ביטלס זה טוב לעיניים: לכבוד הופעתו של פול מקרטני בישראל מחר, 'אפילו עז' מכתירה את הזוכה בפרס התרגום העברי המשונה ביותר לשיר של להקת החיפושיות בתולדות הזמר הישראלי

למרות מאמציהם של הוועדה הממשלתית, האמרגנים המסוכסכים, אבא של יוסי שריד, קליף ריצ'רד והפובליציסטים ב"מעריב" ו"למרחב", או כל גרסה אחרת לסיפור שתבחרו – הביטלס, או "חיפושיות הקצב" כפי שהם נקראו אז, הגיעו בשנות השישים לישראל. אומנם לא בגופם, ולעתים רבות גם לא בקולם, אך המוזיקה שלהם עשתה לה כנפיים והחלה להתאזרח בארץ הקודש בשלל גרסאות מתורגמות, מוצלחות יותר או פחות.

יש מי שניסו לשמר את רוח הטקסט המקורי – למשל יהונתן גפן שתרגם למישה סגל את "Back to the USSR" ל"אין כמו ביו.אס.אס.אר" ("ברית המועצות" פשוט לא מתחרזת עם "שם אהיה מאושר"), אבל רבים מהם נטלו חופש יצירתי, לעתים רחב במיוחד. יש כאלו ששינו מגדר. יורם טהרלב הפך את ג'וליאן לנון, כוכב "Hey Jude", ל"היי רות", שביצעה חוה אלברשטיין. יוסי גמזו השאיר רק את שם הלהקה, בגרסה משונה להפליא ל"לילה של יום מפרך" בביצועו של אלברט כהן. שימו לב לבית הפותח: "יש בעולם הזה מינים רבים של מקקים שונים/ וכל מקק כזה/ סובל אצלנו/ נזקים שונים/ אך מסיבות שונות, יש מין של חיפושיות/ שזכה להצלחה". לא, זה לא הזוכה המובטח, אבל בהחלט ראוי למקום השני. אגב, השיר הזה יצא בדיוק באותה שנה שבה לא התאפשר לפול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו לבדוק את הדיוטי פרי של נתב"ג, ואולי הוא מלמד קצת על הלך הרוחות בארץ בתקופה ההיא נגד אותה להקה ש"מדרדרת את הנוער".

אריק איינשטיין אימץ את אותם פורעים בכמה וכמה שירים. כולם מכירים את "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" שתרגם (וגם זכה לקאבר של זקני צפת), אך הוא לא היה בן יחיד. עם שלישיית גשר הירקון הוא שר את "למה את לא יוצאת איתי" שכתב חיים חפר לצלילי "From me to you", עם יפה ירקוני את הגרסה העברית ל-"Yesterday" האלמותי, היתה גם גרסה ל"אובלדי אובלדה", אבל כלום לא ישווה ל"מזל":
"מזל, כמה זמן את מתלבשת?
כמה זמן זה עוד יקח?
מזל, אני עומד פה משלוש
את עוד לא הוצאת ת'ראש"
המילים של יורם טהרלב, הלחן של "Do you want to know a secret".

גם הלהקות הצבאיות לא טמנו את ידן בצלחת. השיר המוכר ביותר הוא "אין בגני שקדיה" של צוות הוויי פיקוד מרכז לצלילי "Here, There & Everywhere" ולמילים של נעמי שמר. המשעשע ביותר הוא שיר הלל לחיילים בכחול על פי – איך לא – "צוללת צהובה", כולל הבית המהמם: "לך אל הנמלה, עצל/ ראה דרכיה וחכם/ כשתהיה מספיק חכם/ תתגייס לחיל הים". זה, גבירותיי ורבותיי, צועד במקום השלישי. נדמה שאין עוררין על זהותו של המקום הראשון.

Is there anybody going to listen to my story
All about the girl who came to stay?
She's the kind of girl you want so much
It makes you sorry
Still, you don't regret a single day

לנון-מקרטני כתבו שיר על אהובה קשת לב וקראו לו "Girl". אנחנו בתיכון קראנו לו "השיר עם הקוקאין", על שום השאיפות הארוכות המשונות שמגיעות כל פעם אחרי ה"גי-אאאאאאאאאאא-רל" בפזמון. אינני יודעת מה שאף דידי מנוסי, אפשר רק לדמיין מה קדם לאותו רגע שבו נדלקה נורה מעל ראשו והוא זעק: אאוריקה! זהו זה! גזר!!!

הוא כתב את המילים, להקת שבעת המינים הקליטה אותן, וב-1965 יצא השיר הזה לרדיו:

שימו לב לחתרנות בשורה "אל תתנו לי פּוֹל או אפונה". אבל הבית המנצח הוא, כמובן:

"הנשים בדרך כלל הן עם מאוד מבטיח
ומעוררת הן תיאבון
אף כי יש כאלה אדירות כמו אבטיח
וישנן דומות למלפפון
או גזר, אחחחחח…"

ללא ספק, מילים שימסו לב כל נערה.