כשאתה נתקל בביקורות הופעות ממש מרושעות בעיתון הן לרוב מציפות אותך בהרגשת חוסר נעימות של מפגש עם רוע למען רוע, למען לטרת בשר ורייטינג. אבל כשהן באות בצורת הערות ציניות בינך לבין החברים באמצע הופעה כל כך איומה עד שאתה מתחיל להזדהות עם ואן גוך, זה סיפור אחר. היו הופעות שהערות הקהל בינו לבין עצמו היו מוצלחות יותר מביצועי האמנים שכלפיהם הוטחו, עד שכמעט דגדג לך להעלות אותן על הכתב, אלא שהגנים הפולניים התערבו ואמרו בקול מצקצק "לא נעים" ו"אם תמשיכי להקליד באור הזה תהרסי לעצמך את העיניים".

הייתי לפני אי אילו שנים באירוע כלשהו שלא נחשוף את זהותו. הוא היה כל כך, אבל כל כך, משעמם. הכרתי מישהו מעובדי ההפקה. היו לו דעות נחרצות נגד שימוש בסמים, וכשראה אותי סיפר לי שבאותו יום ויתר על עקרונותיו לטובת סיגריה ירקרקה. מה קרה? שאלתי. "נאלצתי לשמוע גם את הבלאנס!".
– ואיך אתה מסכם את החוויה?
– לא משהו. אני חושב שרק ציאניד יעזור.
כשיצאתי לרגע החוצה לקנות שתיה פגשתי כמה נמלטים וביניהן אחת הנגניות. "את נהנית לנגן בהרכב הזה?", שאל אותה אחד הנוכחים.
– בדרך כלל, מאוד.
– ועכשיו?
היא קימטה את המצח ואמרה בטון יבש: בדרך כלל.

אחרי שמחצית ההופעה חלפה היתה נהירה לא מבוטלת החוצה. אדם כלשהו מתעשיית המוזיקה עמד שם בכניסה, וסיפר שבכל פעם שהתחיל שיר משעמם הוא היה יוצא לעשן סיגריה. "כששואלים אותי 'נו, מה דעתך על החצי הראשון של הערב?' אני עונה – חצי פאקט".

למה נזכרתי בכל זה? ובכן, סבתא שלי היתה ממלאת כל שבוע לוטו. מדי שבוע היא היתה משוכנעת שהיא זוכה בפרס הגדול, ומדי שבוע היא לא זכתה בשקל. אחי ואני ממשיכים לזכרה את מורשתה, לצערנו בכל שלושת הסעיפים הנ"ל. ממלאים בסכום הכי נמוך, כי הזכיה היא אפשרית, ההפסד הוא ודאי. אבל יש תקופות כאלו שכל מיני אירועים מורטי עצבים או מעציבים בשילוב העייפות או השגרה או שתיהן גם יחד מוציאים אותך מדעתך באופן שאתה חסר סבלנות, מתופף בעצבנות באצבעותיך ומת למצוא דרך מהירה החוצה מהחיים הרגילים הללו. אלו הרגעים שאתה מוכן להאמין לחצי שנייה באפשרות הבלתי תיתכן בעליל שברגע אחד המזל יחייך אליך והכל ישתנה, ולהגיד: יאללה, תן לי טופס מלא לוטומטי. אתה לא עושה את זה, כמובן, מהסיבה הפשוטה שלו היה לי מספיק כסף לזרוק על שטות כמו טופס מלא בכל יום מרגיז מצבי הכלכלי היה פחות זקוק לשדרוג, מן הסתם. אבל ההרגשה הזו של "טופס מלא", גורמת לי להיזכר בהופעה ההיא ועל אף שאינני מעשנת להיאנח: אוף, רק יום שלישי וכבר הלך חצי פאקט.