באיי סבאלברד יש יותר דובי קוטב מבני אדם – אז איפה הם, לעזאזל? לאחר שבסוף הפוסט הקודם בסדרה התגלה באופק דרך המשקפת סלע שקם והחל ללכת, יצאה חבורתנו בסירת זודיאק במטרה לאתר את הלא-סלע-בעליל ולצלם את הדוב הראשון שלנו. זה לא היה קל כמו שזה נשמע. קוקה קולה, J'accuse!

אם תעשו סקר קצר בקרב מטיילים לאזור הקוטב הצפוני מהו הדבר שהם מצפים יותר מכל לראות בטיול, לפחות 90% מתוכם יענו "דוב קוטב". פה ושם תמצאו כמה יחידי סגולה שידרגו את הדוב במקום השני, בהפרש נקודות זעיר אחרי הלווייתן. אלא אם למטיילים הללו קוראים יעל רגב והם כותבי הבלוג "אפילו עז". במקרה כזה מטרת המסע לסוף העולם עבורם היא לראות פאפין – ציפור משונה שבדיעבד הם יכלו לראות ביתר קלות ובמחיר סביר יותר בסקוטלנד, אבל על השיגעון שלי בנושא נדבר בפעם אחרת.

הייתם מצפים שיהיה קל למצוא דוב קוטב בקוטב. ובכן, חבריי, עבדו עלינו. זוהי רק אשליה כוזבת שמכרה לנו התרבות המערבית הקפיטליסטית, שקיבעה לנו בראש דימוי מוטעה של דוב קוטב כיצור חביב לבריות, שעסוק רוב היום בשכיבה על הגב ובהייה בזוהר הצפוני בעודו לוגם קוקה-קולה – מה שיוצר את הרושם הלא נכון שנוכל לפגוש בו ללא בעיות מיוחדות מיד בתחילת טיולנו, בעודו בדרכו לנקודת מחזור הבקבוקים הסמוכה. ובכן, זה לא עובד ככה.

כנראה שכן אפשר לפגוש דוב קוטב ליד פחיות הקולה בכניסה לסופרמרקט. מפוחלץ.

יש 3,000 דובים באיי סבאלברד, יותר ממספר התושבים, אבל הם מפוזרים על פני שטח שגדול כמעט פי 3 מישראל. הם גם הולכים על פניו די מהר – למרות היותם יצור גדול וכבד (במשקל 200-800 קילו), הם צועדים במהירות של כ-6 קמ"ש ויכולים לרוץ במהירות של 40 קמ"ש. על כך אני יכולה להעיד בעצמי:

3 ימים אחרי הסיפור שיסופר בהמשך הפוסט, עלינו למצוק והשקפנו על הנוף הנהדר שהתפרש מתחתיו. לפתע נראתה במשקפת נקודה לבנה שהסתכלה עלינו בחזרה במבט לא מרוצה. דוב. הוא רץ במהירות ונעלם מאחורי גבעה בדרכו לחוף נחבא מהעין. לא התעצלנו. הותרנו שני תצפיתנים על המצוק ורצנו לזודיאק, לשוט לצד השני של המפרץ. שם, מהמים, צפינו מרחוק בדוב. הוא הסתכל עלינו מעט, אבל אז לפתע עלה בדעתו שאם אנחנו כאן, כנראה שעזבנו את המקום בו רצה להתבודד מלכתחילה. תוך דקה, בטרם הספקנו להתקרב, הוא רץ לכיוון השני.
בינתיים על המצוק שבצד השני עמדו אהרון ונואה ועקבו אחר הנעשה במשקפותיהם:
– הנה הוא חוזר. מסכנים החבר'ה שקפאו לחינם בזודיאק.
– כן, הוא הסתלק מהר. תראה איך הוא רץ לעברנו.
– נכון. רגע… הוא…
– רץ לעברנו.
– כן.
הם הביטו זה על זה, אחר כך על הדוב ואחר כך על הדרך חזרה לזודיאקים שחנו בנקודת הנחיתה שלנו, שם עמדה כיתה של צלמי טבע והתרכזה בתיעוד קווי מתאר אבסטרקטיים של אבנים משעממות.
הם פרצו בריצה: "דוב! דוב! מהר!!! לסירות!!! כולם לברוח!!!", ותוך שנייה נראו אנשים עם חצובות וחגורות הצלה רצים כמטורפים לחוף…
וכך אף אחד מאיתנו לא זכה בתמונה נורמלית של אותו דוב סורר.

Gjelder hele Svalbard

התמונה שהכי מזוהה עם שפיצברגן וסבאלברד היא לא של דוב, אלא של התמרור המזהיר מבפניו, שלרוב גם מגיע עם כיתוב בנורבגית שפירושו "תקף בכל רחבי סבאלברד".

גם אם לא רואים אותם, דובי הקוטב קובעים לכם את סדר היום כאן. אסור לאף תושב או מבקר לעזוב את תחומי רחובות עיירת הבירה בלי נשק ואישור מהמושל. נשקים, כולל אקדח זיקוקים, מושכרים אפילו בסופרמרקט היחיד, לא רחוק מעגבניות ב-30 שקל לקילו. עצה שקיבלנו מבעל ניסיון: אקדח זיקוקים הוא לא רובה. אל תכוונו אותו לדוב. אתם תגרמו לזיקוק להתפוצץ מאחוריו והוא יזנק בבהלה ובציפורניים שלופות לכיוון ההפוך – היישר על פרצופכם ההמום.

המטרה ככלל היא לא לירות בדוב (זה נחשב לרצח במידה ולא מדובר במעשה אחרון של הגנה עצמית), אלא להתגונן למקרה הצורך ולנסות להימנע ממפגש עם דובים ככל האפשר. שלא כמו בקוטב השני, באנטארקטיקה, שבה במקום דובים טורפים יש פינגווינים קשקשניים, בסבאלברד אינך יכול פשוט לרדת לחוף ולשוטט לבדך – כל עזיבה של הספינה הבטוחה לביקור ביבשה כרוך בתצפיות מקדימות מגשר הפיקוד אחר סכנת דובים, אחרי כך שליחת סיור לבדיקת השטח כנקי מדובים והעמדת תצפיתנים בנקודות אסטרטגיות. רק אז אתה מגיע לחוף ובוחר להתלוות לנושא הנשק החביב עליך באשר יהיה המסלול בו יחליט ללכת.

תוסיפו לזה הרצאה בת חצי שעה על סכנת הדובים שאתה מחוייב לעבור בתחילת הטיול, וקיבלתם הרבה עבודה בשביל להימנע מלהיפגש עם חיה שכדי להיפגש איתה הגעתם עד הלום ב-4 טיסות לכל כיוון וכמה אלפי דולרים. אין ברירה. דוב רעב אינו חיה ידידותית. ב-2011 תקף אחד שכזה סיור של תלמידים באיים, הרג אחד ופצע ארבעה, מהם שניים קשה. שנה קודם שני נורבגים צעירים הותקפו באוהלם על ידי דוב. עד שאחד מהם חיפש בין הצידה את הנשק, הדוב כבר גרר את חברו 40 מטר כשהוא אוחז בקרקפת שלו וכמעט תולש אותה מהמקום. הבחור שרד, ולטענתו של ג'ון, כתב מלחמות אוסטרלי שמחלטר כמדריך להיסטוריית הקטבים, האיש אפילו הוריד איתו שוטים בבר המקומי שבועיים אחר כך בעוד כל ראשו חבוש כמומיה.

בקיצור, דוב קוטב בשפיצברגן הוא כמו חור שחור. זה יהיה נהדר לפגוש באחד כזה ממרחק בטוח ולקבל הכרה עולמית ופרס נובל, או במקרה של דוב – לקבל מחמאות לתמונה שפרסמתם בפליקר/פייסבוק. זה פחות מגניב ליפול לתוך לועו של אחד רעב כזה בהפתעה גמורה, ועוד כשיש לך ביד כרטיס לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה (מישהו נוסע? ניסתה לומר לקוראיה בקישור ממש לא אלגנטי).

הדרך הבטוחה לפגוש דוב מקרוב. ג'ון בוחן גולגולת של דוב צעיר שמצאנו באחד החופים.

למרבה הצער, הדובים רעבים. דובי קוטב אינם ישנים שנת חורף, אלא מעבירים אותו בצייד על פני הקרח הימי. מאחר והתחממות כדור הארץ גורמת לקרח להפשיר מהר יותר בסוף החורף ולקפוא בחזרה לאט יותר בתום הקיץ, עונת הצייד שלהם מתקצרת ורבים מהם אינם מצליחים להעלות מספיק במשקל כדי לעבור טוב כבעבר את הקיץ הארוך והקשה.
גם בקצה העולם, במקום שאין בו טביעות רגל אנושיות מוטבעות על החוף, השפעות מעשיו של האדם על הסביבה והחי ניכרות, ולא לטובה.

לכו בעקבות שביל האבנים החמאתיות

נו, אתם שואלים. אז ראית דוב קוטב? צילמת את התמונה ששום טיול לקוטב הצפוני אינו טיול לקוטב הצפוני בלעדיה?

כן ולא.

היה לנו מזל רע עם הדובים ועם בעלי חיים בכלל. כל כך רע, עד שזה נראה כמו מאמץ מיוחד מצדם להחרים אותנו. כל ניבתן שהריח את הספינה שלנו ממרחק 10 קילומטרים רץ אל גלי הים כדי לברוח מהחוף שבו נח כבר יומיים. מסלול מייגע של דילוג בין סלעים חדים במעלה הר למושבת ציפורים ותיקה גילה שדווקא השנה היא החליטה לעבור דירה 100 מטר הצידה, מאחורי צוק שמסתיר. ולפעמים Buttery dot היתה רק Buttery dot. "באטרי דוט" היא נקודה בצבע חמאה, לבן נוטה לצהבהב, שנראית אי שם במרחק, ועלולה להיות דוב – או כפי שקרה ברוב המקרים בהם איתרנו אחת כזו, היא בעצם סתם סלע.

אבל ראינו 4 דובים מרחוק. אחד כל כך מרחוק, שאפילו במשקפת הוא נראה יותר כמו כבשה משוטטת בנוף הירוק. קשה היה להוציא מזה תמונת תקריב מנצחת כמו שרצינו, אבל יש משהו מאוד מרגש בלראות חיית בר בשטח שלה אפילו מרחוק, כשהיא הולכת ורצה על פני מרחבים גדולים, מגיבה לגירויים מסביב, מתנהגת כבעלת הבית, בטבעיות הפראית שלה. וזו חוויה ששום גן חיות לא יכול לשחזר.

והיתה גם הנקודה החמאתית שאיתרנו בבוקר של קטיפה – או בעצם כבר שעת צהריים – ב-29 ביוני, 2013, היום היפה ביותר במסע. בואו נחזור אליה.

החיפוש אחר הדוב הנעלם

כאמור, בתום הפרק הקודם אהרון, מנהיג המשלחת, זיהה במשקפתו נקודה חמאתית נעה על גבי אי מרוחק. עד מהרה הסתובבה הספינה כדי להפליג אל האי, ובהגיעה לאזור ירדנו בסירות זודיאק כדי לתור את האזור ולחפש את הדוב הראשון שלנו.

בבוקר מצאנו גם טביעות רגליים ישנות של דובה וגור. הם כבר לא היו שם.

חבורתנו היתה בראש המשלחת, בזודיאק הראשון עם אהרון. סקרנו כל מילימטר בנופי המקום, תוך שאנו מתפעלים ממזג האוויר הנאה, הנופים הנהדרים וההשתקפויות המופלאות של הקרחונים וההרים במים. התרגשנו מכל סלע בצבע חמאה או כתם שהתגלה כשלג מלוכלך. אחרי למעלה משעה התחלנו להרגיש מעט מיואשים. בקשר דווח על חיות אחרות שנצפו בצד השני של האי, והחלטנו להפסיק את החיפושים סרי הטעם ולשוט לשם. אהרון חכך לרגע בדעתו אם להתקרב עוד 5 מטר לחוף כדי להרים רשת דייגים שנסחפה אליו, אבל החליט שלא – זה נגד את הוראות בטיחות הדובים המחמירות והוא לא רצה שמדריכים צעירים יותר יקבלו דוגמא רעה ממעשיו. המשכנו הלאה.

הקפנו חצי אי כשקולו של ג'ון נשמע בקשר: "אתה עיוור, אהרון. עיוור גמור. הדוב כאן".
איפה???? צווחנו כולנו בבת אחת על המכשיר האומלל.
"אהמממ… זה מין מפרץ מעוגל בכיוון מערב, בנ.צ. של… נו, יש שם רשת דייגים על החוף, ממש מתחת לשלג עם הדוב הישן".

עד מהרה חזרנו בחזרה. לא מאמינים שהשלג המלוכלך עם האבנים שבהינו בו קודם היה באמת דוב. אבל ג'ון צדק. הסתדרנו ב"קונגה-ליין" – מעין גרסה ימית של ריקוד הקונגה, או "הרכבת" כמו שקוראים לו בארץ. אחד אחרי השני, נעים בספירלה שכל פעם מתקרבת קצת יותר לחוף עם הדוב, וזאת גם לשם הזהירות וגם כדי לא להפריע לאזרח האמיתי של סבאלברד שנמנם לו שנ"צ. עצרנו במרחק סביר, וחיכינו.

וחיכינו.

וחיכינו.

וכלום לא קרה.

ואז, אחרי חמש דקות, הדוב שישן עם הגב אלינו הזיז את רגל שמאל.
אההההההההה!!! גנחו כולם בהתפעלות והקליקו על המצלמות כמשוגעים.
הדוב פתח עין אחת וחזר לישון. או כך לפחות חשבנו.

חמש דקות נוספות – תנועה קלה מאוד ברגל ימין. קריאות התפעלות חרישיות (לא היה נעים להעיר אותו), עוד עשרות קבצים שנראים בדיוק אותו הדבר כקודמיהם כי הרגל כבר חזרה לתנוחתה הקודמת.

מהר מאוד התגלה שהדוב לא ממש ישן. הוא היה עייף מניסיונות ציד (הוא היה רזה יחסית לעונה, בעיה נפוצה כאמור מאז ההתחממות הגלובלית), אבל מספיק ערני כדי להשתעשע על חשבונם של התיירים. הוא חיכה עוד עשר דקות והזיז זנב. פקח עין כדי לראות את תגובתנו ההיסטרית, ושוב שכב דום עד הזזת האוזן השמאלית רבע שעה אחרי. היה נדמה לי שראיתי על פניו בדל חיוך על חשבוננו.

אחרי חצי שעה של בהייה בציפייה נואשת, התחלנו להרגיש היטב את כאבי הגב בישיבה השפופה. כל יושבי הזודיאק הצביעו פה אחד על ההצעה להיות החלוצים הנוטשים את המערכה, והשארנו את יתרת הסירות להמשיך לשמש בידור לדוב המשועמם. אחת אחרי השנייה גם הן הסתלקו לבסוף, אבל האדם האחרון שהסתכל לאחור בזודיאק האחרון הצליח לצלם את התמונה המוצלחת הזו.

למזלנו, זה בכל זאת היה היום הכי מוצלח של הטיול שלנו, כך שהפתעה חייתית אחרת והרבה יותר נכונה לשתף פעולה חיכתה לנו בצד השני של האי. אבל על כך – בפוסט הבא בסדרה.