כשאתה ילד, הכל נראה גדול יותר, צבעוני יותר, מלא פוטנציאל להפוך לסצנת הרפתקאות מדומיינות. אתה יכול לברוא בתוך החדר שלך, מכריות, רהיטים וצעצועים ספינות פיראטיים, מחנה בלב שמורת ספארי או שדה קרב. אז מה יותר כיף מיום שבו מניחים בכף ידך את המפתחות לעיר הגדולה? בכל יום רגיל היא ארצם של המבוגרים. מלאה הגבלות: שלטי איסור, מעברי חצייה, תנועה סואנת. אין בה מספיק שדות ירוקים ללכת בהם לאיבוד או אופק פראי לחלום על המסתתר מאחוריו. אבל ביום כיפור תל אביב הופכת לעיר אחרת, למגרש משחקים ענק לילדים, שבו הכביש המטפס מעלה בשדרות רוקח בואכה נמיר הוא הר עצום שאתה יכול לכבוש ללא הפרעה. ילדים בני חמש עומדים בתחתיתו, ממש על פס ההפרדה, מביטים למעלה בייראה והדרת כבוד, אומדים את הדרך לפסגה. ואז מדוושים ברגליים הקטנות מהר-מהר-מהר, מגיעים למעלה, עוזבים את הברקס ו-וווווווווווווווווווווווייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!

יום כיפור הוא היום הכי יפה בשנה בתל אביב.
בעירי, כפר סבא, אני מסתגרת בו בבית, עם הסרטים, הדיסקים, המחשב. הלא הרחובות רועשים ועמוסים לעייפה בהולכים פטפטניים וילדים צווחניים בחג, וממילא בכל יום נתון אחר בשנה תוכל בשעות הערב לשוטט ברחובות ריקים מרכב, לנשום אוויר נקי וליהנות מהשקט. בתל אביב, לעומת זאת, הטרנספורמציה מוחלטת: מעיר של בעיות חנייה, בתי קפה, חפירות באבן גבירול, המולה, פוזה, לחות מעצבנת ותנועה בלתי פוסקת לעיירה שלווה שטופת שמש. נדמה שהיא מתכווצת. השתרכות הפקקים באיילון מומרת בנסיעת אופניים שקטה בנתיביהם הארוכים והפתוחים. אפילו אבן גבירול על בתי הדירות הישנים עם התריסונים המכוערים ועבודות השיפוץ הבלתי נגמרות נראה לפתע כמו שדרה מלבבת. מדרכותיו העמוסות ביום יום ריקות. את מקום המכוניות תופסים הולכי רגל, אופניים, סקייטבורדים ורולרבליידס. ילדים משחקים במסירות בין הנתיבים. כשעוברת מכונית משטרה בשדרות רוקח הם ממהרים לנצל את הזכות הבלעדית הזו שקיימת יום אחד בלבד בשנה לעקוף אותה מימין באופניים על הגשר, ואז לנסוע לפניה הכי לאט שאפשר.

אבן גבירול

בוגרשוב פינת קינג ג'ורג'

שדרות רוקח

דרך נמיר

לא לצאת מהקו! טיול על פס הפרדה

גולת הכותרת היא נתיבי איילון. בלילה רוכבי האופניים שומרים מרחק. פה ושם עוברת מכונית בודדה בחושך במהירות מטורפת, ומשאירה אחריה רק פס דק של אור בצילום.

דרך פתח תקווה בערב יום כיפור

בבוקר, קשה לעמוד בפיתוי להציב רגל על מסלולי האספלט הארוכים, מין הרגשת כיבוש של נחלתם הפרטית של המכוניות. אמא ובת בלבוש ורוד מחליקות ברולרבליידס מרוקח עד מחלף השלום. חבורת ילדים על אופניים עוצרים לשיחה באמצע הנתיבים לרגלי בנייני המשרדים העצומים שמתנשאים אל על.

אני משקיפה מהגשר, ואז מחליטה להצטרף. טיול רגלי באיילון.

קצה חץ הכוונה

שלכת סתווית באמצע נתיבי איילון

עברתם עליו אלפי פעמים. אף פעם לא הסתכלתם עליו מקרוב

כשאני מסתכלת בחלק מן התמונות שצילמתי, נדמה לי שאם הן יהפכו לשחור-לבן, אולי טיפה מצהיב בצדדים, הן ייראו כמו גלויות מתל אביב הקטנה של פעם, כשעוד לא היו כל כך הרבה מכוניות ברחובות.

אשלייה נוסטלגית

אנחנו צועדים בלילה ברחובות, מתפעלים עד כמה האוויר התל אביבי נטול המכוניות פתאום נעים וצלול, קריר קצת. חולפת אצלי המחשבה שבעצם יום כיפור הוא הפיצוי האקולוגי של היהדות לל"ג בעומר.

דווקא כשהתנועה דוממת, משהו בעיר מתעורר בבוקר יום כיפור לחיים. איזו תחושת חגיגיות. שלט בקינג ג'ורג' מזכיר שהיום הזה קצר ובר חלוף.

כשהשמיים מתחילים להתכהות אנחנו יושבים על המרפסת של נורית עם כוסות תה חם, מסתכלים על יושבי בית הכנסת שיוצאים לרחוב לחפש ברקיע כוכבים ראשונים המסמלים על צאת החג. אני צועדת בחזרה לאבן גבירול, ועם כל צעד מתחילים להיפתח עוד בתי קפה, פיצוציות וחנויות, ועוד מכונית מותנעת, דוחקת את האנשים בחזרה אל מקומם על המדרכות, נושאים על גבם סקייטבורד או קורקינט. האוויר שוב מתמלא בפיח ורעשים של עיר. קצת עצוב לראות את המרחב פתאום מצטמצם ומופקע למען הרכבים. עד השנה הבאה.

(תודה לעמרי על המצלמה. נא לא להשתמש בתמונות ללא אישור בכתב)