"שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא"
(דאגלס אדאמס)

מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מחבבים שדות תעופה. נשגבת מבינתי הרומנטיזציה סביב אותם תחנות מרכזיות דמויות קניונים לאוטובוסים מעופפים, עם דוכן של אלאיטליה במקום קסטרו. מבחינתי, שדה תעופה אינו יותר מעוד הליך בירוקרטי הכרחי אך מעייף בדרך למחוז חפצך. שווה ערך להליכה לקופת חולים כדי להסדיר את הביטוח הרפואי לחו"ל, ותו לא. הלא לאהוב שדות תעופה זה כמו שחובב הופעות רוק יהלל את חוויית התור לקופת הכרטיסים. שער כניסה, זה הכל. העלייה לרגל לדיוטי פרי? – כולה עוד מרכז קניות מוכה תאורת ניאונים מדכאת, אלא שבניגוד לקניון הסמוך לביתך שבו אתה עוד עלול להתפתות לאיזו עוגת מוס שוקולד משמחת, כאן המחירים בדולרים (או חמור מזה, באירו) ועל כיסך רובצת תעוקת ה-1,500 דולר שהשקעת בכרטיס הטיסה שלך.

אם כך, מדוע אנשים מסוגו של מאיר אריאל מצהירים על אהבתם הנצחית לטרמינל? מהסיבה הפשוטה: הם לא נוסעים לשום מקום. הם לא זקוקים לתור המתארך מול בקרת הדרכונים, הם לא עשו חניית ביניים של שש שעות באדיס אבבה. הם רק צופים המביטים בעוברים והשבים ומנסים לתפוס איזו פיסת הרגשת חוץ לארץ שנושבת מהמדבקות שעל ידיות המזוודות, בעודם נוסכים דמיונות ורגשות לפניהם של הטסים, שבעצם היו שמחים להחליף את כל התהליך המייגע בשנייה אחת של "בים מי אפ, סקוטי".

ביום חמישי הייתי אחד מאותם צופים במתרחש. עבר יותר מדי זמן מאז טיסתי האחרונה, לעזאזל, וכך יצא שמעולם לא פקדתי את הטרמינל החדש. נדמה שמי שתכנן אותו היה חובב מבוכים. יותר מכל הוא הזכיר לי את הפיסקה הפותחת את "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלס אדאמס (והמוצלחת ביותר מתוכו):

שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.
נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. הכיעור הזה נובע מכך שנמלי תעופה מלאים אנשים עייפים, אנשים נרגזים – משום שגילו זה עתה כי מטענם האישי הגיע למורמנסק (היוצא מן הכלל לכלל הברזל הזה נמצא במורמנסק) – והאדריכלים ניסו, רובם ככולם, לשקף זאת בתוכניותיהם.
הם ביקשו להדגיש את מוטיבי העייפות והרוגזה בקווי מתאר אכזריים ובצבעים מורטי עצבים, ניסו להקל עד כמה שאפשר על ניתוק הנוסע מעל מטענו ומעל יקיריו, שאפו לבלבל את הנוסע בחצים המכוונים אותו אל החלונות, אל דוכני עניבות מרוחקים או אל מקומה הנוכחי של הדובה הקטנה בשמי הלילה; כמידת יכולתם, השתדלו האדריכלים לחשוף את הצנרת, בתואנה שהיא פונקציונלית – ולהסתיר את מקומם של שערי העלייה למטוסים, מן הסתם במחשבה שאין הם פונקציונלים כל עיקר.

גם בנתב"ג 2000 הפונקציונליות נפקדת. היא כנראה איבדה את דרכה לטרמינל כשניסתה להבין איך לעזאזל מגיעים מהחנייה ל… ובכן, כל מקום אחר. באולם מקבלי הפנים של הטיסות הנוחתות לא היה ספסל אחד שממוקם מול הדלתות מהן יוצאים הנוסעים. היחיד שיכול היה להבחין ממקום מושבו בנוחתים היה פסל מכוער של בן גוריון שדמה מעט לפרצופו של רונלד מקדונלד. אומרים שמטרת התקרות הגבוהות בכנסיות היא להבהיר את אפסיותו של האדם בפני האל. לא ברור מה המניע מאחוריהן בנתב"ג. עמודי ענק תומכים בהן (ומסתירים בדיוק את אותה דלת מבין השתיים שממנה יצאו הורייך השבים ארצה), ואם תביטו מעלה – דבר שאף אחד מהאנשים השפופים בטרמינל בשלוש וחצי בבוקר לא עושה – תיווכחו שהן זכו לעיטור משעשע בדמות עשרות בלוני הליום בכל הצבעים והצורות שהשתחררו מידי מקבלי פנים עייפים ואיש אינו יכול לטפס כדי להורידם. דגים, לבבות, באגס באני, כלבים צוהלים ודורה משייטים להם בהילוך איטי על התקרה, מחייכים כשמחים לאיד כמי שמצאו את מקום הישיבה היחיד שממנו אפשר להשקיף כהלכה על התנועה.

שדה התעופה הבינלאומי היחיד שחיבבתי שוכן באי זנזיבר שבאפריקה. הוא הזכיר לי מגרש חנייה ספק מקלט ספק מחסן בבית דירות בקרית ביאליק, עם "מכונת שיקוף" בדמות איש ששאל אותי לתכולת תרמילי הנעול. "בגדים, בעיקר", עניתי. התשובה ריצתה אותו והוא סימן עליו V בגיר לבן. הדיוטי פרי הכיל שולחן עץ אחד שעליו נערמו תבלינים וכמה סרונגים שנראו כעודפים מהקאו-סן בבנגקוק. הפקידה נעצה בי מבט מוזר כשביקשתי מקום ליד החלון. הבנתי את פשרו כשנחת המטוס הקטנצ'יק, ובו אך כסא אחד ליד כל חלון. החנייה בחוץ היתה קטנה מדי לבואינג. אפילו ברוורס.

הזכרתי כבר שאני שונאת טיסות? אם נחזור למשל ההופעה והקופה, טיסה היא כמו אותו אוטובוס אגד בו תיסע בדרך למועדון דרום תל אביבי. סביר להניח שמהר מאוד המזגן ישבוק חיים והנהג מכור לזהבי עצבני או גלגלצ. בטיסה אומנם אין חשש לטעם רדיופוני רע במערכת הכריזה, אך המזגן יקפיא אותך עד סף דלקת ראות, ויהיה פחות מקום לרגליים מבאגד ופחות שטח חלון מכדי שתוכל להטביע בנוף את דכאונך.
אותה טיסה מזנזיבר היתה הטובה ביותר בחיי. במקום עננים סטטיים בגובה עשרות אלפי רגל זכית לפיסות איים מצודדות הטובלות בים תכול. היא נמשכה רק דקות ספורות יותר מהזמן שבו הדיילת הסבירה על יציאות החירום. תוך פחות מרבע שעה היית ביעדך, שמח ורענן וללא שרירים עייפים מחוסר תזוזה.

ואז, כמובן, נדרשו לנו עוד 16 שעות נוספות של המתנות בטרמינלים משמימים, טיסות קישור מייגעות ושלושה שדות תעופה, עד הנחיתה בנתב"ג.

לינקים, לינקים, לינקים. ביניהם: פול מקרטני מת בגל"צ וחי על כביש 66, גלעד כהנא חושף את זהותו סודית כגיבור על, שירי מסע של מינימל קומפקט ואהוד בנאי, שני שירים חדשים של בבליקי, דיויד ברוזה מחליף את מצדה במועדון הפטיפון, מעריץ חדש לצביקה פיק, אבי לייבוביץ' ושאנן סטריט מג'מג'מים, קליפ סיום מורבידי מתחילת הניינטיז ועוד.

קרני פוסטל ואפרת בן צור יוצאות לסיבוב הופעות משותף, שבהמשך יוקלט לאלבום. ראיון, וגם ביצוע בחדר החזרות ל-Scarborough Fair הענוג של סיימון וגרפונקל.

עמי ברנד כותב על מסעות והשינוי העצמי שהם מחוללים דרך שני שירים: 'יוסף טס ללונדון' של אהוד בנאי ו-I Imagine של מינימל קומפקט (שהסרט אודותיהם, "נשמות גועשות", יצא ב-DVD).

דיויד ברוזה מג'מג'ם בערב פאנק בפטיפון בליווי אכזבות'?! מסתבר שכן. בקרוב בלבונטין: איתן רדושינסקי ושלמה ארצי בדואט משותף לצלילי גרסת איזי-ליסנינג ל-Die.

יש ברי מזל שלא נזדקקו ל-500-1500 שקל כדי להעיף מבט בפול מקרטני, ואפילו מקרוב. את החודש לפני הגעתו לארץ בילה מקרטני בן ה-66 בהסוואה כבן תמותה פשוט, עם מכונית ישנה וחבוטה ומפה של כביש 66 האגדי באמריקה. הי, ההוא שמתדלק שם לא נראה לך מוכר?

ובעצם, למה לשלם מאות שקלים כשפול מקרטני האמיתי מת מזמן? התוכנית המיתולוגית של יואב קוטנר מ-1975 להורדה, פלוס תמליל עם דוגמאות ותוספות.
המשך…

רשימת לינקי מוזיקה ישראלית מהשבוע החולף, הסובלת ממחסור בשעות שינה ומגובה בעוד תמונות מפסטיבל חוצמזה. וגם: בבליקי על ילדות באייטיז, בלחסן יורק, ראיון עם מונוטוניקס, כמה ספרות יש במחיר הכרטיס לפול מקרתני בתל אביב, רע מוכיח ויהלי סובול, אבי לייבוביץ', רגעים מפורסמים מהטלוויזיה האמריקאית מ'דאלאס' ו'בית קטן בערבה' ועד ג'וני קארסון ומ.א.ש, ושיר נוסטלגי קייצי לסיום.

אסף אבידן בפסטיבל חוצמזה. סלב בקהל: סופרמן המזוקן

אז איך היה בפסטיבל חוצמזה? אם אתם לא מסתפקים ברשמים והתמונות שלי בפוסט הקודם, הנה כמה מבקרים אחרים בקיבוץ פרוד:
בן שלו התלהב (ובצדק) מ'אני מאבד את הקצה': "קשה לחשוב על שיר שמתאים יותר לנגן בפסטיבל מוסיקה עצמאית כמו חוצמזה. הביצוע של קוואמי והפיקוקס היה מוחץ, והמלים המבריקות של השיר הדגישו, על דרך השלילה, את הבינוניות הטקסטואלית של רוב מוסיקאי האינדי הישראלים ואותתו שאפשר גם אחרת: גם לתת בראש עם המוסיקה וגם לגרות למחשבה עם המלים".
ניימן מספק סקירה מוצלחת וגם אומר: " קצת לא פייר להציב את פורטיס אחרי, אהמ, כל אחד אחר. קצת כמו להציב את קובי בראיינט ליד הלבנבנים החמודים האלה מספרד ולטעון ששניהם משחקים כדורסל".
שמוליק כץ: "נראה כאילו כל אוהבי האינדי התל אביבים פשוט היגרו לצפון הארץ ל-24 שעות. נוכחות של אזורי זמן ישראלים אחרים הייתה דלילה עד לא קיימת".
עד הלינקס הבא יהיו בוודאי עוד סקירות בבלוגי הרשת של כל מי שעדיין משלימים שעות שינה.

המונוטוניקס – להקת ההופעות המופרעת שהייתי שמחה לפגוש בשנית בחוצמזה – עושים חיל בחו"ל ומתראיינים ל-ynet על הופעות בראש פתוח (מילולית), מצילות בוערות ותופים באוויר. מסר לסצנת האלטרנטיב המקומית: "להפסיק לשבת על התחת ולהתחיל לעבוד, ובאיזשהו שלב יהיה לך מזל… אף אחד לא יגלה אותך אם תשב פה ולא תעשה כלום".
אגב, ההופעה היחידה שלהם שיצא לי לראות נמשכה רבע שעה בלבד, במהלכה עמי שלו הצית את התופים, ניסה להצית את עצמו, רקד על פח זבל, בתוך פח זבל, זרק את פח הזבל על הצופים, זרק את עצמו ואת התופים על הצופים, ואז האבטחה הורידה את השאלטר. מכאן החלה סאגה קורעת מצחוק של נאומי מחאה נלהבים של עמי שלו, זריקת כלי הנגינה החוצה כמחאה ואז פנימה (משנוכחו לדעת כי בחוץ אין מזגן או הגברה) ושיח הזוי של קומץ הקהל עם המאבטח, כולל הנימוק המוחץ: "באתי מצפת לראות את ההופעה הזו! מצפת! זה מקום גבוה!".

עמיר לב ושות'

אה..צ..ג..ד… רגע, רגע. אוויר. אם הידיעה הזו נכונה, הרי שנשברו כל שיאי מחירי הכרטיסים בישראל. על פי גלובס, מחיר כרטיס VIP לפול מקרתני עומד על… עשרת אלפים שקל. מה ששמעתם. לשפוך עליכם מים קרים?
כן, אחרי שהיו שמועות ואז ביטול ושוב שמועות, הפעם זה סופי: פול מקרתני מגיע להופעה בפארק הירקון, ממש ליד הבית שלכם, בהנחה שמשכנתם אותו בשנית כדי לרכוש כרטיס (1,500 ש"ח בישיבה, 500 לעומדים). יוסי שריד מנצל את ההזדמנות ויוצא לטהר את שם אביו: הסיפור לפיו הוא האחראי הבלעדי לביטול ההיסטורי של הופעת הביטלס המיועדת בארץ הקודש בשנות השישים, הוא רק אגדה אורבנית.
המשך…

תמר אפק (קרוסלה), מארגנת הפסטיבל

איסר טננבאום

הגיטרה של אסף אבידן. נטול מוג'וז, אבל עם הרבה קסם

בסוף השבוע האחרון נערך פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית חוצמזה 2 בפאתי קיבוץ פרוד. מקום מקסים, עם עצי זית ותאנה, שיחי פטל וצבר, הרים מסביב, ואביב מארק אחד על עמדת הסאונד באמצע. על אף המיקום הצפוני, שוב התגלה שאפשר (במאמץ מה) להוציא את הסצנה האלטרנטיבית מתל אביב, אך מסובך יותר להוציא את התל אביביות ממנה. רוב הקהל היה מורכב מאותם אנשים שממילא פוקדים הופעות באופן תדיר במרכז, ואם כבר צץ פרצוף לא מוכר, סביר להניח שזה רק כי לא חייבו בכניסה לענוד תג עם שם בלוג המוזיקה שלך או כינוייך בפורום המוזיקה הרלוונטי. כצפוי, וחבל שכך. נו, מילא. אני נהניתי. אומנם יותר מהנוף, האווירה והצד החברתי מאשר המוזיקלי (הראש קצת טרוד לאחרונה מכדי להתרכז בצלילים), אך כל עוד ישנן כמה הופעות טובות ופגשת לפחות הרכב אחד שגורם לך לרצות לרוץ להופעה הבאה שלו, המשימה הושלמה. סקירות של האירוע יופיעו בשפע ברשת ברגע שהבאים יסיימו להשלים שעות שינה ולהוציא את הקוצים מהציוד, אני אשאיר להם להרחיב במילים ואסתפק ברשימת מכולת ובצילומים שצילמתי בקומץ מההופעות (העצלנות…).
המשך…

לינקים. על הפרק: שני קילו תפוחים, אינדי איי אל חוזר, הצצה לחזרות לפסטיבל חוצמזה, שלום חנוך חוזר לעבר, 'עוף גוזל' באנגלית, 'אחד מי יודע' ברוסית, רע מוכיח ויהלי סובול, שחזור של מבצע סבתא ועוד

קוואמי, ביום הסטודנט האחרון בתל אביב. יתארח אצל מידנייט פיקוקס בחוצמזה

נתחיל מפסטיבל חוצמזה 2 שמתקיים בסופ"ש הקרוב. לא אחזור על הפרטים כי הכל נמצא בלינק, חוץ מהמידע הקונקרטי ביותר – הליין-אפ. עוד פחות מארבעה ימים לפתיחה, והמארגנים מסרבים להסגיר את הליין-אפ כאילו מדובר בסודות הגרעין. תמוה. חברים, בשנה שעברה חלק מהותי מהקהל בפסטיבל היה מורכב מאותם פרצופים מוכרים שמגיעים באופן קבוע לאותן הופעות בתל אביב. אם ברצונכם להרחיב את המעגל מעבר לקהל המכור (שהרי זו כל הפואנטה בקיום הפסטיבל בצפון), חלק מהעניין הוא לתת לחובבי מוזיקה שלא פוקדים הופעות כבדרך שגרה, או כפופים לאילוצים שונים (משמרות, ילדים, לימודים, חוסר קרבה למרכז), את המידע הבסיסי שיאפשר להם לתכנן מראש איך לשים את כל ענייניהם בצד לסוף השבוע ולהגיע לפסטיבל. למשל, קהל מבוגר יותר שיעדיף לישון בצימר סמוך ירצה לדעת באיזו שעה מסתיימות ההופעות בשבת כדי לדעת אם לקחת לילה נוסף. המידע באלו שעות ביום מתקיימות ההופעות, מתי הן מתחילות ומתי מסתיימות, הוא האלף-בית של תכנון הנסיעה שצריך לפרסם כשמצפים מאנשים לנתק את עצמם מהמזגן ליומיים ולהיכנס לרכב.
עד שמישהו יתעשת על עצמו ויפרסם את המידע הנחוץ (או עד שאקמבן את הליין-אפ בדרך חלופית ואפרסם אותו בפוסט זה), בוואלה מציצים לחזרות של קרוסלה, מאמאלושיין, קין והבל 90210 ומידנייט פיקוקס. האחרונים ייארחו את קוואמי, שמספר על זה למומה.

אם נותרתם מאחור באזור המרכז בסופ"ש, ובמקרה יש לכם סבתא מיותרת או ארון קבורה, קבוצת שק.לי מזמינה אתכם להצטרף בשישי בבוקר לצילום מחודש ל'מבצע סבתא', בהשראת סרטו של גונדרי, Be Kind Rewind. נשמע כיף. קומו מוקדם בשישי ובואו ליצור את הנציג הישראלי הראשון לתופעת הסווידינג.

אחרי פגרה לצרכי שפצורים, עיצובים וטיח, אתר המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית אינדי איי אל חוזר! ומה שיותר כיף, עלייתו המחודשת תתן לריימונד תירוץ לשוב ולרקום כתבות ארוכות ומקסימות. בין הכתבות החדשות: ראיון עם איתן רדושינסקי וביקורת על דני אמיר.

העונג סשנס היא פינה חדשה ומשובחת אצל גיאחה השכן, שמזמין מדי חודש אמן או להקה לאולפני המערבל כדי לבצע שלושה שירים: חדש, ישן וקאבר. התפוחים עושים את הסיפתח (סטרימינג+וידאו).

בן שלו חזר נלהב מהופעת ההשקה של התפוחים: "ממתי הקהל הישראלי נוהר בהמוניו להופעות של הרכב שאין לו שירים (אלא רק קטעים אינסטרומנטליים), אין לו סולן ולא קוראים לו 'אינפקטד משרום'?". פספסתם? הנה תיעוד מצולם מהאירוח של האשם תמיד ו-Killing, הקאבר הידוע לרייג' (שתמיד מחזיר אותי לימי מנחת עין ורד בצעירותי). כמה ימים קודם לכן, הגיעה מצלמת הוידאו של וואלה לחדר החזרות לראיון ושיר. גם מדור 'השוק השחור' ביקר שם, וצילם את שיתוף הפעולה עם שלמה בר בשיר כל היום בחלל.
המשך…

אני יודעת, רשימת לינקי המוזיקה הישראלית השבועית התאחרה עד מאוד השבוע. זה לא באשמתי. המחשב העתיק שלי, שהוא כרגע יותר מוצג ארכיאולוגי ממכונת מיחשוב, מגלה עוד פחות סובלנות ממני לעונה החמה ומסרב לשתף פעולה. יחסיי עם טכנולוגיה ומוצרי חשמל – או יותר נכון, היחס הגרוע של הטכנולוגיה ומוצרי החשמל באופן אישי כלפיי – הוא נושא לת'רד תלונות ארוך שיום אחד אכתוב, ושנייה לפני ה'שלח' המחשב יקרוס באופן סופי ומוחלט כמתקפת נגד. למה לא נשארנו עם יוני הדואר? הן אמינות יותר, ידידותיות לסביבה והיו חוסכות מיליוני שעות עבודה למשק העולמי שמבוזבזות על משחקי סוליטר.
אז מה הפעם? עמית ארז להורדה, הילדה הכי יפה בגן ביידיש, מות הדיסק, מות הקסטה, חיים חדשים למוזיקת השאנטי, ואיך היו נשמעות ידיעות מניקרגואה בלחן של תמוז.

הלייבל Anove Music משיק אתר אינטרנט חדש כולל חנות ושירים להאזנה מכל יבול תוצרת הלייבל (למשל, הסינגל החדש של רות דולורס וייס). בונוס: האלבום הראשון של עמית ארז להורדה חינם.

נגן הקונטרבס אבישי כהן כבש קודם את העולם, ורק אחר כך את גלגלצ. ראיון לחדשות ערוץ 2 לרגל צאת האלבום הראשון שלו בעברית.

רוגל אלפר מספר על אנשי אוגנדה והסירה שמתעקשים להילחם על התרבות האלטרנטיבית בירושלים: "כל יום אנחנו בוחנים את המצב מחדש. לא נישאים פה על איזו הצלחה כלכלית או אידאולוגית. אנחנו מנסים לקיים ישות לא ברורה בתוך עיר גמורה".
המשך…

מסיבות שונות נזכרתי השבוע בהודעה הזו, שפורסמה במקור בפורום מוזיקה ישראלית של ynet בקיץ 2005. עבדתי אז במשרה מלאה מתישה שלא אהבתי במשרד קלסטרופובי ומחניק בדרום תל אביב. מין פריקת מחשבות שעלו בדרך למשרד לפני שנוטשים את הדי המוזיקה שכבתה והדיכאון שעוד מנגן וצוללים לשעמום העבודה היומי.

כל אותם ימות הקיץ. נוף שרוט בחלון הרכבת

את ההחלטה לא להגיע להופעתו של אהוד בנאי אמש עשתה בשבילי רכבת ישראל. כבכל יום בזמן האחרון, היא איחרה. בתחילה עצרה לעשר דקות בראש העין (מפגש רכבות), אח"כ מחוץ לראש העין (תקלה בסימנאור), משם הנהג נסע על עשרה קמ"ש ואז עצר לחמש דקות המתנה במרחק הליכה מהתחנה בכפ"ס מסיבה שנשארה עלומה, כי הסדרן היה עסוק בפלאפון עם זוגתו. הטרמפ הממהר שלי נסע לדרכו, והותיר אותי לכתת רגליי מהתחנה הממוקמת בקיבינימט 45 דקות בדרך אל ביתי. כשהגעתי באיחור ניכר מאוד, ממוטטת, מעוצבנת, מיוזעת וסחוטה, לא עניינה אותי "הכנאפה מתוקה" – רק "פסטה ברוטב עגבניות". "ממשיך לנסוע"? אני אבחר ב"מתעלף על הספה ומת". מזגן במלוא עוצמה, לזרוק לבלנדר רבע אבטיח עם עלי נענע וטיפת לימון+סוכר לשייק מרענן, קצת טלוויזיה לניקוי המוח, ולישון.

בבוקר זה מתחיל מהתחלה. כאב ראש נוראי. הרכבת לא מגיעה. בהתחלה מודיעים שהיא תאחר בחמש דקות, אחר כך עשר, אחר כך עשרים. אני כבר רואה את עצמי מאחרת למשרד בחצי שעה, נשארת עד מאוחר כדי להשלים, יוצאת בחשיכה רק כדי לגלות שבוטלה הרכבת בגלל המכביה ונותרו רק אוטובוסים מאספים עם מסלול ארוך במיוחד. זמן רב לא סיננתי כל כך הרבה "בני זונות" בבוקר אחד.
עוצרים לעשר דקות עמידה באמצע הדרך לראש העין. התסכול המצטבר מהרכבת מוציא ממני כל כך הרבה מחשבות אלימות בכמות שלא פקדה אותי מאז הטמבל ההוא בקהל שניחן ביכולת זיוף של דניאלה ושרונה פיק גם יחד, שהחליט ללוות את הופעתם של הטרקטורים ורביעיית כלי מיתר ב"לה לה לה" רועם. שמישהו ישים מטען חבלה מתחת למכוניות של הנהלת רכבת ישראל. לא, אני חלילה לא מייחלת להם נזק גופני – אני בעד סבל נפשי: אני רוצה להשבית את כלי הרכב שלהם כך שיאלצו כמוני לסבול כל יום את התחבורה הציבורית שהם בישלו עבורנו.

מתקרבים לפתח תקווה ומהחלון אני רואה את האסון מתקרב. רק לא לקרון שלי, רק לא ל… כן, זה היה ברור. קייטנה שלמה של בני חמש צווחניים מסתערת על יושבי הקרון האומללים. אני נזכרת ב"מתנייייי, תפסיק ללקק את החלון" מחופש פסח, וכבר הגננת צורחת: מתןןןןןןןן, בוא תשב כאן ליד הבחורה!". לא, זה לא קורה לי. מתן הסרבן מתיישב בכסאות הנגדיים. למרבה מזלם של החלונות יש ילד בכיין אחר שמפריד בינו לבינם (אם כי גם הוא מנסה לבדוק את טעמה של הזכוכית. מה עובר על הילדים האלו לעזאזל?), והצעקות מתחלפות ל"מתניייייי, די לשחק עם האצבעות באף!". אני מגששת בבהלה אחר הדיסקמן בתיק להצלה מהרעש. כפי שהוכיח מקרה "שוטר, פושע והענק הלוחש", לעתים מה שהכי עוזר לזכך ולהרגיע את הכאוס בראש והשאון מבחוץ הוא רעש חזק עוד יותר. דודי לוי, שהפיק מוזיקלית את האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, אמר שהסאונד שלו עמוס וכבד, גודש באוזניים. אני מגבירה. צלילים ראשונים מזדחלים לאוזן.

חיילים מבדיל שיש לה על מדף כחול
מסתכלים בתוך עיניה, שם מונח הכל
גם היום וגם הלילה הכל בתוכה
לא רוצה לגדול יותר כי שילה לא שמחה
כל הזמן, כל הזמן…

והקצב מתגבר, הגיטרות מגיעות:

אם תסתכלו אל תוך עיניה אלף פנים מגלות
אם היא תרצה הכל ייראה לה קטן מול עיניים גדולות
ואם היא בוכה, תאמרו לה מה לך
ואם היא בוכה, תאמרו לה די לך
ואם היא בוכה, תראו למעלה, היא לא לבדה…
המשך…

רשימת הלינקים השבועית, בלה בלה, נו, אתם כבר מכירים את הנוהל. והפעם: הרוק הישראלי מתחיל להשקיע בבגדים, חנות דיסקים שעושה את זה קצת אחרת, עשירייה שצריך של חוה אלברשטיין, פסטיבל חוצמזה, תגובות נגד לביקורות גרועות, בעד ונגד אמפי קיסריה ושיר דרך צוהל לסיום.

חובבת סטיילינג, אפרת גוש. צולם ביום האישה הבינלאומי האחרון באוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות מספרים לנו שאבד הכלח על חנויות הדיסקים הלא וירטואליות, אלה שאפשר לדפדף בהן בערימות אלבומים ולחפש מציאות. גם חנויות הדיסקים העצמאיות הולכות ומתמעטות לטובת רשתות כמו 'צליל' שמציעות למשוטט הקניון הממוצע אלבומי מתנה לחג הקרוב. קצת אחרת מוכיחה שאפשר, ובכן, קצת אחרת: אחרי חמש וחצי שנות פעילות היא רק גדלה ועוברת למשכן חדש, היכן שפעם חובבי מוזיקה דפדפו בין עטיפות ויניל ב'בית התקליט'. סיפור הצלחה מפתיע בזכות הפנייה לקהל נישה, כזה שהשאלה הכי נפוצה אצלו היא: "יש משהו שדומה לקינג קרימזון?"

בחנות האוזן השלישית פתחו בשבוע שעבר את המועדון המיניאטורי בעל השם הביזארי 'אוזן בר'. נדב הציץ במקום לפני הפתיחה וסקר את השטח. עזבו את השאלה שנידונה בכמה בלוגים האם הליין אפ דומה מדי ללבונטין או לא – אם תשאלו אותי, הדבר הכי חשוב הוא שלפחות על פי דבריהם של אנשי המקום, הופעה סטנדרטית תיגמר כנראה ברבע לחצות. מה שיאפשר לבאים ללכת בסיומה בנינוחות אל תחנת 247 הסמוכה ולתפוס את קו האוטובוס האחרון לשרון. אני מקווה לבדוק בעצמי את המקום והעמידה בלו"ז בקרוב.

נניח שאתם רוצים להתחיל להתוודע ליצירתה של חוה אלברשטיין – עם יותר מארבעים אלבומים בדיסקוגרפיה, מאיפה מתחילים? Y99 היקר ממהר לסייע ובוחר את העשירייה שצריך, ועוד שישה אלבומים כבונוס.
המשך…

הרי פוסט מיותר בתכלית: עובדות חסרות ערך שלמדתי במהלך כתיבה על תיירות בשנים האחרונות – איזו מדינה מחרימה בעקשנות רמזורי תנועה? איזה אתר צלילה חייב את קיומו לבירוקרטיה מסואבת ומלחמת עולם? איפה בעולם נמצאת האנדרטה היחידה לזכרו של פרנק זאפה? באיזו מסעדה בטייוואן כדאי להימנע מגלידת שוקולד? ולמה לעזאזל האיש הזה מרכיב אקווריום על הראש?

הבננה הגדולה. הראשונה בשורה של יותר ממאה חפצי ענק המפוזרים ברחבי אוסטרליה

בגיל מסוים המוח האנושי מתחיל לתפקד כזה של קלי באנדי מ'נשואים פלוס' – תפוסת תאי הזיכרון הגיע לשיא תכולתה, ומכאן והלאה כל עובדה חדשה שנכנסת לראשכם מוחקת אחת אחרת שאוחסנה שם קודם. הבעיה החמורה היא שאיננו יכולים לשלוט על בחירת הזכרונות הנמחקים. עודף האינפורמציה סביבנו גורם לכך שיש יותר מדי עובדות מיותרות בתכלית שמקימות התנחלות במוחנו ומסרבות להתפנות. לו רק יכולנו לפנות מקום בלחיצה על "מחק" על כל התאים האפורים שמכילים את השם יהודה סעדו, שאפילו בלי לראות את התוכנית הארורה ההיא מתיישהו נחשפנו בעל כורחנו לביצוע המתעלל ב'שדות של אירוסים' מתוצרתו. יש יותר מדי מגרות במוח שאוצרות פריטים מיותרים שכאלו. אני, למשל, זוכרת בעל פה את שמות תחנות הכרמלית לפי הסדר. מעולם לא גרתי בחיפה, נסעתי בכרמלית פעם אחת בגיל 8, אבל אותו מידע חסר ערך מסרב לעזוב.

יש ידע כללי שיעזור לכם ביום מן הימים – להרשים בשיחה, לזכות בשעשועון טריוויה – אבל יש עובדות שאין שום טעם מיוחד בהחזקתן. אני כותבת אי אילו שנים מאמרים בתחום התיירות, ובמהלכן למדתי שלל עובדות שכאלו. כניסיון אחרון למצוא להן שימוש, אחלוק כמה מהן איתכם בפוסט זה. אולי לכם הן יביאו תועלת וקריאת הפסקאות הבאות תסלק ממוחכם שטויות כמו קיומה של גרסה ישראלית ל'הישרדות' למשל. או שסתם תתקעו איתן במגירה אחורית במוח. במקרה כזה, תדעו את מי להאשים. כלומר, עד שגם שמי ימחק לטובת מידע מיותר אחר.

משמעות חדשה להגדרה 'מסעדה מחורבנת': אחת המסעדות המפורסמות בטייפה, בירת טייוואן, נקראת בשם המעורר תיאבון Toilet Bowl. חכו, זה עוד מתדרדר. זוהי מסעדה נושאית, וכפי שאתם יכולים לדמיין, הנושא שלה ביזארי למדי. הסועדים ישובים על כסאות העשויים מאסלות בית שימוש, השולחנות הם כיורים או אמבטיות עם מכסה זכוכית, והמנות מוגשות בצלחות שנראות כמו אסלות מוקטנות או סירי לילה. אתם לא רוצים לדעת איך הם מגישים גלידת שוקולד, אבל אם אתם ממש מתעקשים, לחצו כאן. עד מהרה הפכה המסעדה המשונה לרשת מסעדות משגשגת, ובכל שיטוטיי ברשת לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה שבאמת הטרידה אותי: איך נראים השירותים שם? – עד שמצאתי את הווידאו.
לינק בונוס: מבחר שלטי נשים-גברים משירותים ברחבי העולם.

האנדרטה היחידה בעולם המוקדשת לזכרו של פרנק זאפה הוצבה ב-1995 בעיר וילנה, בירת ליטא, מכל המקומות שבעולם. מאז שוברים מדריכי תיירים את הראש בניסיון להבין למה דווקא זאפה ולמה בליטא. רגלו של המוזיקאי המנוח לא דרכה במדינה מעולם, ובמשפחתו לא נתגלה אף סב או דוד רחוק מליטא. יש לשער שזאפה היה מעריך את האירוניה בכך שפסלו עוצב על ידי אמן שהתמחה בהנצחת לנין וגיבורים סובייטים אחרים בתקופה הקומוניסטית, ושבטקס חניכת האנדרטה ניגנה תזמורת צבאית במדים, מיד אחרי הטקסט הלא בדיוק ממלכתי של 'בובי בראון'. טוב, אף אחד מהנגנים ממילא לא הבין אנגלית.
השכלה נוספת: עשרת האלבומים המומלצים של זאפה. לא ידוע האם הכותב ממוצא ליטאי.

באי מאוריציוס שבאפריקה יש אטרקציה תיירותית פופולרית במיוחד בשם Undersea Walks. חשבתם שמדובר בשם אחר לצלילת בלונים? לא. פשוטו כמשמעו – התיירים נדחסים לנעליים כבדות מעופרת וצונחים לקרקעית הים, עליה הם מטיילים ברגל לשיטוט קצר. נתעלם משאלתכם הראשונה ("למה?!") ונעבור לשנייה: איך הם נושמים? ובכן, בעזרת אביזר מוזר שנראה כמו טלוויזיה ישנה או צנצנת אקווריום, אליו מוזרם חמצן במשאבות סולריות. התוצאה מזכירה סצנות מהספר המפורסם של ז'ול ורן, אבל עם ביקיני. אם יש אביזר שאף אדם לא יכול להיראות מכובד בו, זהו זה. בשנים האחרונות הפטנט הביזארי התפשט לאיים נוספים כמו ברמודה, נסאו ואפילו קרוב אלינו, לקפריסין, למקרה שבא לכם לנסות.
המשך…

רשימת הלינקים המקוצרת לכתבות אודות מוזיקה ישראלית ברשת במהלך השבוע האחרון. בין השאר בתפריט: הבלגן העצום סביב גבייה וחלוקת תמלוגים בישראל, הופעות אלטרנטיביות לצפייה בהקלקת עכבר, נשל הנחש – אופטימי או פסימי? ולאן נעלם הקהל המיועד להופעות המיובאות?

שלומי שבן. בהמשך הרשימה הוא חולק קלידים עם גיבור פסנתר נוסף

ממתק השבוע שייך לאתר המוזיקה Qube, שתמיד יודע להפתיע בפרויקטים מיוחדים. הפעם הוא משיק נגן וידאו טיובי משלו, qute, ובו ריכוז של שלל הופעות אלטרנטיביות. רשימה חלקית של המטעמים: מידנייט פיקוקס, מונוטוניקס, דויד פרץ, גבע אלון, נעם רותם, לוס כפרוס, מים שקטים, קטאמין, דני הדר, אטליז, פאניק אנסמבל, Mad Bliss, Pits, עמית ארז, שני קידר ועוד. איזה כיף.

אל הכתבה המרתקת הבאה הגעתי דרך עונג שבת של גיאחה השכן החביב: מגזין G של גלובס (דפדפו בלינק לעמוד 30) מנסה לשפוך אור על אחד המרכיבים המרכזיים ועם זאת המסתוריים של תעשיית המוזיקה המקומית, תשלום התמלוגים. יש בה המון תשובות מקוממות ושאלות ללא מענה על אופן גביית וחלוקת התמלוגים בארץ: למה רשת ג' משלמת לאקו"ם 9 ש"ח לדקה בעוד שמגל"צ נגבים רק 2.35? למה כל כך קשה להשיג מידע על הגבייה וחלוקת התמלוגים בישראל, ומי מרוויח מהיעדר הנתונים בנושא? וגם, איך מנסים גורמים שונים לתת ביס מתמלוגי האמנים – ניצן זעירא, כך מספרת הכתבה, התנה את ההשתתפות ב'עבודה עברית' בכך שהאמנים יעבירו לידיו 50% מהתמלוגים המגיעים להם בעבור אותו שיר. גם כשאמנים ישראלים בוחרים להפיק לבדם אלבום מתוך מחשבה לא לשעבד את הזכויות על המאסטר לחברת תקליטים, פעמים רבות החברה שאיתה חתמו חוזה הפצה מטביעה את שמה על העטיפה וגובה בשמם את תמלוגי המאסטר לכיסה. הפדרציה לתקליטים, שאחראית על גבייה וחלוקת תמלוגי המאסטר לכיסה, לא ממש מנדבת נתונים, ומכריחה את האמן לשלם 2,000 דולר על החברות בה כדי שיוכל להתחיל לאסוף את הכסף המגיע לו. סמטוחה.
מבולבלים? הרי כתבה נוספת ממגזין פירמה (דפדפו לעמוד 18) על עיל"ם, ארגון נוסף הממונה על תמלוגי המוזיקאים בישראל, שמתנהל בחוסר שקיפות עם הוצאות תפעול של מיליונים (450 אלף בשנה על ציוד משרדי!) ותלונות מצד רשם העמותות. כמו שמגדיר זאת עו"ד בר אל (המייצג תביעה נגד העמותה): "כבר שנים שעיל"ם אינו צינור מתאים להעברת כספים למוזיקאים אלא מסננת דקה ומורכבת של כספים, שבסופה עומדים המוזיקאים שמקבלים את מה שנשאר מהתמלוגים המגיעים להם".
יאיר יונה מיואש ומקווה לטיפול בנושא "לא עבור עוד 100 שקל לאמן כזה או אחר, אלא כדי שיצמח בארץ דור של מוזיקאים שמאמין שהוא יכול לחיות מזה, לקיים קצת תרבות, ומטפח 10 אחוז שפיות בים הטירוף הלא הגיוני, כדי שיהיה לאן ללכת ולהתפרק".
המשך…