בשבועות האחרונים עקבו מהדורות החדשות בעולם אחרי קורותיה של ספינה שנלכדה בקרח הימי לא רחוק מחופי אנטארקטיקה, על ניסיונות החילוץ וציוצי הטוויטר של נוסעיה. אבל הסיפור המעניין באמת מתחבא מאחורי הסיבה להיותה שם והתמונה שלפניכם, שצולמה ביבשת הקפואה ב-1912. שבועות אחרי צילומה, ברגע חמקמק אחד, יבלע האיש הזה בלוויית כלביו בתוך אדמת הנוף הלבן והצחיח שסביבו כאילו לא דרך בה מעולם. יישארו ממנו רק דפים כתובים אחרונים שהשאיר אחריו בבסיס המוצא בתחילת הדרך: "אנחנו עוזבים מחר. עליי להפסיק את כתיבתי עכשיו, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות בחודשיים הבאים…".
ובנקודה הזו, חבריו מסתובבים לאחור, וסיפור הישרדות מטורף, שיירשם לנצח בהיסטוריה האוסטרלית, מתחיל.

בשבועות האחרונים לא מעט אנשים שלחו לי לינק או שאלו אותי אם שמעתי על ספינת אקדמיק שוקלסקיי, שנתקעה בין גושי הקרח בעת ששייטה באחד האזורים הנידחים באנטארקטיקה. במשך יותר משבועיים ניסו לחלצה, וכל שוברת קרח ואוניית חילוץ שהגיעו נעצרו במהרה על ידי הקרח. כחמישים אנשי הצוות, המדענים והתיירים דווקא שמרו על מורל גבוה: חגגו את חג המולד וערב השנה החדשה, צילמו פינגווינים שבאו להציץ בתוספת החדשה בנוף, ואף העלו ליוטיוב שיר שחיברו וזייפו בקול, עם הפזמון החוזר "קרח, תפשיר! צ'ה צ'ה צ'ה!".

בעיניי, הסיפור האמיתי הסתתר דווקא במשפט אחד שכותבי החדשות לא התעכבו עליו: העובדה שהספינה שטה במסלול משוחזר "לציון 100 שנה ליציאת משלחת המחקר של החוקר האוסטרלי דגלאס מוסון לאנטארקטיקה". לנוסעים בני זמנינו היה קל לשמור על מצב רוח טוב, כשהם נתונים בחדרים מחוממים, עם ארוחות טובות, שמיכות פוך, מקלחות חמות וקשר זמין יחסית עם העולם החיצון, עליו יכלו לסמוך לעזרה – למוסון, השראתם למסע, לא היה אף אחד מכל אלו.

ביתן של רוחות השלג האיומות

דאגלס מוסון, אוסטרלי יליד בריטניה, היה גיאולוג צעיר כשחייו קיבלו תפנית מפתיעה בשנת 1907, בעקבות הזמנה להצטרף למשלחת לכיבוש הקוטב בראשותו של ארנסט שקלטון. המשלחת לא הצליחה להגיע לקוטב הגיאוגרפי, אבל התגאתה בכמה הישגים נאים, ששניים מהם נזקפו לראשות צוות שהוביל מוסון: מציאת הקוטב המגנטי הדרומי והטיפוס הראשון על ארבוס, הר הגעש הפעיל היחיד באנטארקטיקה, שבו מבעבעת לבה כתומה ולוהטת כקונטרסט מוחלט לסביבה הקפואה (עוד על המשלחת והמרוץ לקוטב הדרומי בכלל, בפוסט הזה).

מוסון הפך לאדם מבוקש בקרב משלחות לאזור, אבל בזמן שעמיתיו התחרו בנעיצת דגלים, הוא העדיף לרתום את פרסומו לחקר אפור, מפרך ונטול הלל באזורים שלא עניינו את מרבית החוקרים, תוך התעלמות מהמירוץ לכיבוש הקוטב שהתנהל באותו הזמן ביבשת. כיבוש, הרפתקאות, תהילה והזדמנות לעושר לא עניינו אותו. הוא היה מדען בנשמתו, ורצה להרחיב את גבולות הידע האנושי על היבשת בעזרת הנהגת משלחת מדעית פרופר, ולא כזו שתשתמש במחקר המדעי כתירוץ ליציאה להרפתקאה. אבל בסופו של דבר, לצד כמות אדירה של נתוני מחקר שהשיגה, המשלחת האנטארקטית האוסטרלית שבראשותו ידועה בעיקר בגלל הרפתקת ההישרדות המדהימה שנקשרה בשמו.

שניים מחברי המשלחת ביום טיפוסי בבסיס שהקימו בכף דניסון. יש גם תיעוד בוידאו!

המשלחת האנטארקטית האוסטרלית הראשונה יצאה מאוסטרליה ב-1911, על סיפונה של האורורה. רובה, כיאה לחזונו של מוסון, הורכב ממדענים צעירים ללא ניסיון קודם באזורי קוטב, וחלקם, כמי שהתגוררו באוסטרליה המדברית, אפילו לא ראו שלג מעולם. בינואר 1912 הגיעה הספינה לחוף לא מוכר באנטארקטיקה, שקיבל את השם "כף דניסון". אך בין חברי המשלחת נדמה שהיתה הסכמה שהשם המתאים לו ביותר היה "Home of the Blizzard" – בית הרוחות. יום של רוח במהירות 80 קמ"ש היה נחשב בקלות במקום זה כ"בריזה קלילה". מזג האוויר היה נוראי כמעט תמיד, וכל מה שלא היה מקובע היטב היה בסכנת תעופה, כולל ציוד במשקל 150 קילו. כן, האתר בו בחרו לבנות את בסיס האם שלהם התגלה מהר מאוד על פי נתונים שאספה המשלחת (ונתוני מחקרים נוספים בהמשך הדורות) כחוף עם משבי הרוחות המהירים ביותר בעולם. באחד הימים נמדדה רוח במהירות 320 קמ"ש!


מסכת קרח: כך נראה המטאורולוג של המשלחת אחרי יציאה לביצוע מדידות בחוץ

בתחילת הקיץ האנטארקטי, נובמבר 1912, חברי המשלחת התחלקו לצוותים קטנים, שכל אחד מהם יצא למסע מזחלות, גילוי ומחקר בכיוון אחר. מוסון מזהיר שעל כולם לחזור לבסיס האם עד ה-15 בינואר 1913, התאריך שבו תשוב הספינה אורורה לאסוף אותם בחזרה לאוסטרליה. כיאה למנהיג, מוסון לוקח על עצמו את הצוות עם המשימה השאפתנית והמאתגרת ביותר: צוות המזרח הרחוק.

הם היו שלושה

בצוות המזרח הרחוק היו עוד שני אנשים מלבד מוסון – אנגלי ושוויצרי, שהכירו על סיפונה של האורורה והפכו לחברים בנפש ולצמד בלתי נפרד, בין השאר בזכות אהבתם ומסירותם המשותפת לטיפול בכלבי המזחלות של המשלחת.

בלגרייב ניניס היה קצין בחיל הרגלים המלכותי, בן 23. המשיכה לקטבים כנראה זרמה אצלו בדם: אביו היה משתתף מעוטר במשלחת מחקר לאזור הקוטב הצפוני במאה ה-19, ובן דודו של ניניס נסע לאנטארקטיקה שנה אחריו.

זייבייר מרץ, בן 29 משווייץ, היה טיפוס מעניין: הוא למד משפטים, אבל העדיף את המרחבים. הוא היה מטפס הרים מוכשר שכבש את הפסגות הגבוהות בהרי האלפים, וגולש סקי מיומן (אלוף שווייץ בקפיצות סקי לשנת 1908!), שזכה בחופן מדליות בתחרויות בתחום. הוא לא הסתפק בהכרת ההרים הלבנים רק דרך אדרנלין וריגוש, אלא המשיך ללימודי תואר שני בגיאולוגיה ובגלציאולוגיה (חקר הקרחונים) כדי לדעת עוד על הנופים שאהב.

עם שותפים מצוינים כאלו, כתב מוסון, אין זה סביר ששום רעה תקרה בדרכינו.

צוות המזרח הרחוק, מימין לשמאל: זייבייר מרץ, בלגרייב ניניס ודאגלס מוסון

צוות המזרח הרחוק החל במסע ארוך אל הלא ידוע, מגלה, חוקר וממפה בדרכו חבל ארץ חדש ובוגדני. במשך כחודש ימים עברה החבורה למעלה מ-500 ק"מ, וחצתה שני קרחוני ענק מפחידים וחרושי סדקים עמוקים, שלעתים הוסוו בשכבת קרח או שלג דקה כמלכודת מוות. הקור היכה בהם, וצרב כוויות ופצעים מוגלתיים בעורם. באופן מדהים, הם הצליחו למרות הכל לשמור על אופטימיות – עד שאירע האסון.

זייבייר מרץ מנצל את כישוריו כמטפס מיומן לצליחה מפרכת של שדה קרח

בבוקר ה-14 בדצמבר 1912, הם עברו על פני עוד סדק חבוי, אחד מיני רבים. אלא שדקות ספורות אחר כך מרץ הסתובב לאחור והופתע לגלות שרק מוסון נמצא שם. לניניס לא היה כל זכר. הנוף היה לבן, קר ושומם. רק חריצים של מזחלת שלישית העידו על כך שעד לפני רגע היה עוד אדם איתם.

בשובם לאחור נגלה סדק פעור שתחתיתו לא נראית לעין, ועמוק בתוך התהום מראה מזעזע. אדמת אנטארקטיקה פערה את פיה ובלעה את ניניס, וכל שנותר היה כלב פצוע שייבב חלושות על חתיכה בולטת בקרח, בעומק של 50 מטר מתחתם. גם אליו לא יכלו להגיע. מוחם מיאן לתפוס את ההתרחשות המחרידה. הם רכנו במשך שעות מעל פי התהום וצעקו לחברם האובד, או חיכו בשקט לשמוע את תגובותיו שלא הגיעו. "לא יכולנו לעשות כלום, ממש כלום. עמדנו חסרי אונים ליד קברו של חבר, החבר הטוב ביותר שלי מכל אנשי המשלחת", כתב מרץ. "Our dear old Ninnis is dead".

שניים נותרו

לא היה טעם להמשיך. מוסון ומרץ פנו לאחור והחלו לצעוד, אבלים ומוכי הלם, ודרך של יותר מ-500 ק"מ לפניהם. רק עם תחילת הצעדה קלטו את גודל האבידה: היות ואחת המזחלות נשברה יום קודם, הועמס רוב הציוד על מזחלת אחת, אותה סחב ניניס. הם איבדו לא רק חבר, אלא גם את האוהל – המעון הדל שלהם בשממת הקרח הפראית – את רוב המזון שלהם, חלק ניכר מהכלבים וכל האוכל לכלבים הנותרים, גרזיני הקרח וציוד נוסף. "שאלוהים יעזור לנו", כתב מוסון ביומנו.

הדרך היחידה לשרוד היתה להשתמש במקור המזון האלטרנטיבי היחיד בנמצא – כלבי המזחלות. הם נאלצו להרוג אותם אחד-אחד, ולאכול אותם עד הפיסה האחרונה. החלקים הקשים שימשו לבישול מרק, וחלקם, ביחד עם פריטי ביגוד עור ישנים, ניתנו כאוכל חלופי לכלבים שנותרו. אלו נחלשו מיום ליום והתמוטטו בזה אחר זה.

מרץ, שהיה צמחוני וקשור בעבותות לכלבים ולחברו שאיננו עוד, התקשה אך דחף בעצמו והמשיך לצעוד, ואפילו ניסה לשמור על מצב רוח טוב. בחג המולד כתב שהוא מקווה לחלוק עוד חגי מולד טובים נוספים עם חברו מוסון. כבר כמעט מחצית הדרך היתה מאחוריהם. אך עד מהרה חלה התדרדרות מהירה בבריאותו (משערים שבגלל מנת יתר של ויטמין A המצוי בכבד כלב), במצב רוחו ובשפיותו של מרץ, שהפך תשוש ומוטרף. מוסון נאלץ לטפל בו ובהמשך גם לגרור אותו על מזחלתו, ולבסוף ויתר על המשך הצעידה כדי שחברו יוכל לנוח באוהל. ב-7 בינואר 1913, מרץ נתקף בהזיות ובטירוף. מוסון הרגיע אותו והשכיבו לישון, מרץ נרדם ותוך שעות ספורות נפטר בשנתו.

הכלבים בסיליסק וג'ינג'ר – צולם על ידי זייבייר מרץ

מוסון נותר לחרדתו לבד. הוא שכב באוהל לבד עם מחשבותיו, תוהה לגבי סיכוייו לשרוד. "נדמה שאני עומד לבדי על החופים הרחבים של העולם… קל להמשיך לישון בתוך שק השינה, כשמזג האוויר אכזרי בחוץ".

בדד

לבסוף יצא מוסון מהאוהל. הוא הקים מצבה משלג ומחלקי מזחלת מעל גופת חברו, קרא הספד והחל לנסר בסכין פשוט את מזחלתו כדי להופכה לקלה יותר. אחר כך חזר ללכת. עוד כ-150 ק"מ נותרו עד לבסיס.

בשל כוויות הקור, נדמה שגופו החל להירקב. העור בכפות רגליו נשר, והוא ממש הדביק אותו תוך חבישה בזוגות על זוגות של גרביים. פצעים מוגלתיים ומדממים הופיעו על גופו, והכאבים היו מייסרים בכל צעד ותנועה. הקמת האוהל המאולתר לבדה לקחה לו למעלה משעה בכל פעם (משימה לא קלה באנטארקטיקה גם לשלושה אנשים, כמו שאפשר לראות בסרט הקצר שצילמה המשלחת).

ב-17 בינואר הוא כמעט והיה שותף לאותו גורל אכזר של ניניס. הקרח נבקע תחת רגליו והוא נפל לסדק עצום. למזלו המזחלת שימשה כבלם, והוא מצא עצמו קשור בחבל, מתנדנד מעל התהום 4 מטרים בתוך בור הקרח. בשאריות כוחו הצליח לטפס על החבל ולהגיע לשפת הסדק – אך זו נשברה מכובד משקלו והוא נפל שוב פנימה. הוא כמעט התייאש וויתר, אך בתעצומות נפש אחרונות הצליח בידיו הפצועות למשוך שוב למעלה ולהגיע לקרקע בטוחה. שם איבד את הכרתו למשך כשעה מהמאמץ הכביר. מאוחר יותר סיפר שהדבר הראשון שחלף בראשו עם הנפילה היה "לו רק הייתי מספיק לאכול את יתרת המזון לפני שאמות!".

ב-29 בינואר הופיע חזיון מפתיע מול עיניו העייפות: כתם בקרח. היתה זו חתיכת בד ומתחתיה שק מזון ומכתב שהשאירו חברים שיצאו לחפשו. עוד 45 קילומטר יגיע לבסיס ויפגוש אותם.

אך סופות השלג השורקות של בית הרוחות חזרו והיכו בו, והוא נאלץ לחכות למזג אוויר טוב יותר במשך ימים ארוכים עד שחזר לצעוד. ב-8 בפברואר 1913 בסיס האם הופיע מולו. ושם באופק, בים הפתוח, נקודה. הספינה אורורה. הוא איחר אותה בשעות ספורות בלבד, והיא כבר יצאה לדרכה לאוסטרליה הרחוקה.

עם זאת, הוא כבר לא היה לבד. שישה מחברי המשלחת נותרו מאחור לבדוק מה עלה בגורלו. הוא היה כה פרוע, רזה, קלוף עור ואכול פצעים, שכאשר אחד מהם פגש אותו הוא שאל: "מי מהשלושה אתה?".

רק בחלוף החורף, בקיץ הבא, עשרה חודשים אחר כך, הגיעה האורורה לאסוף אותם מבית הרוחות אל אוסטרליה – מקום שבו השמיים כחולים, הרוח לא מנשבת ו"היכן שזכרונות העבר דוהים לכדי חלום, או אולי חלום בלהות?". למרות הדברים הללו שכתב מוסון, הוא חזר אל אנטארקטיקה למשלחות מחקר נוספות, ונפטר בגיל 76. לשני הקרחונים שחצה עם צוות המזרח הרחוק קרא קרחון מרץ וקרחון ניניס, על שם חבריו שנותרו מאחור בשקט האינסופי שבקרח.

מערת קרח שגילתה המשלחת. עוד צילום נהדר של פרנק הארלי, מהצלמים המהוללים של היבשת

עשרים השנים הראשונות של המאה ה-20 היו תור הזהב של חקר אנטארקטיקה, והן מלאות בסיפורי הרפתקאות מסעירות. בתחילת המאה ה-21 יוצאות משלחות בנות זמננו למסעות שחזור לרגל חגיגות המאה למשלחת כזו או אחרת. גם בעידן המודרני איתני הטבע הידועים לשמצה של אנטארקטיקה עדיין עושים חיים לא קלים לבאים בשערי היבשת. אך למשלחות של האלף החדש יש יותר אמצעים להתמודד איתם: יש לרשותן סונאר ו-GPS לעזרה בניווט, הן יכולות לקרוא ברדיו לעזרה, להשתמש ברכבי שלג ממונעים, להסתייע במסוקים ובמטוסים ואפילו לדווח על כל זה בטוויטר דרך הלוויין – כל הפריבילגיות הטכנולוגיות שלא היו קיימות עבור חוקרי העבר.
ואולי הדרך הטובה ביותר להלל את גיבורי תור הזהב של אנטארקטיקה היא לא בשחזור צעדי העבר של אותם אנשים אמיצים, שהיו הראשונים לסלול דרך חדשה ולחקור את קצוות העולם שאיש לא דרך בהן לפניהם. אולי עדיף שנלך בעקבותיהם מבחינה רעיונית, ונשקיע את מאמצינו וכספינו בגילויים חדשים ובמחקר פורץ דרך, כיאה לחזונם. זו הרי המורשת האמיתית של דאגלס מוסון.