן ענק של אורנג' ומולו צ'אי ב-12 שקלים לכוס.

אבל המאפיין החשוב ביותר הוא חוסר קיומם של מתחמים ברורים. הפסטיבל לא ננעל בתוך אולמות, לא סימן טריטוריות, לא הגדיר שטח לשקי שינה. הוא היה בכל מקום. הופעות נערכו בכל שעה ובכל מיקום פנוי – באולם הקולנוע, במתנ"ס, בבריכה, באצטדיון, בכיכר, ברחוב, בגנים, אפילו בבתים פרטיים שפתחו בארבע בבוקר את חצרותיהם לשירה בציבור סביב מדורה – וחלקן בחינם. את שק השינה יכולת לפרוס במשטחי הדשא, על מדרכות, בחצרות בתים, באי תנועה. בכל פינה מישהו הוציא גיטרה, כושים עבריים מדימונה הפליאו לשיר בהופעה מאולתרת ברחוב, קהל של הופעות רוק התערבב בקהל של אפי נצר, ואוהדי זקני צפת ואיפה הילד לעתים עצרו ברחבת המתנ"ס לשירה החינמית עם חבורות הזמר לפני שימשיכו להופעתם בפארק. המוזיקה היתה נוכחת בכל מקום, ונגישה עבורך גם אם לא רכשת כרטיסים (שהאטרקטיביים ביניהם נגמרו יותר מחודש מראש. חודש!). נכון, השירותים הציבוריים היו דוחים, האוטובוסים דחוקים, לקח שעות למצוא משהו בשמירת החפצים, ישנת על מדרכות ובכניסות לבנייני מגורים כשבארבע בבוקר אנשים דורכים עליך, וכן, זה היה שווה את זה. היתה לך הרגשה שפרושה עיר שלמה כמגרש משחקים עבורך, כמחברת תווים ענקית וגדושה. פסטיבל במלוא מובן המילה.
לא יהיה יותר אחד כזה.

פסטיבל ערד עבורי הוא המקום שבו הלב שלי גילה את אהוד בנאי, באחת ההופעות הנפלאות שראיתי בחיי, עם שמש ענקית שעלתה מעל הרי מואב בזריחה עוצרת נשימה כשעל הבמה במצדה שרו "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח" ולא הרגשת שום מליציות או תמימות בנאלית במשפט. המילים נשמעו כעובדה קיימת. הנגנים הפסיקו לנגן ונעמדו על שפת המצוק לצפות בזריחה בדממה יחד עם הקהל כולו.
פסטיבל ערד עבורי הוא הפעם הראשונה שברי סחרוף ניגן מול קהל את "כמה יוסי", הוא הופעה בת שלוש וחצי שעות של משינה שנגמרה באיחוד בנאים (יובל, מאיר ואהוד) ב"רכבת לילה לקהיר" ובאפיסת כוחות מוחלטת עם זיקוקים. פסטיבל ערד עבורי הוא המון הופעות נפלאות, של קספר וזקני צפת באלבומם הראשון, של גזוז, סאבוויי סאקרס, נקמת הטרקטור, גידי ויהודית, הג'ינג'יות, גוונים כהים ועוד רבים אחרים. פסטיבל ערד עבורי הוא האירוע שחיכיתי לו כל השנה בימי בית הספר המשעממים, ההבטחה לחופש והכיף שיגיעו בסוף השנה.

ופסטיבל ערד עבורי הוא גם האסון בשנת 1995, בו נהרגו שלושה צעירים לחינם, בגלל בצע כסף ובגלל חוסר מחשבה של מי שעמדו מאחורי הפסטיבל. פסטיבל ערד עבורי הוא ילדים שוכבים על האדמה וצוות רפואי מנסה להנשים אותם, הוא החפיפניקיות הרת האסון, הוא המכות שחטפנו, הוא ענני האבק שדרכם אנו מנסים לברוח והמחשבה שעוברת בראשי למה לעזאזל הבאתי את חבריי לשדה הקרב הזה, הוא נסיעת האוטובוס המתוחה והעצובה ההיא בלילה ששררה בה דממת מוות פרט לרדיו שמנה כל הזמן עוד ועוד הרוגים ופצועים. פסטיבל ערד הוא ההרגשה האיומה הזו שחלחלה כשהתחלת לקלוט שכל ההזייה הפרועה הזו אינה סיוט, ואין כפתור rewind, והשמש שתאיר בסוף הלילה הזה והאוטובוס שבבוקר יבריח אותנו מהמקום העצוב הזה אל תל אביב לא ישנו דבר לגופות שנותרו מאחור ולמוזיקה שלא תנגן כאן יותר. והוא ההכרה הנוראית והכעס שהכל יטואטא מתחת לשטיח כלא היה.

לפני כשנתיים שודרה בערוץ 1 תוכנית על פסטיבל ערד של ימינו אנו, שאינו אלא קומץ הופעות דל שאינו מצליח לשאת על כתפיו את המיתולוגיה ההיא. בתוכנית כולם הילכו על קצות האצבעות סביב האסון. לא שאלו שאלות קשות, נוגעים ולא נוגעים בנושא, מעלים עובדות מוטעות ולא נכונות שמעוותות את הסיפור, מפילות ברווחים הגדולים מדי בין השורות שלא נאמרו את האשמה על מישהו אחר.

העובדות הן שנמכרו מעל 10,000 כרטיסים – כן, עשרת אלפים – מעל המכסה המותרת. אתם יכולים לדמיין את הכמות הזו בימים אלו של הופעות במועדונים קטנים? 10,000. כמעט פי שלוש מאמפי מלא בקיסריה. נסו לדמיין מאסה כזו של קהל. את אותם עשרת אלפים, פלוס עוד 18,000 רוכשי כרטיסים שבמכסה המותרת, ניסו לדחוס תוך זמן קצר לשער אחד, קטן, מאולתר, מברזל, שבאופן לא מפתיע קרס על העומדים בפתחו. זאת כאשר המשטרה נוכחת שהיא איננה יכול להתמודד עם האירוע ומחליטה פשוט לשים לו קץ ולסגור את הדלתות בכוח תוך דחיפה של הקהל העצום שכבר נמצא בשער. העומדים בחזית – רובם ילדים – נופלים זה על זה, שער הברזל קורס וקובר אותם תחת משקלו בלי יכולת לנוע או לנשום, לסובבים אותם אין דרך לנוע אחורה מבעד להמון או קדימה, כי איש לא מוכן לפתוח את השער שמה חלילה ייכנס מישהו ללא כרטיס. מסביב פחות משלושים שוטרים שצריכים להשליט סדר בהמון, בלי צוות רפואי או נגישות לאמבולנסים, עם מגפונים שכל אחד מהם קורא באמצעותם הוראות סותרות לקהל שרק מעצימות את הבלגן.

אסון ערד לא נגמר מבחינתי בנקודה הזו, בערד. הוא ממשיך בזכות הטיפול, או חוסר הטיפול וההתייחסות אליו שבאו אחר כך. אני צופה בכתבה ישנה שצולמה ממש אחרי האסון והיא עומדת לי בגרון. אחד המרואיינים אומר "צריך לטפל במה שקרה כאן, אנשים מתו סתם", אחרים כבר רואים את הכסת"ח שבדרך. המשפטים נגררו במשך שנים שבהם כל המעורבים המשיכו לעבוד ולהרוויח, מארגני פסטיבל ערד דהיום מתייחסים לרוק כאל גוויה סרוחה שצריך להתרחק ממנה כאילו בה ובקהלה האשם. בתעשיית ההופעות בארץ הפיקו לקחים רק בדמות העלאת מחירים למען "תקציב אבטחה". בעקבות האסון, המדינה החליטה לקבוע תקן דחוף לבטיחות באירועים המוניים, שכמובן הושלם והוצג רק ב-2007. הידד. ותמיד העובדות מוטות ומעוותות באופן שמנע דיון אמיתי. 13 שנה. רק אחרי עשור החלו הנאשמים לרצות את עונשיהם המגוחכים. ואני מביטה לאחור ולא רואה לקחים שהופקו, רק הרבה אנשים שהעדיפו להסתכל קדימה בלבד כאילו אם יביטו לרגע ל-1995 ויכירו במה שקרה יהפכו לנציב מלח. לו תעשיית המוזיקה ומארגני הפסטיבל היו בוחרים להפנים, להכיר בטעויות, להצביע על האשמים, לדרוש את עונשם ולהפיק לקחים, יתכן שהפסטיבל היה ממשיך. בפועל, באופן מביש, מארגני הפסטיבל ניסו להתעלם מהאסון ולהמשיך את החגיגות כסדרן בשעות שאחרי האסון (עד ששלמה ארצי פתח גל ארוך של ביטולי הופעות בקריאה לעצור את המסיבה כל עוד חלק מהפצועים עדיין נאבקים על חייהם), והאדם היחיד מתעשיית המוזיקה שממש התייחס לאסון היה אביב גפן בהתבטאותו הביזיונית, שהגן על המארגנים, הכחיש את מכירת הכרטיסים העודפים והאשים את "קהל הבבונים" – אותם פצועים והרוגים שחלקם אולי התכוון להמשיך להופעתו שלו למחרת. לו היה צדק בעולם, הקריירה שלו היתה צריכה לגסוס יחד עם הפסטיבל.

פסטיבל ערד עבורי הוא זכרונות יפים וזכרון אחד רע מאוד. לנצח הם יכרכו ביחד בשם הזה. היום מלאו 13 שנה למותם המיותר של איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל בפסטיבל ערד 1995. ברקע ניגן בראשנו השיר שאמור היה לפתוח את ההופעה שלא היתה: "מתחנן על ברכיי כי לא תהיה עוד פעם. להתראות נעורים, שלום אהבה".

לפני ההופעה האחרונה תפסתי חצי שעה של מנוחה באמצע היום במיטה עם האוזניות, וזיכרון ישן התעורר.

ינואר 2004, הקצה הדרומי של אוגנדה.
בקתה זעירה עם גג מקש בשולי הדשא. מאחוריה פרושים כרקע דרמטי עצי יער הגשם שהולך ומטפס דרך ערפילים עד לראשיהם של שלושה הרי געש ומחליק מהם עד מעבר לאופק. עמוק בתוך הסבך מסתתרות גורילות ההרים המפורסמות, ואולי גם ציידים לא חוקים ואנשי מחתרות שמזגזגים על קו הגבול הערטילאי הלא מסומן עם רואנדה וקונגו. שמש מעיקה תזרח עוד מעט בחוץ ותרוקן ממך את כל האנרגיות אל תוך טיפות זיעה זולגות, בפנים חלל קטן עם שתי מיטות מכוסות כילות לבנות שיתושים וחיפושיות הסתבכו בהן. חלונות סגורים. אני שוכבת במיטה, מתחת לשק השינה שחוצץ ביני לבין השמיכה המפוקפקת. שומעת את התיירים ויחידת הצבא המלווה מתארגנים לצאת למסע בעקבות הגורילות. מחכה עד שלאט לאט הקולות האנושיים שוככים. אני מתעצלת לצאת החוצה. דוחפת קסטה של מינימל קומפקט לווקמן כדי לברוח מהדממה הריקה.
מוזיקה מלנכולית עושה לי טוב. הזרות והניכור שלה מרגישים לי כמו בית. השירים הללו מזכירים לי הליכה ברגל בארץ זרה וקרה, כשהרוח מכה בך, אולי גם גשם או שלג ועלים יבשים שמשתוללים באוויר עד לצניחתם ארצה, ואתה לבד וזר ולא שייך, לא בטוח שאתה רוצה להיות שייך, לא יודע אם עדיין קיים מקום שאליו אתה כן שייך, לא מסתכל בפנים של האנשים, רק קדימה במבט חודר אבל לא ממש רואה או למטה, שפוף, ומתחפר בתוך המעיל שלך, והוא מחמם. הוא כמו מין מקלט אישי להיאחז בו, להרגיש קצת מוגן. וההליכה מחממת ועוזרת לסדר את המחשבות, והמוזיקה דוחפת אותך הלאה כמו מקיפה אותך במין בועה מגינה, עולם משלך.
אני שוכבת במיטה, החלונות סגורים. דוחקת החוצה את החום האפריקאי, את עייפות המסע וכל השאלות שמנקרות בראש – לאן ממשיכים מכאן? חוזרים לארץ? ומה אז? מחפשת במוזיקה בועת חורף משלי רחוקה מכאן, אבל שיש בה גם מעיל רך להסתתר ולהתנחם בו. הצ'לו של סחרוף מנסר, כמעט מזייף, קצת מזכיר נעימה ישנה מתוכנית של הטלוויזיה בערבית, בפתיח של Not Knowing. הקול הצלול של מלכה מזכיר את מה שאתה מתחבא ממנו. "מביטה בדרכים שונות, תוהה היכן זו שלי נפרשת, מחכה כל היום לשינוי והוא לא מגיע/ כל אותם רגעים, ימים ושנים, השאירו אותי עומדת כאן, לא יודעת". אחר כך מגיע Is It So? עם מנגינה של לילה חורש רעות כשאתה לא יכול להירדם וכל החשיכה מלאה צללים שמתקרבים לעברך, מוזיקה של ספקות ופחדים שמכרסמים בך. מחכה שהם יתפוגגו עם הפייד אאוט של הצלילים וממשיכה לשירים שנשמעים כמו כפור – אותה שכבה קפואה ודוממת שעוצרת את כל החיים, אבל כל כך יפהפייה. ושבירה. במגע קטן מתנפצת לרסיסים וחושפת את החיים שמתחבאים מתחת. אני מתרווחת ושוקעת בעולם המוזיקה. מתנתקת מאפריקה. מדמיינת שחזרתי הביתה, לאותם ימי שבת קרירים אחרי ארוחת צהריים בתקופת הצבא, כשמתחבאים מתחת לפוך כדי להמשיך את העצלות הנעימה בחושך עם אוזניות ושירים שאוהבים, ובחוץ גשם מטפטף הולם בחלונות. הבס בהתחלה של Dedicated מצלצל כמו התחלה איטית של מטרים ביום אפור, הדקות הראשונות לפני שהגשם מתחזק. הקלידים ב-Loosing Tracks in Time מזכירים לי טיפות אחרונות שנאחזו בקצות עלים בסוף סערה ועכשיו נופלות לאטן ומתנפצות לקרקע אחת אחרי השניה. צלילים שמציירים תמונות של רכבות תחתיות באירופה, נהר הריין, מבנים תעשייתיים בשחור-לבן, שדרות שהמדרכות בהן נעלמו מתחת לכסות עלי שלכת, ופוך וחלונות סגורים בחלקת החדר שלך שמגוננים עליך מהמציאות בחוץ. Wishing bright light, אוווווווו. הרבה שנים עברו מאז שהייתי מסתגרת כך שעות ורק מקשיבה למוזיקה בחשיכה בלי הסחות דעת. כל כך אהבתי את זה. ופתאום, דווקא ביבשת זרה ולוהטת שרחוקה אלפי קילומטרים מהמערכת שלי אני חוזרת בדיוק לאותה נקודת זמן בחדר הישן, מתיקות של חום ביתי כשבחוץ קר.
המשך…

רשימת הלינקים השבועית לכתבות על מוזיקה ישראלית ברשת. בשבוע שעבר כמעט הכרזתי על פתיחתה הרשמית של עונת המלפפונים לנוכח ההיצע הדל של לינקים, והנה, השבוע התמלא קובץ הוורד שלי עד מהרה בקישורים לרוב. למשל: על ניכוס התרבות על ידי חברות מסחריות, שיר ילדים מפי רונה קינן, שתי דעות על אריאל זילבר, גיטרות אוויר, רכבות הרים מוזיקליות, סמי בירנבך, לבוש חדש לשירים ישנים, שלום חנוך משחק בבובות והקשר בין יהודה פוליקר לביסטי בויז.

תמוגר עונת המלפפונים! (בתמונה: הצבה זהבה נרתמת למשימה)

שנה וחצי לאחר פטירתו של המתופף המיתולוגי ז'אן ז'אק גולדברג, פועל בדרום תל אביב חדר חזרות ולימודי תופים לנוער במצוקה על שמו. בפינת ההנצחה ניצבת מערכת התופים של גולדברג (ללא הסנר הכל כך דומיננטי בצליל שיצר, שאבדו עקבותיו). אחרי שיורחב המקום מתכננים לערוך בו מדי שנה ערבי זיכרון לאיש היקר.

עם ההספק האדיר של להקות ופרויקטים שצבר עם השנים, פלא שרק עכשיו יוצא אוסף אלבום אוסף למאור כהן. לצד שירי סולו, פרויקט שירי בודלר, הזבובים, זקני צפת, צמד ראות והבליינים, יופיעו גם שירים חדשים. אחד מהם מחכה לכם בראיון שבתוך הלינק.

משנה לשנה גוברת התופעה שבמסגרתה חברות מסחריות מנכסות לעצמן את התרבות בישראל. אלו לא רק "עבודה עברית" של אורנג' ו"אורבן מוטו מיוזיק" של מוטורולה, אלא גם תערוכות בחסות בנקים, קונצרטים ואופרה. דה מרקר שואל מה זה אומר על השיווק ועל התרבות, כמה זה עולה והאם זה אכן מצליח.
ואני מוסיפה: ולמה כל כך הרבה פעמים כשזו מוזיקה ישראלית, מדובר בקאברים? סמנכ"ל השיווק של סלקום: "אני לא חושב שתפקידנו לייצר אג'נדה בתרבות, אלא לתת את מה שרוצים. אנחנו לא מחנכים לקוחות. כששואלים אותי מה יקרה כשסלקום תשתלט על עולם המוסיקה, אני שואל מה ההבדל? גם חברות התקליטים הן גופים מסחריים לכל דבר. בסופו של דבר, איזה נזק ייגרם לתרבות הישראלית?". וזו בדיוק הבעיה.

קוסאמחשי 7000 הוא אלבום חדש שטרם הושלם, בו נלקחו ערוצי השירה מעשרים שירים ישנים וחוברו לעיבודים חדשים שרקחו אורי כינורות, אדם שפלן, גיא שמי ואבישי כהן, בניצוחו של לני בן בשט. במייספייס אפשר להתרשם מכמה שירים, ביניהם של יפה ירקוני, חוה אלברשטיין והתרנגולים.

סמי בירנבך חוגג השנה יום הולדת שישים, וזו היתה סיבה טובה לאחד את להקתו, מינימל קומפקט. בראיון להארץ הוא מדבר על הימים ההם: "לא חשבנו בכלל. עשינו. שום דבר שקרה לא היה לגמרי הכרתי. להיפך, רוב הדברים היו תאונתיים. אף פעם לא אמרנו, 'בואו נערבב רוק עם מזרחי' או משהו כזה. הכל היה טבעי. עשית דברים, ורק אחר כך אמרת 'או-קיי, אני אוהב את זה'. אף פעם לא מראש. יותר טוב כך – מודעות זה לא דבר חיובי כשיוצרים".
בהופעות האיחוד צפו בן שלו, אור ברנע, חמי אוזן, עינב שיף ואנוכי (מצטערת, מומה, צריך יותר מכישורי גירוד של רשימת הסט-ליסט מהבמה כדי לכתוב ביקורת, או לפחות לשים לב לכך שאחד השירים עליהם כתבתם כלל לא בוצע בהופעה). היום היתה ההופעה האחרונה ומחר אארגן כמה תמונות ומחשבות מבולגנות משהו לפוסט מסכם.
המשך…

זו אשמתכם. הזהרתי אתכם. אל תעודדו את חיבתי לפרחי הבר של ארץ ישראל ותיעודם בצילום. יש לי ארכיון תמונות שיספיק לפוסטים של קיץ שלם. לא הקשבתם לי, והנה הוא מגיע, פוסט המשך לעכשיו כשבא הזמן הצהוב: פרידה מהאביב. חם כל כך בחוץ בשבוע האחרון עד שאפילו האוויר נראה צהוב, והאביב על פריחתו הצבעונית נראה רחוק מתמיד. אולי זה זמן טוב להיזכר בה, רצוי בלוויית מזגן צמוד ושייק אננס-פסיפלורה (בלנדר מרסק קרח, הקנייה הטובה ביותר שלי הקיץ).

הצצה לתוך הלוע של שושן צחור

סטירית משוישת על דרדר החרחבינה

הנה עובדה שלא ידעתם על פרפרים. הם לא מצודדים כפי שנהוג לחשוב. העניין הוא שכמו מרינה מ'הישרדות', אף אחד לא באמת מעיף מבט על הפרצוף שלהם, ובצדק. למעשה, כשמסתכלים להם בעיניים, מדובר ביתוש מכוער עם כנפיים משודרגות. התמונה שלעיל היא תמונת הפרפר הכי מתוקה שצילמתי. הוא ממש לקוח מהפתיח של 'פרפר נחמד', ומשום מה בזווית הזו נראה שיש לו ריסים מעפעפים מעל עיניו. אל תאמינו לה. כך הוא נראה במבט קרוב יותר (ומדובר בתמונה מחמיאה יחסית):
המשך…

סמי בירנבך, בחגיגות השישים להיווסדו אתמול בערב

הבטחתי פוסט מצולם מההופעה הראשונה של מינימל קומפקט באיחוד הנוכחי, שאירעה אתמול. אני צריכה ללמוד לא להסתבך עם הבטחות שווא. אבל זו לא אני, זה התאורן. אינני יודעת האם הוא ניסה ליצור אפלוליות דכאונית מוארת קלושות כמו באייטיז שתתאים למוזיקה, או שהוא סתם התעצל להרכיב עוד פנסים. קצת יותר אור היה עוזר להתרשם מהבעות הפנים והמחוות בין החברים שלא ניגנו ביחד מאז 2003, ולצלם יותר משלוש ורבע תמונות סבירות. מצד שני, זה לא כל כך משנה. תמונות הן רק בנות דמותו הוויזואליות של שבריר של רגע. את החוויה הכוללת אי אפשר לשחזר או לתעד במלוא עוצמתה כפי שהיתה כשהיית בתוכה, ותמונות לא מגרדות את פני השטח. עדיף הזיכרון שנחרט בראש על זיכרון בן ג'יגה אחד באדיבות סאנדיסק. יום אחד אספר לכם על יופי קורע לב שהחלטתי לא לצלם כשהמחשבה הזו חלפה בראשי, והגעתי למסקנה שהוא חזק מדי מכדי שיידחס לפריים קטן בצורה מספקת. זה היה בנסיעה עצובה ומהורהרת באפריקה, ששיר אחד ליווה במהלכה את מחשבותיי, מתנגן הלוך וחזור לכל אורך הדרך בראשי. במקרה היה זה Everything is Wonder של מינימל קומפקט.
המשך…

רשימת הלינקים השלישית (גלידה!) לכתבות בנושא מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף, שהיה, איך לומר, חם ומעייף. עם החום יולי-אוגוסט הזה והלחות המחרידה אנחנו נוזלים לאטנו לשלולית, ומאגר היצירה ותאי המוח מתייבשים כליל. אומנם קיבלתי בלנדר חדש להכנת שייקים קפואים שיצילוני מהקיץ הארור לכמה דקות של גמיעת אייס וניל עם מעט אייריש קרים, אך חוסר יכולתי להעריך כמויות גורם לי שוב ושוב לסיים את היום הלומת שרב עם יותר מדי אייריש קרים. בקיצור, השבוע היה דל בלינקים מעניינים, ומזל ששמרתי כמה ישנים בצד לשעת מצוקה. אבל די לתירוצים. נתחיל:

יוסי בנאי הספיק להקליט רק שיר אחד מתוך האלבום עליו עבד לפני מותו, אך כעת עמלה חבורת יוצרים על השלמתו. ביניהם מיכה שטרית, שלומי שבן, קורין אלאל, אהוד בנאי, ארקדי דוכין ובתי.

הדרך ללבו (ובעיקר כיסו) של העם לא תמיד עוברת דרך גלגלצ. לא בעידן הרינגטון. מקור ראשון על אמנים שפרצו בזכות הסלולריים, כמה מרוויחים מזה, איזה ז'אנרים הולכים הכי חזק (היפ הופ ומזרחי כמובן) ולמה.
סאבלימינל: "אני זוכר ויכוח נצחי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שאמר שהוא לא מוכן למכור את המוזיקה שלו ליד האבטיחים. אמרתי לו שאם הוא היה חכם, הוא היה מוכר את המוזיקה בתוך האבטיחים. אתה יודע כמה אבטיחים נמכרים?". כן, גם לי זה משונה שמישהו מאשים את הליקון שהם לא מספיק מסחריים.

יותר מדי הופעות התחרו על לבו של הקהל ביום חמישי האחרון. מי שלא היה בבלונדי או בלילה הלבן בתל אביב, היה בקיסריה. תימורה לסינגר ובן שלו מספרים מה פספסנו בהופעה החגיגית לרגל 20 (וקצת) שנים ל'באה מאהבה' של יהודית רביץ, ואילו וואלה חוסכים במילים ומציגים שלושה קטעי וידאו מההופעה – שיר הנושא, 'למחרת' ו'עטור מצחך' עם יוני רכטר.

בן שלו שואל את השאלה שהטרידה את כולנו השבוע: מי הם האנשים הללו שהולכים מרצונם החופשי להופעה של Air Supply?
אחת התשובות היתה לדאבוני 'נשים מעל גיל 30'. זה מזכיר לי ביקורת שקראתי בתחילת שנות התשעים על אלבום משמים של סימפלי רד, שנחרטה בראשי לא בגלל מה שכתוב בה, אלא בזכות מכתב תגובה אליה של אחד הקוראים. הוא סיפר שהוא אוטוטו חוגג את אותו יום הולדת עגום של החלפת הקידומת, ונבעת כשבביקורת השורה התחתונה היתה שזהו דיסק 'לבני גיל שלושים'. הוא סירב לקבל את הגורל המר שזו המוזיקה שהחיים מייעדים לו החל מעוד כמה ימים ואילך, ודרש מהכותב לחזור בו. הייתי אז בת עשרה וגיל שלושים נראה לי כמו רגל אחת בקבר, אבל מאוד הזדהיתי וחיבבתי את התגובה ההיא שהתרעמה על ההקבלה בין הגיל ההוא למוזיקה איומה. כי מילא להתמודד עם צביעת שערות לבנות וכאבי גב – אבל אייר סופליי?! עד כאן.
ואם תמיד רציתם לדעת אם אתם אותם אנשים שהולכים לאייר סופליי, זו ההזדמנות שלכם לעשות רגרסיה לגיל שבו קראתם את מעריב לנוער ולבחון את עצמכם: איזו הופעת חו"ל תתאים לכם הקיץ? (24-17 שולת!!1)

ואפרופו הופעות חו"ל ומי לעזאזל ישלם עליהן – חשבתם שרוג'ר ווטרס או מוריסי קרעו לחשבון הבנק שלכם את הצורה? תכירו את שיאנית הכרטיס היקר ביותר להופעת רוק בישראל.

שלושה כלי נגינה: דויד פרץ מפליא כהרגלו לספר על ההמצאה החדשה, המוג גיטר. לו ריד כבר הזמין. רזי בן עזר על סמפלרים, דגימות ולופים – מיתוסים ושאלות נפוצות. אנשי קפה דל מרציאנו מביאים את הסיפור המשעשע מאחורי המצאת הטרמין ברוסיה הרחוקה.
נפתח לכם התיאבון? הקסטה על אתרים ברשת שבהם אפשר ללמוד לנגן בשלל כלים מוזיקליים. ואילו בגדרה מתקיים פרויקט שבמסגרתו מעבירה מורה-חיילת שיעורי גיטרה לקהילה האתיופית. לפני שבוע הם ערכו הופעה ראשונה, בה התארחה רונה קינן. על כוחה של המוזיקה להדליק אור קטן בחיים.
המשך…

עיניים כמו שני זיתי קלמטה ולחיים תפוחות יותר משל משה דץ. גם כן יצירת מופת

שנאתי אותו

כן, קל לומר את זה היום, אבל כשהיינו ילדים זה היה אחרת. עם מעצבן, הילדודס. עדר צווחני שבו כולם רוצים להיות בדיוק כמו כולם, להתנהג כמו כולם, להתלבש כמו כולם (אויה, בגדי הגלישה ההם, זוכרים את טרנד "גזוז סנסיישן" שתקף אומה שלמה עם גלים של רבע מטר בים ביוב השפד"ן?), ולאסוף את האוסף התורן שכולם אוספים כרגע, של מחקים בצורת גלידות ואננס או מכתביות של סו אלן. מכל הקאסט של דאלאס תמיד נתקענו בסוף עם עודף מכתביות של סו אלן יואינג המשעממת שאף אחד לא רצה להחליף. בכלל, תמיד תמהתי מה קרה לאותם מחקים אחרי גיל "האיסופים" – לאן הם נעלמו כשהילד איבד בהם עניין (לטובת קלפים של חבורת הזבל, מן הסתם)? מי מחק את כולם עד אבדון?

ונחזור לנושא: גם כך נחשבתי תמיד לילדה משונה, אנטי חברתית ומנותקת מהסביבה. עד גיל 7 לא ידעתי להבדיל בין השירים של עופרה לבין אלו של ירדנה וכמובן סירבתי להביע עמדה באישיו הנוקב שריתק את כל הבנות, "האם לירדנה יש שיער יותר יפה מעופרה?", והמשכתי להעדיף על פניהן רדיו חזק, אוהבת, שמנגן. כמו כן נמנעתי בעקשנות ליטול חלק בכל משחקי הקלאס, החבל והגומי ששטפו את המדרכות (לקפוץ?! בחום יולי אוגוסט?! אתם השתגעתם?!). ובניגוד לכולם, אני שנאתי אותו. הילד הכי פופולרי, שכולם דיברו עליו, אי אפשר היה להתחמק ממנו. אפילו כשנגמר החופש הגדול הוא המשיך להתקרצץ. בשעות הלימודים בכיתה ג', בני, המורה ללשון וטבע, היה מקרין על הקיר במקלט של בית ספר שקופית עם טקסט משמים על פעלים ונושאים או חלקיו של הפרח, אומר שמי שיעתיק אותה מהר ויפה למחברת יקבל בדף חותמת של הדרדסים, ואם נסיים מהר בזמן הפנוי נוכל לראות בוידאו של הבית ספר את חברנו. אח, כמה שמחתי שבני מחק בטעות חלק מהפרקים ועבר ל'קרובים קרובים'. לך הביתה, ילד נודניק.
שנאתי את מרקו.

אז נכון, מנגינת הפתיחה היתה אלמותית. עודנה היום. אפילו בליל הסדר בפוקרה, נפאל, שרנו אותה ב-150 קולות בין 'והיא שעמדה' ל'משיח', כשהרב החב"דניק מחצר הרבי מלובביץ' רוקד בסערה על השולחן לצלילי ה"אמא! שם מחכה לו דרך ארוכה…". אבל ברגע שנגמר הפתיח, הכל התדרדר. איזה ילד קרציה, אמרתי לעצמי. לא פלא שאמא ברחה לארגנטינה. הלוואי ואני יכולתי לעשות כמותה. גם כן מסע הירואי – זב החוטם כולה רצה להבריז מבית ספר, את מי הוא מעניין? ואם כבר הגעת לדרום אמריקה, מה עם איזה סן פדרו קטן, אסאדו, סיבוב בשמורת טורס דל פיינה עם הצוקים הענקיים (כמעט גדולים כמו האמא שתפסה מסך שלם, איך אפשר לאבד אותה בהמון, יא אללה?). לא יכול בלי אמא? נראה אותו בטירונות, נראה אותו. ותמיד כל הילדים הכריחו אותי לשבת מול הטלוויזיה, אני מפהקת ומנסה לחלום בהקיץ על תוכניות טלוויזיה טובות יותר, שייגמר, שייגמר.
איך שנאתי אותו.

פעם ראיתי את הספר 'הלב' בבית של סבתא. כבר לפני 20 שנה הוא נראה ישן ומסמורטט כאילו עשה דרכו לכפר סבא באוניית מעפילים, ונפל למים כמה פעמים בדרך. ישבתי לקרוא, ומה מסתבר? שבכל הספר העבה יש בערך אולי 7 עמודים עם הסיפור על מרקו דנן, וזהו. הרגשתי מרומה לגמרי. אפילו ממציאו לא פרגן לו עשירייה, אז למה אני צריכה להיתקע עם עשרות פרקים יומיומיים כל שנה?
ואיזה יום, אני זוכרת, למחרת היה הפרק האחרון. זה היה מפתיע, כי לסדרה הארורה היו יותר פרקים מאשר סך ימי החופש הגדול, ותמיד היא נקטעה עם בוא שנת הלימודים באנטי-קליימקס משווע. הגענו לבית ספר לאיזו פעילות טרום לימודים מיותרת וכל הילדים דיברו על מה יהיה ו"הוא בטח ימצא את אמא" (לאאאאאאא. ואני חשבתי שהוא ייעצר בגבול על ידי המכס על הברחת קוף פרא). רק אני שתקתי. לרגע כמעט שמחתי שעוד יומיים נגמר החופש. אחרי דקה וחצי זה עבר, כמובן.

שנאתי את מרקו, את 'הלב'.
ואם כבר, גם 'פינוקיו' היה אובר-רייטד מטורף.

אין אין אין מנוחה לרשעים

אנו מתגוררים בשכונה שקטה, כל כך שקטה עד כי בשעת בוקר בשבת אפשר לשמוע את הנקר מבצע עבודות בנייה בעצים מהצד השני של הכביש. אך עת מתקרבות שעות אחר הצהריים המוקדמות של אותה שבת באזור חודש יוני, הכל משתנה.

נותרו עוד כמה שעות אור קסומות אחרונות של סופשבוע. אני משתרעת במיטה בחדר שטוף השמש מול המאוורר משיב הנפש, קוראת עיתון ומזמזמת עם ניקו בקומפקט את Sunday Morning. אבל פתאום הבית מזדעזע ממכת הדף פתאומית של סאונד. משה דץ פורץ לתוך השקט שלנו, צורח בקולי קולות. מה זה? מישהו מהשכנים יצא מדעתו? מה קורה כאן?
ואז נשמע קול צווחני במיקרופון: "ילדים, כולם ביחד: יום הולדת שמח ל…" – וקולם של חמישים זאטוטים מצטרף – "יו-נ-תן!". אויה.

כמו הנחליאלי המבשר על בוא הסתיו, כמו הפתעתן המוחלטת של הרשויות כשהגשם הראשון שוב מציף כמדי שנה את שכונת הארגזים בדרום תל אביב המבשרת את בוא החורף, כך אחד ממבשרי פתיחתה של העונה המאוסה בשנה הוא קיומן של מסיבות ימי הולדת וסוף שנה בווליום נוראי בכל גן ציבורי בסביבה.

תמיד מדובר בכשלושים-חמישים ילדודס בגיל היסודי ומטה, מלווים בהוריהם, עליהם מנצח מארגן מסיבות בקול מלטף כאורית שחף צווחת את מלוא ריאותיה בדיסק אנפלגד, ועוד במיקרופון, למקרה שמישהו בשני הרחובות הסמוכים פספס את הנאום המרגש של יונתן לאורחיו או את "כל מי שרוצה פיפי להרים יד!". להוראות ה"כולם לרוץ! מי מנגן בדרבוקה? איפה אמא, בואי תברכי את יונתן!" בקולי קולות מצטרף פסקול קבוע של הקלאסיקות ששום מסיבת ילדים רועשת אינה יכולה בלעדיהם: 'אין אין אין חגיגה' של אורנה ומשה דץ (לרוב מלווה בשירים עוד יותר מעצבנים של השניים), נומה נומה היי, שושה, שרית חדד, שירה היחיד של להקת עדן, סאבלימינל, וביניהם תקועה כעצם בגרון בעל כורחה 'אחרית הימים'. נדמה לי שאני שומעת את יצחק קלפטר מתחנן מבעד לצלילים: "די, אז כתבנו שיר אחד על יומולדת, לנצח תזכרו לנו את זה? לפחות תגוונו קצת, מה דעתכם על 'התעמלות בוקר' לשינוי אווירה?". אני מסכימה. לך על זה, יונתן: משוך גווך למטה אל האדמה, גע במצחך בעשבים קטנים, והופ, הופ, הופ, הופ… ודי!

תוך חמש דקות כבר כל השכונה ידעה שיונתן, בעודו עסוק במשחק כסאות מוזיקליים רועם עם חבריו, חוגג את יומולדת חמש, ורובם איחלו בלבם שלא יגיע לשש, או שלפחות יעשה את זה בשכונה אחרת. ידענו גם שלא נכונה לו קריירה מזהירה בכוכב נולד, אחרי שהתעקש לזייף במיקרופון במשך 7 דקות תמימות את "טרללה, גדלתי בשנה".

מיונתן עוד יצאנו בזול. הלהיט הנוכחי הוא להביא אטרקציה נוספת בדמות מתקנים מתנפחים המופעלים באמצעות גנרטור הומה ומטרטר, שהדבר היחידי שמונע ממני לחטוף התמוטטות עצבים בגינו הוא העובדה שהוא נמוג מתחת לרעש המסגריה שמפיק המזגן המקולקל של השכנים. בניו זילנד הוציאו בשנת 2000 דיסק מיוחד למצבים שכאלו, המכיל תגובת נגד בדמות 45 דקות של מכסחת דשא בקולי קולות לנקמה בשכנים רועשים. מעצבן, ללא ספק, אבל מה זה לעומת קלטת ילדים לבית דץ. או אותה מסיבה שבה החליטו לקיים תחרות מי יצרח "אהההההה!" רציף במשך יותר זמן. יעקב ואביטל תזמנו זמן זהה של 48 שניות, ולכן, הודיעה המנחה ההיפראקטיבית בהתרגשות, "נשים! את המיקרופון!! באמצע!!! ונעשה גמר! חוזר!!!".

אני מאשימה את ההורים, אמרתי לחברתי יעל בטלפון. ילדים בגיל 5 לא בוחרים בעצמם מנחת מסיבות שצורחת בדציבלים של נתב"ג 2000 שלם, הם לא מסדרים סט-ליסט של שירי 'המורדים' והם בטח לא שמעו מעודם על אחרית הימים והתלבטו קשות בין 'יש לי יום הולדת' ל'חייו ומותו של מר גוסקין'. אלו ההורים שמחליטים להנחיל לילדיהם מגיל אפס את המטען התרבותי הכי רדוד שיש, לשפוך כסף על מנחה ומערכת ולא להשקיע טיפה של מחשבה. ילדים בגיל 5 עוד לא הקריבו חצי עור תוף לאיגי פופ בגני התערוכה, הם בהחלט מסוגלים לשמוע אדם הנמצא במרחק שני מטר מהם גם בלי מערכת הגברה אימתנית. אם את הולכת לארגן מסיבה שכזו לילד שלך בעוד חמש שנים, תשכחי ממני.
"תגידי תודה", היא ענתה בחזרה, "המוסד הטיפולי מתחת לחלון שלי עושה כרגע מסיבת סוף שנה עם רוני סופרסטאר, רחמים!"
– כן, הם תמיד משמיעים שירים שלה.
– לא, זו באמת רוני סופרסטאר, לייב! היא רוקדת כרגע ממש מתחת לחבל הכביסה שלי!
– מה?! אין צבא הבוקר?
– זה כבר חצי שעה כך, אני שוקלת לשפוך דלי מים מלמעלה.
– נו?
– אני מתלבטת אם להרתיח אותם קודם.

הביאו את הסתיו. של-אאאא-כת.