מסיבות שונות נזכרתי השבוע בהודעה הזו, שפורסמה במקור בפורום מוזיקה ישראלית של ynet בקיץ 2005. עבדתי אז במשרה מלאה מתישה שלא אהבתי במשרד קלסטרופובי ומחניק בדרום תל אביב. מין פריקת מחשבות שעלו בדרך למשרד לפני שנוטשים את הדי המוזיקה שכבתה והדיכאון שעוד מנגן וצוללים לשעמום העבודה היומי.

כל אותם ימות הקיץ. נוף שרוט בחלון הרכבת

את ההחלטה לא להגיע להופעתו של אהוד בנאי אמש עשתה בשבילי רכבת ישראל. כבכל יום בזמן האחרון, היא איחרה. בתחילה עצרה לעשר דקות בראש העין (מפגש רכבות), אח"כ מחוץ לראש העין (תקלה בסימנאור), משם הנהג נסע על עשרה קמ"ש ואז עצר לחמש דקות המתנה במרחק הליכה מהתחנה בכפ"ס מסיבה שנשארה עלומה, כי הסדרן היה עסוק בפלאפון עם זוגתו. הטרמפ הממהר שלי נסע לדרכו, והותיר אותי לכתת רגליי מהתחנה הממוקמת בקיבינימט 45 דקות בדרך אל ביתי. כשהגעתי באיחור ניכר מאוד, ממוטטת, מעוצבנת, מיוזעת וסחוטה, לא עניינה אותי "הכנאפה מתוקה" – רק "פסטה ברוטב עגבניות". "ממשיך לנסוע"? אני אבחר ב"מתעלף על הספה ומת". מזגן במלוא עוצמה, לזרוק לבלנדר רבע אבטיח עם עלי נענע וטיפת לימון+סוכר לשייק מרענן, קצת טלוויזיה לניקוי המוח, ולישון.

בבוקר זה מתחיל מהתחלה. כאב ראש נוראי. הרכבת לא מגיעה. בהתחלה מודיעים שהיא תאחר בחמש דקות, אחר כך עשר, אחר כך עשרים. אני כבר רואה את עצמי מאחרת למשרד בחצי שעה, נשארת עד מאוחר כדי להשלים, יוצאת בחשיכה רק כדי לגלות שבוטלה הרכבת בגלל המכביה ונותרו רק אוטובוסים מאספים עם מסלול ארוך במיוחד. זמן רב לא סיננתי כל כך הרבה "בני זונות" בבוקר אחד.
עוצרים לעשר דקות עמידה באמצע הדרך לראש העין. התסכול המצטבר מהרכבת מוציא ממני כל כך הרבה מחשבות אלימות בכמות שלא פקדה אותי מאז הטמבל ההוא בקהל שניחן ביכולת זיוף של דניאלה ושרונה פיק גם יחד, שהחליט ללוות את הופעתם של הטרקטורים ורביעיית כלי מיתר ב"לה לה לה" רועם. שמישהו ישים מטען חבלה מתחת למכוניות של הנהלת רכבת ישראל. לא, אני חלילה לא מייחלת להם נזק גופני – אני בעד סבל נפשי: אני רוצה להשבית את כלי הרכב שלהם כך שיאלצו כמוני לסבול כל יום את התחבורה הציבורית שהם בישלו עבורנו.

מתקרבים לפתח תקווה ומהחלון אני רואה את האסון מתקרב. רק לא לקרון שלי, רק לא ל… כן, זה היה ברור. קייטנה שלמה של בני חמש צווחניים מסתערת על יושבי הקרון האומללים. אני נזכרת ב"מתנייייי, תפסיק ללקק את החלון" מחופש פסח, וכבר הגננת צורחת: מתןןןןןןןן, בוא תשב כאן ליד הבחורה!". לא, זה לא קורה לי. מתן הסרבן מתיישב בכסאות הנגדיים. למרבה מזלם של החלונות יש ילד בכיין אחר שמפריד בינו לבינם (אם כי גם הוא מנסה לבדוק את טעמה של הזכוכית. מה עובר על הילדים האלו לעזאזל?), והצעקות מתחלפות ל"מתניייייי, די לשחק עם האצבעות באף!". אני מגששת בבהלה אחר הדיסקמן בתיק להצלה מהרעש. כפי שהוכיח מקרה "שוטר, פושע והענק הלוחש", לעתים מה שהכי עוזר לזכך ולהרגיע את הכאוס בראש והשאון מבחוץ הוא רעש חזק עוד יותר. דודי לוי, שהפיק מוזיקלית את האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, אמר שהסאונד שלו עמוס וכבד, גודש באוזניים. אני מגבירה. צלילים ראשונים מזדחלים לאוזן.

חיילים מבדיל שיש לה על מדף כחול
מסתכלים בתוך עיניה, שם מונח הכל
גם היום וגם הלילה הכל בתוכה
לא רוצה לגדול יותר כי שילה לא שמחה
כל הזמן, כל הזמן…

והקצב מתגבר, הגיטרות מגיעות:

אם תסתכלו אל תוך עיניה אלף פנים מגלות
אם היא תרצה הכל ייראה לה קטן מול עיניים גדולות
ואם היא בוכה, תאמרו לה מה לך
ואם היא בוכה, תאמרו לה די לך
ואם היא בוכה, תראו למעלה, היא לא לבדה…


מסתכלים בתוך עיניה, שם מונח הכל

לאלבום הזה אין שם. בראיון ישן הם מספרים ששם הלהקה תפס חצי מהעטיפה אז ממילא לא נשאר מקום. הם ממשיכים ומספרים על סיפור מסגרת, "קונספט". המבקרים יגידו שהקישור קלוש, שאין עלילה מסודרת או קו טקסטואלי מחבר בין השירים. אבל הסיפור הוא על טריפ בן 12 שעות שלקחה שילה ויצאה לארץ פלאות מסויטת בראשה, אומר לי שי להב, "אז איך רציתם שאספר את הסיפור?". אין סדר בתוך טריפ, הוא ערטילאי, מבולגן, נע בין הקצוות של המנגינה השקטה לכאורה אך עם תיפוף "הטפטוף הסדיר והחד שלפני הסערה הגדולה" בתחילת "כל שירי יום שני" לבין הפיצוץ הזה, הפרנויה, המהומה בפזמון:

את בובה מפח שכל חתך שלך הוא נצח
כן, היית מלאך שבמראה מצא לו פתח
כאן מעבר לים חלום די ישן בו תוכלי לשקוע
ומיום המחר גם החורף המר בך יוכל לפגוע

"כנפיים לא יחזיקו מול הרעש הגובר", אני נזכרת בשורה מהשיר השני. מישהו הציע אותה כטייטל לאלבום ההופעה שייצא בספטמבר. בינתיים הקספרים מחזיקים לא רע, על אף שהרעש בקרון מראה גם הוא סימני התגברות. "תסתכלו על הנוף", מנסה הגננת, "איזה נוף מרהיב!". בחוץ שדות צהובים יבשים מוטלים בעילפון קיץ שמכונות בנייה פוצעים בהם חללים, תוקעות בהם ברזלים, מכערות בפסולת ובטון. מרהיב.

אין יום יפה מזה לשרוף
את כל שירי יום שני
בקוצים למטה ברחוב…
אין זמן יפה מזה לכאוב
את כל שירי היום שלי
בזריחה למעלה מרחוק
הכל נראה כתום מתוק
להיות השמש זאת אני
בקרוב אף פעם לא אחזור,
אף פעם לא, אף פעם לא…

בימים כאלו אני רוצה לברוח. זה תמיד היה בי. עוד שנים לפני הטיסה הראשונה ניגנתי שוב ושוב את EMF, מאבות המזון של הקספרים, בגלל השורה שקסמה לי: I'm traveling not running, I don't like it here. מנטרה לשכנוע עצמי.

לא ידעה מה היא מחפשת
רק קיוותה שהיא תמצא
חלון או איזה דלת
לפחות איזו פרצה…
קומי, קומי, את נרדמת
לאט שוקעת וחולמת,
ארמון מחול בנית לך
הוא יטבע עד השקיעה

תמיד הדרכון שלי בתוקף. 1,300 דולר מוכנים בטרוולרס ומזומן. בארון הבגדים מדף שלם שייך לתרמיל. בתוכו השק"ש, פנס ראש, אולר שוויצרי, אוהל לתנאי מזג אוויר קשים, מזרון מגולגל וגזיה מתקפלת. רק צריך למשוך אותו החוצה, להפיל מהמדף שמעל את כל תכולת הבגדים, ואפשר לצאת לדרך. "ועכשיו כל כוכב, העולם כולו שלך". מפת עולם תלויה במשרד, היתה שם עוד לפניי. נועצת מבט ורואה נופים נפתחים בתוך השרטוט הירוק של ניו זילנד, מדמיינת את השטח הצבוע חום-כתום של ארה"ב מתרחב כדי להכיל את מרחבי המדבר העצומים בהם נסעתי במסע הראשון, תוהה מה מתחבא בכל הארצות בהן לא הייתי. הגיטרות כועסות, זועמות, משתוללות, רצות כמו הנוף בחלון הרכבת שמתחלף במהירות, הימים שעוברים מהר מדי בשגרה.

יום ועוד יום אני עמדתי בחלון
את כל הזמן שבעולם אני בזבזתי ככה סתם
יום ועוד יום אני עמדתי בחלון
את כל הזמן שבעולם אני בזבזתי ככה סתם
מול החלון עמדה לבדה

בחורה צעירה מנסה לדלג מעל הזאטוטים הצעקניים והילקוטים המפוזרים על הרצפה כדי לרדת מהרכבת. היא מגלגלת עיניה מעלה במבט של "לברר היום על כריתת רחם, דחוף!". ילד אחד בגופיה תכלת לא מצטרף למהומה. הוא נצמד לזגוגית בעיניים חולמניות ושקוע במחשבות. אני נזכרת בעצמי באותו גיל ומיד מחבבת אותו.

אהובתי השונה
ביום של שמש ישנה
לאט שוקעת אל תוך בלי דעת
היא תמצא אותי לאט

ואם תרצי חימום בבית ביום קר, אצית באש את כל העולם (צולם בבוקר קר בהרי ניו זילנד)

את כל אותם החלומות
שילדים חולמים להיות
היא שמה בקופסא

"אהובתי השונה, יש קיץ רק השנה", מבטיח להב, אבל מאז שאמר זאת לראשונה ב-1994 עברו לא מעט קיצים וחורפים. נכנסים לתל אביב. השמש, שבשדות השרון נראית עליזה ומאירה, נדמית לי תמיד מכבידה ונטולת רחמים בעיר הגדולה. קופחת על הולכי רגל מיוזעים מלחות, דופקת על גגות מכוניות התקועות באיילון. החום בתל אביב, כמו שאמר שלומי ברכה, פסק מזמן להעיק על מצפונה.

אין שמש גדולה
אין עצובה מזו…
כל אותם ימות הקיץ
חום נופל על גג הבית
זר נמס לאט
כל כאב נכתב במים
כל אותם ימות הקיץ
לעולם הים

גם אם נחלום אותה, שמש של יום אחד שקעה במים

הילדים יורדים בתחנת השלום. היא קבורה מתחת לאיילון, לבני הזכוכית של קירותיה מזמן איבדו שקיפותם מהזיהום וכוסו פיח וליכלוך. תמיד אפלה ואפורה, בכל שעה של היום. מחניקה ועמוסה. ערב רב של צועדים, חיילים ואזרחים, בדרך לדפוק שעון, להפוך לחלק יצרני מהמערכת, בדרך לעבודה. הבוקר רק התחיל וכולם נראים עייפים.

אם שוב תביטו בי
חורף עוטף אותי
מן השמים
גם אם נחלום אותה
שמש של יום אחד
שקעה במים

החלומות של שלווה אינסופית בחוף סחוף רוחות בניו זילנד והדרכים הבלתי נגמרות במרחבים הפתוחים הולכים ונמוגים. אורזת הכל פנימה ו"גם את השמש והים היא שמה בקופסה, זה מה שהיא עושה, היא שמה בקופסה". אולי בקיץ הבא, אומר ברזילי, אולי בקיץ הבא.

כן הבטחת לי שלא אחזור
להיות הילד שתמיד נזכור
כן הבטחת לי שלא אהיה
סתם אחד כמו כולם
תמונה בעולם

שילה ממשיכה את המסע שלה בלעדיי, יותר מחצי דרך לפניה – בין טירות, ים, מועדוני דראג, חוטים של זהב, שיגעון, כאב, עונג. הסוף של שיר מספר 7 נמתח עד לעצירה ברציף, מתפוגג לו. אני לוחצת סטופ ויורדת בתחנה.

(בהזדמנות זו, החלמה מהירה לאורן ברזילי)