13 שנה הן הרבה זמן. במהלכן צמח דור חדש של בוגרים, היום תיכוניסטים או בתחילת שנות העשרים, שהיו ילדים צעירים כשהאסון קטע את המוזיקה. צעירים מדי מכדי לחוות אותו על בשרם, בשבילם זו היסטוריה. עבורם "פסטיבל ערד" הוא מונח מיתולוגי, ואני תוהה עד כמה הם בכלל מסוגלים להבין את מהות פסטיבל המוזיקה הישראלית האולטימטיבי של תחילת שנות התשעים אותו פספסו, בעידן פסטיבלי הקוקהקולה-אורנג'-שאנטי הדהויים של ימינו.

התוכלו לדמיין זאת? עידן ללא מאבטחים בקניונים ובבתי קפה, ללא סכינים בתיק. אופוריה. הבדיקה היחידה שנערכה בכניסה להופעה היתה של כרטיסכם, פלוס הצצה קצרה כדי לוודא שאין לכם בקבוקים בתרמיל שאתם עלולים לזרוק לכיוון הבמה בשיר גרוע במיוחד. סה טו. עידן ללא חברות סלולאריות ענקיות. אין חסות מרכזית, רק זו של משרד התרבות ועוד מספר קטנות. הנוכחות היחידה שלהן בשטח מגיעה בצורת מתנות חינם קטנות כמו עיתונים של ידיעות אחרונות, דיילות שמחלקות פחיות משקה ובנק שנותן כובעי מצחייה בצבעים זוהרים, או בצורת גלידת בן אנד ג'ריס במחיר מגוחך של 3 שקלים. והמחירים. אם הופעה ממוצעת בצוותא ת"א או הסינרמה עלתה באותה עת 50-40 שקלים, הרי שזהו מחיריהן של ההופעות הכי יקרות בערד, במצדה. המחירים נוחים לכל כיס, ולא כקלישאה. אפשר להיכנס לערב שמכיל רשימת אמנים מפורטיסחרוף ועד כרמלה גרוס ואגנר ולשלם 25 ש"ח, או עשיריה להופעות צהריים (בינינו, המזגן לבדו היה שווה חמש). והם מעודדים אותך להתנסות, להוציא את הסכום האטרקטיבי גם עבור אמנים ששמם לא אומר לך כלום, לטעום מזה ומזה ולערבב סגנונות מוזיקליים. גם האוכל במחירי רצפה. זהו לא פסטיבל רוחניות של ימינו שמקשקש לך במוח על "אהבה ונתינה ללא מחיר" ובמקביל מציב מולך דוכן ענק של אורנג' ומולו צ'אי ב-12 שקלים לכוס.

אבל המאפיין החשוב ביותר הוא חוסר קיומם של מתחמים ברורים. הפסטיבל לא ננעל בתוך אולמות, לא סימן טריטוריות, לא הגדיר שטח לשקי שינה. הוא היה בכל מקום. הופעות נערכו בכל שעה ובכל מיקום פנוי – באולם הקולנוע, במתנ"ס, בבריכה, באצטדיון, בכיכר, ברחוב, בגנים, אפילו בבתים פרטיים שפתחו בארבע בבוקר את חצרותיהם לשירה בציבור סביב מדורה – וחלקן בחינם. את שק השינה יכולת לפרוס במשטחי הדשא, על מדרכות, בחצרות בתים, באי תנועה. בכל פינה מישהו הוציא גיטרה, כושים עבריים מדימונה הפליאו לשיר בהופעה מאולתרת ברחוב, קהל של הופעות רוק התערבב בקהל של אפי נצר, ואוהדי זקני צפת ואיפה הילד לעתים עצרו ברחבת המתנ"ס לשירה החינמית עם חבורות הזמר לפני שימשיכו להופעתם בפארק. המוזיקה היתה נוכחת בכל מקום, ונגישה עבורך גם אם לא רכשת כרטיסים (שהאטרקטיביים ביניהם נגמרו יותר מחודש מראש. חודש!). נכון, השירותים הציבוריים היו דוחים, האוטובוסים דחוקים, לקח שעות למצוא משהו בשמירת החפצים, ישנת על מדרכות ובכניסות לבנייני מגורים כשבארבע בבוקר אנשים דורכים עליך, וכן, זה היה שווה את זה. היתה לך הרגשה שפרושה עיר שלמה כמגרש משחקים עבורך, כמחברת תווים ענקית וגדושה. פסטיבל במלוא מובן המילה.
לא יהיה יותר אחד כזה.

פסטיבל ערד עבורי הוא המקום שבו הלב שלי גילה את אהוד בנאי, באחת ההופעות הנפלאות שראיתי בחיי, עם שמש ענקית שעלתה מעל הרי מואב בזריחה עוצרת נשימה כשעל הבמה במצדה שרו "יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח" ולא הרגשת שום מליציות או תמימות בנאלית במשפט. המילים נשמעו כעובדה קיימת. הנגנים הפסיקו לנגן ונעמדו על שפת המצוק לצפות בזריחה בדממה יחד עם הקהל כולו.
פסטיבל ערד עבורי הוא הפעם הראשונה שברי סחרוף ניגן מול קהל את "כמה יוסי", הוא הופעה בת שלוש וחצי שעות של משינה שנגמרה באיחוד בנאים (יובל, מאיר ואהוד) ב"רכבת לילה לקהיר" ובאפיסת כוחות מוחלטת עם זיקוקים. פסטיבל ערד עבורי הוא המון הופעות נפלאות, של קספר וזקני צפת באלבומם הראשון, של גזוז, סאבוויי סאקרס, נקמת הטרקטור, גידי ויהודית, הג'ינג'יות, גוונים כהים ועוד רבים אחרים. פסטיבל ערד עבורי הוא האירוע שחיכיתי לו כל השנה בימי בית הספר המשעממים, ההבטחה לחופש והכיף שיגיעו בסוף השנה.

ופסטיבל ערד עבורי הוא גם האסון בשנת 1995, בו נהרגו שלושה צעירים לחינם, בגלל בצע כסף ובגלל חוסר מחשבה של מי שעמדו מאחורי הפסטיבל. פסטיבל ערד עבורי הוא ילדים שוכבים על האדמה וצוות רפואי מנסה להנשים אותם, הוא החפיפניקיות הרת האסון, הוא המכות שחטפנו, הוא ענני האבק שדרכם אנו מנסים לברוח והמחשבה שעוברת בראשי למה לעזאזל הבאתי את חבריי לשדה הקרב הזה, הוא נסיעת האוטובוס המתוחה והעצובה ההיא בלילה ששררה בה דממת מוות פרט לרדיו שמנה כל הזמן עוד ועוד הרוגים ופצועים. פסטיבל ערד הוא ההרגשה האיומה הזו שחלחלה כשהתחלת לקלוט שכל ההזייה הפרועה הזו אינה סיוט, ואין כפתור rewind, והשמש שתאיר בסוף הלילה הזה והאוטובוס שבבוקר יבריח אותנו מהמקום העצוב הזה אל תל אביב לא ישנו דבר לגופות שנותרו מאחור ולמוזיקה שלא תנגן כאן יותר. והוא ההכרה הנוראית והכעס שהכל יטואטא מתחת לשטיח כלא היה.

לפני כשנתיים שודרה בערוץ 1 תוכנית על פסטיבל ערד של ימינו אנו, שאינו אלא קומץ הופעות דל שאינו מצליח לשאת על כתפיו את המיתולוגיה ההיא. בתוכנית כולם הילכו על קצות האצבעות סביב האסון. לא שאלו שאלות קשות, נוגעים ולא נוגעים בנושא, מעלים עובדות מוטעות ולא נכונות שמעוותות את הסיפור, מפילות ברווחים הגדולים מדי בין השורות שלא נאמרו את האשמה על מישהו אחר.

העובדות הן שנמכרו מעל 10,000 כרטיסים – כן, עשרת אלפים – מעל המכסה המותרת. אתם יכולים לדמיין את הכמות הזו בימים אלו של הופעות במועדונים קטנים? 10,000. כמעט פי שלוש מאמפי מלא בקיסריה. נסו לדמיין מאסה כזו של קהל. את אותם עשרת אלפים, פלוס עוד 18,000 רוכשי כרטיסים שבמכסה המותרת, ניסו לדחוס תוך זמן קצר לשער אחד, קטן, מאולתר, מברזל, שבאופן לא מפתיע קרס על העומדים בפתחו. זאת כאשר המשטרה נוכחת שהיא איננה יכול להתמודד עם האירוע ומחליטה פשוט לשים לו קץ ולסגור את הדלתות בכוח תוך דחיפה של הקהל העצום שכבר נמצא בשער. העומדים בחזית – רובם ילדים – נופלים זה על זה, שער הברזל קורס וקובר אותם תחת משקלו בלי יכולת לנוע או לנשום, לסובבים אותם אין דרך לנוע אחורה מבעד להמון או קדימה, כי איש לא מוכן לפתוח את השער שמה חלילה ייכנס מישהו ללא כרטיס. מסביב פחות משלושים שוטרים שצריכים להשליט סדר בהמון, בלי צוות רפואי או נגישות לאמבולנסים, עם מגפונים שכל אחד מהם קורא באמצעותם הוראות סותרות לקהל שרק מעצימות את הבלגן.

אסון ערד לא נגמר מבחינתי בנקודה הזו, בערד. הוא ממשיך בזכות הטיפול, או חוסר הטיפול וההתייחסות אליו שבאו אחר כך. אני צופה בכתבה ישנה שצולמה ממש אחרי האסון והיא עומדת לי בגרון. אחד המרואיינים אומר "צריך לטפל במה שקרה כאן, אנשים מתו סתם", אחרים כבר רואים את הכסת"ח שבדרך. המשפטים נגררו במשך שנים שבהם כל המעורבים המשיכו לעבוד ולהרוויח, מארגני פסטיבל ערד דהיום מתייחסים לרוק כאל גוויה סרוחה שצריך להתרחק ממנה כאילו בה ובקהלה האשם. בתעשיית ההופעות בארץ הפיקו לקחים רק בדמות העלאת מחירים למען "תקציב אבטחה". בעקבות האסון, המדינה החליטה לקבוע תקן דחוף לבטיחות באירועים המוניים, שכמובן הושלם והוצג רק ב-2007. הידד. ותמיד העובדות מוטות ומעוותות באופן שמנע דיון אמיתי. 13 שנה. רק אחרי עשור החלו הנאשמים לרצות את עונשיהם המגוחכים. ואני מביטה לאחור ולא רואה לקחים שהופקו, רק הרבה אנשים שהעדיפו להסתכל קדימה בלבד כאילו אם יביטו לרגע ל-1995 ויכירו במה שקרה יהפכו לנציב מלח. לו תעשיית המוזיקה ומארגני הפסטיבל היו בוחרים להפנים, להכיר בטעויות, להצביע על האשמים, לדרוש את עונשם ולהפיק לקחים, יתכן שהפסטיבל היה ממשיך. בפועל, באופן מביש, מארגני הפסטיבל ניסו להתעלם מהאסון ולהמשיך את החגיגות כסדרן בשעות שאחרי האסון (עד ששלמה ארצי פתח גל ארוך של ביטולי הופעות בקריאה לעצור את המסיבה כל עוד חלק מהפצועים עדיין נאבקים על חייהם), והאדם היחיד מתעשיית המוזיקה שממש התייחס לאסון היה אביב גפן בהתבטאותו הביזיונית, שהגן על המארגנים, הכחיש את מכירת הכרטיסים העודפים והאשים את "קהל הבבונים" – אותם פצועים והרוגים שחלקם אולי התכוון להמשיך להופעתו שלו למחרת. לו היה צדק בעולם, הקריירה שלו היתה צריכה לגסוס יחד עם הפסטיבל.

פסטיבל ערד עבורי הוא זכרונות יפים וזכרון אחד רע מאוד. לנצח הם יכרכו ביחד בשם הזה. היום מלאו 13 שנה למותם המיותר של איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל בפסטיבל ערד 1995. ברקע ניגן בראשנו השיר שאמור היה לפתוח את ההופעה שלא היתה: "מתחנן על ברכיי כי לא תהיה עוד פעם. להתראות נעורים, שלום אהבה".