קו החוף של סבאלברד נראה לפרקים כמו לוקיישן של סרט פנטזיה או פרק של "משחקי הכס". חלקים רבים ממנו מקבלים את פניך בחומות מאיימות של צוקים גבוהים וכהים, כמעט אנכיים, מוקפים מזג אוויר קודר ולעתים גם בצעיף ערפל. כדי להשלים את הדקורציה, פה ושם תמצא לרגליהם פס דקיק של חוף ועליו חלקי עצמות מסתוריות, מתפוררות ומכוסות טחב, או מפל ענוג השולח זרזיפי מים בין המגדלים. באלקפלט, או איך שלא מבטאים את שמו (Alkefjellet), נדמה שאדריכלי החופים עבדו שעות נוספות על העצמת הרושם בפני מחפשי הלוקיישנים הדרמטיים: הם שרטטו קווים על הסלעים כדי לשוות להם מראה של לבני אבן עצומות, וחידדו ראשי צוקים כדי להפוך אותם לצריחים של טירות מסתוריות.

גם בצוקים שלא גורמים לבמאים להיאנח באושר על מציאת הסט המושלם, הרושם ניתן תמיד לזיקוק ולתמצות בשני תיאורים: קודר וחסר חיים. כל כך חסר חיים שהוא נוטע בך תחושה מדכדכת. אבל האי שפיצברגן אף פעם אינו כפי שהוא נראה במבט ראשון.

כשמתקרבים בסירות הזודיאק הקטנות לאלקפלט פתאום מתגלה משהו מוזר, כמעט על-טבעי: תכונה משונה באוויר, כאילו האטומים שבו חיים ומשוחחים ביניהם. כשמתקרבים מעט יותר זו נראית כמו להקת ארבה מקראית שמנסה להתקיף את החומות הבצורות, אבל הרבה יותר רועשת. זה לא ארבה.
אם מאמצים את העיניים, רואים שהקווים החרוטים בסלע נעים מעט. זו לא אשליה אופטית.

את הסוד גילה לי סיימון, מדריך הצפרות שלנו, כבר בתחילת השייט, בעצירתנו הראשונה במפרץ שהיה כה עגום ובלתי ידידותי, שנראה שרגל אדם לא דרכה בו מעולם והוא מנסה בכל כוחו לשמר סטטוס זה. "הצוקים הללו לא שוממים כמו שהם נראים", הוא אמר ורמז לי להציץ במשקפת הטלסקופ שלו. מולי התגלה מראה לא צפוי: חומת האבן היתה למעשה שכונת ענק אנכית.

מצטערת על הטשטוש – שילוב של רעד מהקור ותזוזות הסירה

אלקפלט, או "הר הציפורים" בתרגום חופשי מנורבגית, מתנשא לגובה של כמאה מטר בקו אנכי ישר כמעט מעל מי הים, ומשמש כעיר קולנית וסואנת למאות אלפי זוגות של אוריות חייכניות (Brünnich's guillemots). אלו הם ה"פינגווינים" של הקוטב הצפוני: גם הם לבושי חליפות שחור-לבן להסוואה ביבשה ובמים, והם מזכירים אותם במראם, אבל עם הבדל ניכר אחד – הם יודעים לעוף.

האוריות מתעופפות למגדלי האבן העצומים, נוחתות על מדרגות צרות במיוחד, ושם, על הפס הזעיר הזה התלוי בין שמיים לים מטילות ומגדלות את הדור הבא. נדמה שכל קמט וסדק, כל מדרגה או מילימטר של זיז סלע, כולם מאוישים בשורות צפופות בשחור-לבן. זה נראה לא נוח בעליל, אבל לקינון מאותגר הוורטיגו הזה יש יתרון חשוב: הוא מקשה על הדובים והשועלים הארקטיים להשיג ביצה מקושקשת לארוחת הבוקר (השועלים בכל זאת מנסים את מזלם בגניבה בשולי המושבות, אחד מהם ממש מול עינינו). צעד קטן הצידה וזו נפילה חופשית אל הים. ונדמה שזה בדיוק מה שקורה מעלינו: אנו יושבים בסירות הגומי ואת האוויר חותכים גופים מעופפים כאילו נורו לעברנו, כמה מהם מחמיצים בסנטימטרים את ראשנו. ויש גם מטחים ארטילריים מהזן הריחני, או כמו שנאמר בתדרוך לכיתת הצילום שהצטרפה אלינו: "המראה מעורר פליאה, אבל עדיף שבעודכם מסתכלים מעלה אל הציפורים לא תפערו את פיכם בתדהמה".

קשה מאוד להעביר את המימדים של אלקפלט בתמונות, ובטח כשהסירה בה אתה ישוב למרגלות טירות האבן זזה ימינה-שמאלה-מעלה-מטה עם הגלים וידיך רועדות מהקור העז מכדי להנפיק תמונה יציבה וחדה. ועל אחת כמה וכמה אם כמוני נזכרת אחרי 15 תמונות, שבמהלכן אייקון הבטריה במצלמה הבהב בעצבנות, שהסוללה החלופית נשארה מאחור בחדר החם…

על אף שתחושת ההחמצה על כך עדיין צפה בי כשאני עוברת על התמונות, אולי בהשבתתה של המצלמה היה גם מן הטוב. יכולתי להתרווח לאחור ופשוט להסתכל, בלי פילטר ומסכים חוצצים על ההדר הקודר של הנוף ולהבחין בפרטים הקטנים של התנהגות הציפורים בעודם חולקות שכנות צפופה מאוד על זיז הסלע ו"משחקי הכס" שביניהן. יכולתי לחייך בעודי מסתכלת על צלמי הטבע המקצועיים המכוונים עדשת ענק כבדה לזוג יסעורים שחפיים שהתנחל לאוריות באמצע המושבה, ובינתיים שתי אוריות כמעט נוחתות לצלמים על הראש מבלי שיבחינו ואז מתרסקות במים. יכולתי להתפעל מתצורת הקרחון הסמוך והמפגש בינו לבין ההר – סלע אפור של אבן וסלע תכול של קרח. יכולתי להבחין בשועל הקטן שניסה לשווא לטפס על מדרגות השטן בדרך לביצה המיוחלת. ובעיקר, יכולתי לשים את הידיים בכיסים.

היה מאוד מאוד קר. בשובי לספינה נוכחתי שכמו עוד נוסעים בודדים חטפתי התחלה של היפותרמיה קלה – מכת קור. הגוף מרגיש בהלם, numb, ואפילו הורדת חגורת ההצלה נדמית כמשימה מתישה. מקלחת ארוכה במים חמים ושבתי לחיים, עם הערכה מחודשת לפינגווינים של הצפון, בעלי החיים הללו שחיים על הקצה: קצה העולם, קצה זיזי הסלע, קצה הגבול האנושי. מקום שבו אנחנו בני האדם יכולים רק לבקר לשעה קלה ולעזוב, וגם זה בחסות הבועה המגינה של ספינתנו.

כדי להתרשם טוב יותר מאלקפלט, הציצו בקטעי וידאו שצולמו במקום: אחד, שניים.