מהדורת סוף החגים: אושפיזין מוזיקליים בסוכות וירטואליות, שיתוף פעולה ישן של פישוף וישי אדר, ברי סחרוף חם על הג'ינס, עונג סשן עם דיויד בלאו, קסטות (לא) מתות בסתר, למה אין שירים מחאה כלכליים, למה דויד פרץ כבר לא מתגעגע לסיקסטיז, ותפוח בדבש מהגשש.

געגועיי לסוכה. אולי זה בגלל שאת החג ביליתי בדירה ישנה מעל הרעש של אבן גבירול, עם חלונות תריסונים שמהם נשקף נוף של תריסונים מפוייחים אחרים, וכשבשוק סוכות בכיכר רבין ערמו ענפי דקל לסכך התעוררו בי כיסופים לסוכות הילדות של פעם, עם עץ וגינה ושרשראות צבעוניות, והתחושה הזו של חופש ושל "בחוץ" שאין בעיר הגדולה.
יש כאלו שהסתפקו בסוכות וירטואליות. בלי גזירת קישוטים, עם אושפיזין:
רדיו פרימיום להמונים אירח בסוכת בלוגו הוירטואלית את רונה קינן לראיון טלפוני. האלבום הבא, היא מספרת, ייצא בלי נדר באביב, וינוע סביב סיפור חיים של דמות בידיונית מלידתה עד מותה. וכן, גם היא הכי התרגשה מ-Blackbird בהופעה של מקרטני.
בקפה דל מרציאנו כינסו את פלד ואורטגה, לוקאץ' ונעה פארן לראיון וסשן לייב. הי, לא יכולתם לפרוש סדין ברקע עם רימונים מנייר בשביל האשלייה?…
בקסטה מתארח אודי רז, איש מארש דונדורמה, עם מאמר על תולדות הסימפול, או איך הפכה הקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה (חלק ראשון, השני יתפרסם בקרוב).

עוד פינת עונג סשן אצל גיאחה, שהביא הפעם את דיוויד בלאו ו-The Good Band אל אולפני המערבל. התוצאה: שלושה שירים להורדה (ישן, חדש וקאבר לברוס ספרינגסטין), וידאו ותמונות מהמצלמה של יעל מאירי. בכלל, דברים טובים מחכים לכם בסשנים הקרובים שיעלו בעונג שבת, באחריות.

אוהד פישוף בראיון למעריב: "לרוב, כשמראיינים אותי עיתונאי מוזיקה אין להם שום סקרנות. אני לא מדבר על איזו השכלה או הבנה, אלא על סקרנות פשוטה לגבי שאר העיסוקים שלי. כל האופק שלהם מצטמצם לשאלה: 'אז מתי יהיה האיחוד של נושאי המגבעת? … מי שבאמת מתעניין במוזיקה ואוהב אותה, יבוא אליה ממילא. מי שעסוקים בלהג ובתדמיות, בלכתוב איזו היסטוריה בקלישאות, גם ככה לא כל כך מקשיבים. הם יותר קוראים או כותבים, מתעסקים במשהו שכבר לא קשור אלינו כיוצרים".
בקיוב, כרגיל, מסרבים להידבק בהתלהבות הכללית ולהמטיר מילות שבח על ההרכב החדש. במקום זה הם מספרים על הרכב פחות מוכר של פישוף ואדר בשם Sad Stories Production, כולל שני קטעים להורדה.

בדרך כלל, רוב הכתבות על טרנד הפיוטים ברוק המקומי מגיעות מהכיוון של המוזיקה הפופולרית, עם כמה ציטוטים מאותם אמנים (מיכה שטרית, ברי סחרוף, מאיר בנאי וכו') על החיבור שלהם ללחנים והטקסטים היהודיים. ב"הארץ" מנסים כיוון שונה ותוהים מדוע הפיוט היה זקוק לאמני מיינסטרים כדי לפרוץ החוצה ממקומו המסורתי, מה ההבדל בגישה בין אותם אמנים לפייטנים המסורתיים, למה פוסחים על פיוטים שאינם בעברית, האם זה טוב שמתייחסים לפיוט כחיבור בין מזרח למערב, ומה צופן העתיד? (גרסת העיתון, גרסה טרום קיצוצי העורך)

בעקבות המשבר הכלכלי שואל שרון מולדאבי: למה יוצרים שרים וכותבים שירי מחאה פוליטים, אבל לא על כלכלנים? האם הכלכלה לא מצטלצלת טוב במסגרת שירי פופ, או שפשוט קשה למצוא חרוז למדד הדאו-ג'ונס?
המשך…

כשאתה ילד, הכל נראה גדול יותר, צבעוני יותר, מלא פוטנציאל להפוך לסצנת הרפתקאות מדומיינות. אתה יכול לברוא בתוך החדר שלך, מכריות, רהיטים וצעצועים ספינות פיראטיים, מחנה בלב שמורת ספארי או שדה קרב. אז מה יותר כיף מיום שבו מניחים בכף ידך את המפתחות לעיר הגדולה? בכל יום רגיל היא ארצם של המבוגרים. מלאה הגבלות: שלטי איסור, מעברי חצייה, תנועה סואנת. אין בה מספיק שדות ירוקים ללכת בהם לאיבוד או אופק פראי לחלום על המסתתר מאחוריו. אבל ביום כיפור תל אביב הופכת לעיר אחרת, למגרש משחקים ענק לילדים, שבו הכביש המטפס מעלה בשדרות רוקח בואכה נמיר הוא הר עצום שאתה יכול לכבוש ללא הפרעה. ילדים בני חמש עומדים בתחתיתו, ממש על פס ההפרדה, מביטים למעלה בייראה והדרת כבוד, אומדים את הדרך לפסגה. ואז מדוושים ברגליים הקטנות מהר-מהר-מהר, מגיעים למעלה, עוזבים את הברקס ו-וווווווווווווווווווווווייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!
המשך…

בוודאי שמתם לב שרשימת הלינקס השבועית טרם עלתה. היא היתה אמורה להתפרסם בשלישי בערב עם שלל לינקים שיעסיקו את הכופרים במהלך החג. קיבצתי אותם במסמך וורד שאותו לא שכחתי לגבות עם שאר חומרים חיוניים לעבודה על כרטיס זיכרון, ויצאתי להעביר את חפציי לדירה התל אביבית החביבה עליה אני עושה בייביסיטר כעת. במהלך הנסיעה נזכרתי ששכחתי לבדוק האם בדירה יש כבלים או יס. משהגעתי, נוכחתי שאינני מוצאת את השלט. זה כשלעצמו היה נסלח, לו הייתי מוצאת את הטלוויזיה. איך לא חשדתי. הלא הרהיטים בסלון לא פונים לשום כיוון באופן מוגדר. ולמה יפנו? לחלון תל אביבי בעל תריסונים מפוייחים שממנו נשקף נוף מרהיב של התריסונים המפוייחים של השכן ממול? הקטע המפליא הוא שיש מכשיר DVD, יש המון קלטות וידאו וסרטים. אבל לא טלוויזיה. סירבתי להאמין. אולי זה כמו בתוכנית של ג'יי לנו. יש איזה כפתור נסתר שלוחצים עליו ומסך דק עולה מאחורי הספה. או כמו בדירה של ברני מ"איך פגשתי את אמא" – אולי כל הקיר הוא בעצם מסך ענק מהמם בגודלו, שפשוט הוסווה משום מה כטיח פיפטיזי לא אחיד בכתמתם-צהוב. בדקתי אפילו באמבטיה. לכו תדעו. אבל לא, אין פה טלוויזיה! בצר לי ניגשתי למחשב להתחיל לעבוד על הרשימה. אינטרנט – יש! כרטיס זיכרון – יש! קבצים על הכרטיס – יש! הכבל שמחבר את הכרטיס למחשב – d'oh!
וכך באיחור מה, רשימת לינקס חלקית למדי מהמעט שהצלחתי לשחזר מזיכרון מוחי הפרטי והמקרטע, אבל יאללה, זה לא שיש לכם אופציות בידוריות חלופיות בשעות הקרובות…

שאלה 14: אתה מקים להקה ואתה מחפש מתופף משובח להרכב. אם אתה בקיא בסצינה, סביר להניח שתבחר ב:
1. עידו בלאושטיין, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
2. גיא שכטר, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
3. רן שמעוני, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
4. חגי פרשטמן
בין כל סיכומי השנה המייגעים, קיוב החליטו לבחון את הקוראים בחידון סיכום השנה האלטרנטיבית. לצדו מופיעה גם רשימה מסורתית מן המניין של בחירת אלבומי השנה של קיוב.

"הסצינה של להקות הקצב היתה חלטוריסטית. היה כישרון, אבל הוא היה גולמי. ופתאום הגיעו האנשים האלה, שגדלו בתרבות פופ חיה, והביאו אתם סטנדרטים חדשים של כתיבה, של חשיבה", אומר ערן דינר, בכתבה שמקדיש עיתון הארץ לתופעת שחקני החיזוק הזרים של להקות הקצב הישראליות בשנות השישים והשבעים: רוב הקסלי האנגלי וסטן סלומון הקנדי מהצ'רצ'ילים, דייב ואטס מהאריות, אייב אורצ'ובר מעוזי והסגנונות ואחרים.
וכבונוס, רזי בן עזר מספר את סיפורו של מתופף להקת "העכבישים", ג'ון בנקס – האיש שניגן גם עם הביטלס וגם בועז שרעבי.

"היתה גם התמרמרות בבית, למה השבת נכנסת דווקא ב-16:42, מה היה קורה אם הינו מכניסים את השבת ב-17:30. ניסתי להסביר שזה כמו טיסה. עוד רגע המטוס ממריא וצריך לדייק. טיסה לזמן אחר. אל השקט, אל הרגע שבו הטלפונים לא יצלצלו, המחשב כבוי, כל המנועים דוממים".
עד שייכנס לאולפן בתחילת החורף כדי להקליט אלבום רוק חדש, אפשר להישען על המילים של אהוד בנאי בכתבות לרגל אלבום הפיוטים שהוציא. ראיון במקור ראשון, והמאמר היפה שבו כתב על שירי האלבום עבור ידיעות אחרונות לפני כשבועיים.

"תל-אביב, איש אחד נוסע באופניים מול בניינים גבוהים ואפורים, מול רעש בלתי פוסק וגירויים חזותיים מתישים, מול לכלוך רב שמתאסף ומתווסף לו, איש של שקט וניקיון, אי של שקט". שמש שמש היקרה מציעה לבלות את החג עם המוזיקה של שלום גד, ומביאה סקירה עמוסת המלצות ולינקים לכתבות, בוטלגים וראיונות.
המשך…

כל ארוחות החג המשפחתיות דומות זו לזו, ונבדלות ברמת ההתשה בעיקר במידת הפקקים בדרך חזרה. אבל לפעמים מתגנב לו חג אחד קצת אחר.

ראש השנה 1998.
איירלי ביץ', אוסטרליה.

החבר'ה קראו לו Reef'os. היה זה כפר נופש קטן וצבעוני בחוף המזרחי של אוסטרליה, שהאמין שיוכל לגרוף רווחים עצומים ממכירת חבילות שיט ושיעורי צלילה לתרמילאים, שינהרו אליו בזכות היצע חדרים במחירים אפסיים של 10-8 דולרים אוסטרלים פלוס מזנון חופשי חינמי לארוחת בוקר. כצפוי, המקום בהנהלתו דאז אכן פשט רגל עד מהרה. בקצה קצהו של הכפר ניצב מבנה קופסתי מאורך וחסר חן שכמו ננטש שם בדרך למכולת האשפה כדי לשמש כמגורי המשרתים או פינת חי. בו חיו כל אותם עלובי החיים שלא יכלו לעמוד אפילו בדרישות הסף הכלכליות הנמוכות ביותר של הריפוס, תמורת 5 דולרים אוסטרלים אומללים (כ-12 שקל דאז). וגם אני. קראנו לו "הברונקס של ריפוס", על שם השכונה הניו-יורקרית הידועה לשמצה. הוא היה מחולק לשמונה חדרים, ובכל אחד מהם ארבע מיטות, חוץ מהחדר האחרון בו נגמר הגבס המיועד למחיצה והבנאים לא טרחו להשלימה מעולם. היה זה חדר מספר 5.

חדר 5 הפך למיתולוגיה בכפר. נראה שכל מי שאיתרע מזלו לבלות בו לילה, נגזר עליו לבלות נצח נצחים במקום (שזה, במונחי הריפוס, שבועיים ומעלה) בלי כוחות נפשיים לעזוב. שמונת דיירי חדר 5 פשוט סירבו להמשיך במסעם. הם בילו את ימיהם בין רביצה בחצר האחורית של הכפר לצד צפרדעים ואופוסומים לבין רביצה אינסופית בפאב הריפוס לצד קנקנים עצומים של בירה, ותמיד תכננו כיצד לעקוף את חוק הברזל של המקום שאינו מאפשר להישאר בכפר יותר משבעה ימים. הם נשארו כל כך הרבה זמן עד שנהיו חלק מושרש מהנוף המקומי, ולעיתים ביושבם לארוחת הבוקר נקראו בטעות על ידי מנהל המשמרת לחזור לעבודה במטבח. סביבם התגבשה קהילה קטנה ומשפחתית של תרמילאים מכל קצוות העולם, לרובם נטייה אומנותית כזו או אחרת, ומדי אחה"צ נפרשו שמיכות צבעוניות על הדשא מאחור, אחד כתב שירה, שני ניגן, שלישי שייף פסל עץ, אני ציירתי. אלו היו ביתי ומשפחתי באותה תקופה.

מורשת יהודית אינה הצד החזק שלי. סביר להניח כי לא הייתי מבחינה בתאריך לולא בערב קודם, בעוד חדר 5 רבץ בשולחנו הקבוע עמוס הבירות בפאב הקבוע, ניגש לשולחן תרמילאי ישראלי, קצת מתנדנד, הרים כוס בירה אל על ובירך אותנו בשנה טובה. "אני שמח לראות שיש מישהו שיכור ממני", אמר ג'ון במבט חצי-מזוגג-בדרך-להפוך-למזוגג-לגמרי. "הוא קצת מקדים את זמנו, לא? עכשיו ספטמבר".
– לא, אני לא מתכוון ל-1999. מחר מתחילה השנה היהודית.
– יש לכם שנה משלכם?
הסברתי לו. עד מהרה התפתחה שיחה ערה ורווית אלכוהול על חגים ומועדים, כאשר לפתע התרומם טאקי ובקולו הרם הכריז: "מחר אנחנו חוגגים את ראש השנה של ישראל!". טאקי היה שותפי לחדר. איש גבוה וחסון, בעל קול עמוק ורך אך מכובד ומעורר יראה, וחזות פראית ארוכת שיער שחור כפחם שגרמה לו להיראות כשריד נכחד של שבט אינדיאני קדום, על אף היותו בן למהגרים יווניים בקנדה. הוא היה הצ'יף הבלתי מעורער של הברונקס. ההצהרה התקבלה במחיאות כפיים סוערות והרמת שניים-שלושה מאגים של בירה. רעיון לא רע, הרהרתי. יהיה נחמד לשתף את משפחתי הקטנה בקצת מסורת ישראלית לפני שאפרד מהם ואמשיך צפונה.
המשך…

יש חוויות שאתה חווה באיחור, אחרי שאלו כבר התקיימו וחלפו להן. איכשהו בזמן אמת לא היית לגמרי שם. אולי המעמד היה סוריאליסטי מדי מכדי להיקלט בתפיסת המוח שלך כשהוא התרחש סביבך. ההגעה לאוסטרליה, למשל. אני ובחורה בריטית הולכות ברגל שעתיים ארוכות מהפרבר הנידח והאלים שבו התגוררנו אל מרכז סידני, מקשקשות כל הדרך, ולפתע מולנו בבת אחת ניצב בית האופרה, מהאייקונים הגדולים של אוסטרליה, ואנו בוהות בו במין תדהמה מופתעת וחוסר אמונה. או היום הראשון בצה"ל. אני מסרבת להתרגש, ונועצת מבטים ציניים ומזועזעים בכל סצנות הפרידה המשפחתיות-בוכיות סביבי (אני באה ממשפחה צבאית – הורידו אותי בשער של הבקו"ם ואמרו לי: "תלכי ישר ושמאלה, יאללה ביי"). כל טלטלות הבקו"ם נראים לי כמו קייטנה מטופשת בהזייה בירוקרטית שתיכף תסתיים ואוכל לחזור ולהשלים שעות שינה. האוטובוס למחנה 80 חולף בצומת רעננה ואני באופן אינסטינקטיבי לוחצת על הפעמון כדי לרדת, והוא לא עוצר.
בזמן אמת אתה קצת במקום אחר. מתעסק בפרטים הקטנים והפחות חשובים של החוויה. למה כל כך חם בעיר הזו, לעזאזל? למה כל האנשים שעומדים לפניי בהופעה הזו מתנשאים מעל מטר שמונים? אם אני אנסה לזוז שמאלה אני אצליח לראות את הבסיסט? זה בכלל בסיסט או בסיסטית? הוא נראה כמו הכלאה בין לינדה מקרטני לבון ג'ובי שנעשתה במעבדה סקנדינבית. והעייפות הזו, להגיע שעות מראש. תמורת כל כך הרבה כסף הגיע הזמן שיוקם אתר פחות מתיש ויותר ממוזג מפארק הירקון. דמיינתי את ההתרגשות העצומה שתהיה מנת חלקי כשפול מקרטני יעלה על הבמה וזה לא קרה כמו שחשבתי. אולי אחרי כל כך הרבה זמן המתנה מייגע המוח ממאן לתפוס שהאדם החביב הזה מולך הוא באמת האייקון הענקי הזה, רבע מהלהקה ההיא, הפרצוף הידוע מעטיפת התקליטים שאתה כל כך אוהב. זה קצת גדול עליך.
המשך…

חג שמח! אחרי כמה ימים של השבתה כפויה, התקלה תוקנה (היאח לגיאחה!) ועל כן היום יעלו צמד פוסטים בזה אחר זה. מה בראשון? קומץ לינקים על מוזיקה ישראלית, מאת חמשת ורבע הכותבים שלא היו עסוקים בפול מקרטני

עם בוא השנה החדשה כולם ממהרים לסכם את זו שחלפה. אני לא אוהבת סיכומי שנה. קשה לי לדרג ולתחום אלבומים בתאריכי תפוגה קשיחים. לפעמים שיר השנה שלך הוא בן חמש שנים, שהתוודעת אליו לאחרונה או שרק עכשיו פתאום מילותיו משיקות למה שמתרחש בחייך. אז הבה נוותר על מבט אחורה ונסתכל קדימה: יש שני אלבומים שאני מחכה לצאתם בשנה העברית החדשה, ולמרבה השמחה שניהם צפויים לראות אור ממש בחודשים הקרובים – האלבום המשולש של פורטיס ו"נבל דוד אדום" של יאפים עם ג'יפים שיגיע לחנויות בנובמבר. כמובטח, הנה שיר ראשון מתוכו להורדה: שנת החרב.
שנה טובה ומלאת מוזיקה משובחת לכולכם.

גם פסטיבל אינדינגב מעורר ציפיות רבות, במיוחד לאור רשימת האמנים הארוכה שפורסמה השבוע, ביניהם: רות דולורס וייס, ג'ירפות, אסף אבידן והמוג'וז, דויד פרץ, גבע אלון, רם אוריון, פלסטיק פיקוקס, בום פם, אלי לס, מד בליס, ערן צור, עמית ארז ועוד ועוד. כל הפרטים באתר. עכשיו נותר לחפש טרמפ. כדאי לכם, אני קצרה ולא תופסת הרבה מקום, ומביאה הרבה אוכל.

החברים של נטאשה מקליטים אלבום חדש, ראשון מאז פירוק הלהקה, בשם המפתיע (והזמני) "הדור האחרון – הפסטיבל". מיכה שטרית מבאר: "האלבום נע סביב פסטיבל דמיוני שמתרחש אחרי שעולם ישן של מושגים קורס ונחרב, ומתוכו מתחיל לצוץ עולם חדש. ככה אני מרגיש היום. 2008 היא שנה היסטורית. אני לא יודע אם זה ייראה טוב בעתיד הקרוב, אבל ההשלכות של חורבן העולם הישן יהיו לטובה, כי הוא כבר לא נותן לנו כלום. אהבה ושלום, המושגים האלה ריקים, ואנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם. החלק של הפסטיבל הוא אחרי הקריסה, כל מיני טרובדורים מספרים מה היה ומה הולך להיות. סוג של וודסטוק עתידי ודמיוני". ראיון לא משותף בעליל עם שטרית ודוכין.
המשך…

ביטלס זה טוב לעיניים: לכבוד הופעתו של פול מקרטני בישראל מחר, 'אפילו עז' מכתירה את הזוכה בפרס התרגום העברי המשונה ביותר לשיר של להקת החיפושיות בתולדות הזמר הישראלי

למרות מאמציהם של הוועדה הממשלתית, האמרגנים המסוכסכים, אבא של יוסי שריד, קליף ריצ'רד והפובליציסטים ב"מעריב" ו"למרחב", או כל גרסה אחרת לסיפור שתבחרו – הביטלס, או "חיפושיות הקצב" כפי שהם נקראו אז, הגיעו בשנות השישים לישראל. אומנם לא בגופם, ולעתים רבות גם לא בקולם, אך המוזיקה שלהם עשתה לה כנפיים והחלה להתאזרח בארץ הקודש בשלל גרסאות מתורגמות, מוצלחות יותר או פחות.

יש מי שניסו לשמר את רוח הטקסט המקורי – למשל יהונתן גפן שתרגם למישה סגל את "Back to the USSR" ל"אין כמו ביו.אס.אס.אר" ("ברית המועצות" פשוט לא מתחרזת עם "שם אהיה מאושר"), אבל רבים מהם נטלו חופש יצירתי, לעתים רחב במיוחד. יש כאלו ששינו מגדר. יורם טהרלב הפך את ג'וליאן לנון, כוכב "Hey Jude", ל"היי רות", שביצעה חוה אלברשטיין. יוסי גמזו השאיר רק את שם הלהקה, בגרסה משונה להפליא ל"לילה של יום מפרך" בביצועו של אלברט כהן. שימו לב לבית הפותח: "יש בעולם הזה מינים רבים של מקקים שונים/ וכל מקק כזה/ סובל אצלנו/ נזקים שונים/ אך מסיבות שונות, יש מין של חיפושיות/ שזכה להצלחה". לא, זה לא הזוכה המובטח, אבל בהחלט ראוי למקום השני. אגב, השיר הזה יצא בדיוק באותה שנה שבה לא התאפשר לפול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו לבדוק את הדיוטי פרי של נתב"ג, ואולי הוא מלמד קצת על הלך הרוחות בארץ בתקופה ההיא נגד אותה להקה ש"מדרדרת את הנוער".

אריק איינשטיין אימץ את אותם פורעים בכמה וכמה שירים. כולם מכירים את "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" שתרגם (וגם זכה לקאבר של זקני צפת), אך הוא לא היה בן יחיד. עם שלישיית גשר הירקון הוא שר את "למה את לא יוצאת איתי" שכתב חיים חפר לצלילי "From me to you", עם יפה ירקוני את הגרסה העברית ל-"Yesterday" האלמותי, היתה גם גרסה ל"אובלדי אובלדה", אבל כלום לא ישווה ל"מזל":
"מזל, כמה זמן את מתלבשת?
כמה זמן זה עוד יקח?
מזל, אני עומד פה משלוש
את עוד לא הוצאת ת'ראש"
המילים של יורם טהרלב, הלחן של "Do you want to know a secret".

גם הלהקות הצבאיות לא טמנו את ידן בצלחת. השיר המוכר ביותר הוא "אין בגני שקדיה" של צוות הוויי פיקוד מרכז לצלילי "Here, There & Everywhere" ולמילים של נעמי שמר. המשעשע ביותר הוא שיר הלל לחיילים בכחול על פי – איך לא – "צוללת צהובה", כולל הבית המהמם: "לך אל הנמלה, עצל/ ראה דרכיה וחכם/ כשתהיה מספיק חכם/ תתגייס לחיל הים". זה, גבירותיי ורבותיי, צועד במקום השלישי. נדמה שאין עוררין על זהותו של המקום הראשון.

Is there anybody going to listen to my story
All about the girl who came to stay?
She's the kind of girl you want so much
It makes you sorry
Still, you don't regret a single day

לנון-מקרטני כתבו שיר על אהובה קשת לב וקראו לו "Girl". אנחנו בתיכון קראנו לו "השיר עם הקוקאין", על שום השאיפות הארוכות המשונות שמגיעות כל פעם אחרי ה"גי-אאאאאאאאאאא-רל" בפזמון. אינני יודעת מה שאף דידי מנוסי, אפשר רק לדמיין מה קדם לאותו רגע שבו נדלקה נורה מעל ראשו והוא זעק: אאוריקה! זהו זה! גזר!!!

הוא כתב את המילים, להקת שבעת המינים הקליטה אותן, וב-1965 יצא השיר הזה לרדיו:

שימו לב לחתרנות בשורה "אל תתנו לי פּוֹל או אפונה". אבל הבית המנצח הוא, כמובן:

"הנשים בדרך כלל הן עם מאוד מבטיח
ומעוררת הן תיאבון
אף כי יש כאלה אדירות כמו אבטיח
וישנן דומות למלפפון
או גזר, אחחחחח…"

ללא ספק, מילים שימסו לב כל נערה.

אכן, התרשלתי בתפקידי בעדכון הבלוג בשבועיים האחרונים. ספטמבר היה ועודנו חודש רע ומייאש. אל דאגה, חמשת וחצי קוראיי, הלינקס שוב כאן, וגם אוקטובר אוטוטו בפתח. מה ברשימה? שירי סתיו, אוסף רמיקסים, חדשות טובות, מה הקשר של קליף ריצ'רד לביטול הופעתה ההיסטורית של הביטלס בישראל, זכרונות מגרייס ג'ונס והקולוסיאום, הופעה אינטימית של האזרח צודרוב והשפנפן, קלפטר חוזר, אהוד בנאי שר זמירות, פיטר האמיל מגיע לארץ, הופעה בשחור-לבן של כוורת, ומה בעצם מצויר בסמל השלום המפורסם?

תמונה סתווית, בשביל ה-Wishfull thinking, מהחורף שעבר בגינתי

החדשות הטובות ביותר של השבוע עדיין נטולות לינק, אך ממש בימים הקרובים זה ישתנה וברשימה הבאה יתנוסס כאן לינק להורדה חינם של סנונית ראשונה מאלבום חדש ליאפים עם ג'יפים, שייצא בנובמבר. האלבום הקודם, "בשנת החרב מבחוץ והרעב מבית", הוא מהאלבומים המרתקים והמיוחדים ביותר לטעמי שיצאו בישראל מאז תחילת האלף, בלי שמץ הגזמה. הציפיות שלי בשמיים, אני מקווה שהאלבום הבא יעמוד בהן.

על הדרך, רשמו לעצמכם תאריך לפסטיבל אינדינגב: 25-24 באוקטובר. תוך שבוע בערך ישוחררו פרטים נוספים. בינתיים המארגנים מזמינים אתכם להשתתף בעריכת המוזיקה שתנוגן בין ההופעות.

יש יותר שירי סתיו ישראליים יפים מכמות ימי הסתיו בעשור ממוצע בגוש דן. יוסי בבליקי נזכר בכמה שירי סתיו וחושב: "כנראה ששירי הסתיו הם כאלה יפים דווקא בגלל שהסתיו הוא יותר געגוע לסתיו מישות ממשית". הרי שיר אחד שכזה לשמוע בזמן הקריאה.

אפרופו געגועים ושירים, מכירים את "פרויקט געגוע" של אינדי.איי.אל מ-2004? כותבי האתר נתבקשו לכתוב על אמן/הרכב שאלבומו האחרון האהוב יצא לפני שנים ובכל השמעה מעורר געגוע לאלבום חדש. חלק מאותם אמנים הוציאו אלבום מאז (דיקלה, אביתר בנאי, שי נובלמן) וחלק לא (נושאי המגבעת, למשל). ורק אני שהפרתי את החוקים וכתבתי על אלבום בן פחות משנה דאז, עדיין מקווה ששלומי ברכה ישוב.

אז למה בעצם לא הגיעו הביטלס לארץ בשנות השישים? בגלל אבא של יוסי שריד? בגלל מריבת אמרגנים? אם בחרתם באופציה א' או ב', טעיתם. מוסף הארץ מביא את הסיפור המלא וההזוי, מהוועדה הממשלתית שקבעה ש"מכל המאמרים והכתבות… מתברר כי ללהקה זו אין כל ערך אמנותי", דרך הלחץ התקשורתי (העיתון הפופולרי 'למרחב': "מוטב להשאיר את החיפושיות על גבי התקליט בלבד. גם זה יותר מדי") ומה תפקידו של קליף ריצ'רד במחדל הלאומי.
לידיעת הקוראים המתעדים להגיע להופעתו של מקרטני השבוע, הרי אזהרתו של מנכ"ל משרד החינוך דאז בעיתון 'דבר': "אין כאן חוויה מוסיקלית או אמנותית, אלא מפגן חושני המעורר רגשי תוקפנות רוויים גירויים מיניים". וו-הו!
המשך…

משהו בסתיו תמיד מעורר נוסטלגיה. אולי בגלל שבאזור המרכז העונה הנפלאה הזו מסתכמת בפרק זמן חמקמק של שבוע וחצי לערך, ואילו בהמשך השנה יהיו לך לפחות ארבעה וחצי חודשי קיץ להתגעגע אליה. הטמפרטורות ירדו בכמה מעלות בודדות (לפני שיטפסו שוב בעוד יומיים), וכבר מתחילים להרגיש את ההקלה בקרבתו ומתחשק לחפש תקליט ישן של גידי גוב שלא שמעתם לפחות 15 שנה, לשיר איתו ובאמת להתכוון בידיעה שזהו, "תם השרב הגדול".

הסתיו עוד לא כאן, אך מבשריו הראשונים כן. ראשוני השליחים שנועדו להכריז על בואו – החצבים. שמורת חרוצים ליד בצרה-בני ציון נראית כשדה קרב עזוב לאחר שתמה מלחמת הקיץ והטבע. הכל יבש ומת, גם מהקוצים של ראשית הקיץ נותר רק שלד מתפורר וחורבות אחרונות. על הרקע הצהוב-חום הקמל הזה בולטים החצבים כמו מאורות הבוהקים בלבן, גדוד הסיור שלפני בוא המחנה הירוק של הפריחה המחודשת בחורף.

את צמד התמונות העליונות בפוסט אפשר להגדיל בלחיצה עליהן.

החצב גם הוא פרח נוסטלגי. כמה כבר יוצא לכם לראות אותו בימינו אנו כשכל שדות הבר במרכזי הערים נכבשו על ידי קניונים ובתי דירות? השיר של תיסלם תמיד מזכיר לי את הרדיו ברכב בנסיעות ילדות לבית של סבא וסבתא בטבריה, שדות קוצים צהובים שפופים ונמעכים מסביב, שמעליהם מתנשאות האבוקות הלבנות הגבוהות של עמודי הפריחה הראשונים בעונה.

כמו ציור אבסטרקטי, מגבעולים ושדרת עצים

עכשיו רק נותר לחכות לנחליאלי. הוא קצת מתעכב. לאור תחזית מזג האוויר ליום שני, קשה להאשים אותו.

בודאי שמתם לב שלאט לאט רשימת הלינקים השבועית זזה מיום ראשון לשני. תמיד יש לי את ההרגשה שכל יום ראשון פרוש לפניי להכין את הלינקס, וכך מתחלפת שעה בשעה וראשון בשני. את הרשימה הזו התחלתי להזין למערכת כמה דקות לפני חצות ביום שני, על סף שלישי. כך, בטרם תרגישו, יתחלף מועד הרשימה לשלישי, אחר כך לרביעי, ומתיישהו עצלנותי המפורסמת תחזיר אותו בחזרה לראשון. היאח. ובינתיים, היום בתפריט: טעימות מהחדשים של אסף אמדורסקי ו-1:1, טעימה נושנה מבום פם, קטעי וידאו מחוצמזה, בילי הולידיי באשקלון, אפור גשום, רונן בן טל, חוה אלברשטיין בדואט, איזבו, צ'ארלי מגירה, רחוב סומסום והקול הדרמטי שליווה כל יציאה שלכם לקולנוע.

קרוזנשטרן ופרוחוד. קטע וידאו מפסטיבל חוצמזה בהמשך
המשך…