יש חוויות שאתה חווה באיחור, אחרי שאלו כבר התקיימו וחלפו להן. איכשהו בזמן אמת לא היית לגמרי שם. אולי המעמד היה סוריאליסטי מדי מכדי להיקלט בתפיסת המוח שלך כשהוא התרחש סביבך. ההגעה לאוסטרליה, למשל. אני ובחורה בריטית הולכות ברגל שעתיים ארוכות מהפרבר הנידח והאלים שבו התגוררנו אל מרכז סידני, מקשקשות כל הדרך, ולפתע מולנו בבת אחת ניצב בית האופרה, מהאייקונים הגדולים של אוסטרליה, ואנו בוהות בו במין תדהמה מופתעת וחוסר אמונה. או היום הראשון בצה"ל. אני מסרבת להתרגש, ונועצת מבטים ציניים ומזועזעים בכל סצנות הפרידה המשפחתיות-בוכיות סביבי (אני באה ממשפחה צבאית – הורידו אותי בשער של הבקו"ם ואמרו לי: "תלכי ישר ושמאלה, יאללה ביי"). כל טלטלות הבקו"ם נראים לי כמו קייטנה מטופשת בהזייה בירוקרטית שתיכף תסתיים ואוכל לחזור ולהשלים שעות שינה. האוטובוס למחנה 80 חולף בצומת רעננה ואני באופן אינסטינקטיבי לוחצת על הפעמון כדי לרדת, והוא לא עוצר.
בזמן אמת אתה קצת במקום אחר. מתעסק בפרטים הקטנים והפחות חשובים של החוויה. למה כל כך חם בעיר הזו, לעזאזל? למה כל האנשים שעומדים לפניי בהופעה הזו מתנשאים מעל מטר שמונים? אם אני אנסה לזוז שמאלה אני אצליח לראות את הבסיסט? זה בכלל בסיסט או בסיסטית? הוא נראה כמו הכלאה בין לינדה מקרטני לבון ג'ובי שנעשתה במעבדה סקנדינבית. והעייפות הזו, להגיע שעות מראש. תמורת כל כך הרבה כסף הגיע הזמן שיוקם אתר פחות מתיש ויותר ממוזג מפארק הירקון. דמיינתי את ההתרגשות העצומה שתהיה מנת חלקי כשפול מקרטני יעלה על הבמה וזה לא קרה כמו שחשבתי. אולי אחרי כל כך הרבה זמן המתנה מייגע המוח ממאן לתפוס שהאדם החביב הזה מולך הוא באמת האייקון הענקי הזה, רבע מהלהקה ההיא, הפרצוף הידוע מעטיפת התקליטים שאתה כל כך אוהב. זה קצת גדול עליך.

אני לא מאזינה לרדיו. פספסתי את כל הספיישלים לקראת ההופעה. המערכת שלי מקולקלת מזה חודשים ולמרבה הצער תישאר כך בשנה הקרובה בשל היעדר תקציב להחליפה. יומיים לפני המופע אני מוציאה אלבומים של הביטלס שלא שמעתי שנים. "אייבי רוד" מבקר מפעם לפעם בפלייליסט שלי, את האחרים קצת זנחתי. אני מנצלת את הקומפקט בסלון בית ההורים הריק. מקשיבה. לא כמוזיקת רקע למשהו אחר כמו שהחיים מרגילים אותך עם השנים להתפשר, אלא כמו פעם – לשבת ולהקשיב בחושך, בלי הסחות דעת. מקסימום לקום ולרקוד עם עצמך בשירים שקוראים לרגליים שלך לזוז איתם. המפגש המחודש הזה עם השירים הישנים כל כך ריגש אותי, זרק אותי אחורה וקדימה בזמן, לאלבום הלבן שכל היחידה אספה כסף כדי לקנות אותו כמתנת יום הולדת לטלי כדי שנוכל לשמוע ביחד בצבא ולהקליט לנו עותקים (לקסטות), וליתר ביטחון גירדנו את מדבקת ההחלפה כדי שלא תהרוס לנו את התוכניות; זכרונות מהפטיפון הראשון בדירה הישנה מול בית חולים מאיר; האלבום שקניתי בלונדון וכל הטיול חיכיתי לחזור כבר הביתה כדי לשמוע; הפעם הראשונה ששמעתי את "אלינור ריגבי".
כשניסיתי לנתח למה בעצם לא התרגשתי בהופעה כמו שחשבתי שאתרגש, תהיתי האם ההתרגשות המוקדמת הזו, בהאזנה לבדי בסלון, באה על חשבון זו בפארק הירקון. כשאני חושבת על זה, תמיד תפסתי את הביטלס כלהקה של אלבומים, מוזיקה מוקלטת, ולא חיה. הקיום שלהם כלהקה מופיעה היה אפיזודה היסטורית בלתי ניתנת לשחזור שנגמרה לפני שנולדתי, וגם אז, כשהחלו להפוך להרכב מרתק באמת מבחינה מוזיקלית, הם הפסיקו להופיע. ההופעה הזו חידדה עבורי את העובדה שעבורי הביטלס היו השירים, לא האנשים מאחוריהם.

שימו לב לאיורי הילדים המנופפים בידיהם על הגיטרה, ממש כמו בפזמון של "היי ג'וד"

ואז הלהקה יורדת. פול עם גיטרה אקוסטית, מספר איך ג'ורג' הריסון והוא ישבו כנערים בחדר וניסו לנגן יצירות קלאסיות, ומאחת מהן נולד השיר הבא. "Blackbird singing in the dead of night"… אני עוצמת עיניים ופארק הירקון נעלם בבת אחת. אין ראשים מסתירים, או צפיפות, או מסכי ענק וארט וידאו. רק אני והשיר, לבד בחושך. אינטימי ואישי, אבל מלווה בעוצמה של חמישים אלף איש שכל אחד מהם שר לעצמו בקול חלש, מתבודד עם המילים וחווייתו הפרטית. קסם שמחולל שיר קטן ויפה בצורתו הכי פשוטה ובסיסית.

ברגעים כאלו הגודל הפנומנלי של פארק הירקון הופך מחולשה ליתרון. ברגע השיא, ה"נה נה נה נה נה" של – כמו שפול עברת את שמו – "אהלן ג'וד", כל הקהל מרים את ידיו בשירה גדולה ועל מסך הענק שאירח עד כה וידאו-ארט מלבב נפרשת תמונתו כמו מראה גדולה. 50 אלף איש הופכים למאה אלף, שרים ומנופפים ביחד זה מול זה, מחולל אנרגיה שיכול להספיק לשני מאיצי חלקיקים מתחת לאדמת שווייץ, אנרגיה שכולה נובעת מאיש אחד קטן באופק בחולצה ורודה שיושב מול פסנתר.

לא התרגשתי עד דמעות מגודל המעמד, לא חשבתי שזו "ההופעה הכי טובה של חיי" כפי שחזרו שוב ושוב באקסטזה חלק מן האנשים בפארק. כן נהניתי, לא התחרטתי על קניית הכרטיס. בזכות רגעי קסם כמו "Blackbird", וגם: ההקדשה להריסון, השיאים המתפוצצים בתמונה ובזיקוקי דינור של "Live and Let Die" (בהזדמנות זו כדאי לציין שמבחינת וידאו וסאונד, אף הופעה בפארק הירקון לא נשמעה ונראתה מעולם טוב יותר); הקהל שעמד בתור מחוץ לשער לפני ההופעה ושר "We got tickets to Paul"; ההדרן השני המשמח; "A Day In The Life" היפהפה, חוץ מהריתוך של סיומו עם הפזמון של "Give Peace a Chance". בחייך, פול. היילכו שניים יחדיו אם בלתי נועדו? הדבר היחיד שיכול לבוא אחרי יצירת המופת הזו הוא שתיקה של כבוד בת דקה כדי לתת לצליליו האחרונים להמשיך להדהד.
והסוף. שיר הפרידה של להקת הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר מתחבר לסיום של צד האלבום המושלם של "אייבי רוד", וגורם לך יותר מהכל לרצות לפתוח את העיניים, לרוץ לפטיפון ולהעביר את המחט לתחילת הצד להאזנה השנייה.
"And in the end, the love you take is equal to the love you make, אה-אהההההההההה"…

סופת שלג של קונפטי בתכול-לבן יורדת על הקהל, מסיחה לכמה דקות של יופי את תשומת הלב מכך שהאורות כבים וזהו זה. עוד כמה שניות של תקווה שאי שם במרחק תפציע דמות קטנה עם גיטרה מזייפת ותוסיף: "Her Majesty is a pretty nice girl…". אבל השלג הקסום נערם על הקרקע, הופך לסתם נייר, עוד עבודה עבור המנקים, והפארק לאט לאט מתרוקן בנחילי פקקים ארוכים. רק המוזיקה ממשיכה להתנגן באוזניים, ממאנת עדיין לעזוב את המקום שתפסה על הדשא.

(תודה לגל, על המצלמה המשובחת שהשאיל לי. נא לא להשתמש בתמונות ללא רשות בכתב)