הליכה לאורך השוליים הצפוניים של העיר הכי הצפונית בעולם, בינות כלבי מזחלות, נופים ערפיליים וציפורים בעלי קילומטרז' מרשים במיוחד, מתחת לשמש סגרירית שמסרבת לשקוע בלילות. פוסט שמוזר לכתוב אותו עכשיו, 4 חודשים אחרי, בימים שאחרי חזרתו של שעון החורף. לו רק גם אני הייתי שחפית הקוטב.

השמש זרחה כשהתעוררתי בבית המלון בלונגיירביין, שפיצברגן (סבאלברד). לקח לי כמה שניות להתעשת, לחזור להכרה ולהיזכר שבמקום בו אני נמצאת כרגע זריחתה של השמש הזו אירעה כבר לפני חודשיים ומאז היא מיאנה לרדת בחזרה ולצלול במי הפיורד האפור-תכלת שנשקף מעבר לזגוגית החלון.

לנו, רוב תושבי העולם, קשה לתפוס את הקונספט של אור יום בלתי נגמר במשך כמה חודשים ברצף. שקיעתה היומית של השמש היא הלא הדבר הכי ברור (כשמש!) ובסיסי ומובן מאליו עבורנו, ולכן איננו מבינים איך אפשר לחיות בשלום בלעדיה ובלי החושך המגיע אחריה, שמסביר לשעון הביולוגי שלנו בצורה הכי ויזואלית ומוחשית את ההבדל בין יום ולילה.

במפתיע, גיליתי שמתרגלים לאור טבעי 24 שעות ביממה די מהר. למעשה, אחרי כמעט כשבועיים שכאלו, התקשיתי להסתדר בלעדיו כששבתי ארצה. הנחיתה בישראל היתה בשבילי חושך בעיניים, גם במובן המילולי: היה ממש מדכא לפגוש שוב בחשיכה (והחום של חודש יולי! בלללע!), והופתעתי לגלות את האפקט השלילי שלה עליי בימים הראשונים לחזרתי. עתה עם שובו של שעון החורף אני מרגישה את זה שוב.

האור הרציף בחודשי הקיץ בסבאלברד הוא כיף גדול, אלא שיש לו סוף, והוא מגיע עם ריבית והצמדה: בעונת החורף התושבים משלמים עליו בהתמודדות עם חשכת לילה ארוכה במיוחד – הלילה הארקטי התחיל באיים לפני כשבוע, והשמש תזרח שוב רק באמצע פברואר. אאוץ'.

ציפור אחת, שהתרגלה להשפעתן המטיבה של שעות האור הארוכות, החליטה למצוא פתרון לחשכת החורף המדכאת ולאמץ אורח חיים הדוגל במוטו "לעולם בעקבות השמש". שחפית הקוטב (Arctic Tern) מנצלת עד תום את הקיץ הארקטי הנהדר ושטוף השמש באזור הקוטב הצפוני, ואיך שהשמש מתחילה לנדוד אל הדרום היא יוצאת בעקבותיה – כל הדרך אל אזור הקוטב הדרומי, שבו מתחיל הקיץ בדיוק כאשר אצלנו החורף רק מפציע. חיים שלמים של נדודים בין בילוי בקיץ קריר בקוטב אחד לבין חופשת קיץ קפואה בקוטב השני. אפשר גם?

בראותך את שלט הדוב, לאחור מיד סוב!

בתמונה השנייה בפוסט הקודם, אותה צילמתי מחלון המטוס, תוכלו לראות כביש ארוך היוצא מהעיר לונגיירביין ועובר לא רחוק מחופו של הפיורד שלשפתו היא שוכנת. הוא מתעקל קלות בין סחופת ימית ובריכות קטנות, ולכאורה נראה כממשיך הלאה אל המרחבים, כמו מציע דרך מילוט יבשתית מהעיירה הקטנה. אך כביש המתחיל בלונגיירביין הוא לא יותר מהבטחה לא ממומשת. בסוף כל כביש שאתם רואים בסבאלברד יושב משולש עם דוב לבן – שלט אזהרה שמסביר שמכאן והלאה זוהי ממלכת הדובים, נא להסתובב לאחור ולשוב בחזרה לאזור הבטוח בתוככי העיירה, המשלט הזעיר של בני האדם בארץ הפרא.

אך דובי קוטב אינם האיום החייתי היחיד על שלוות נפשה של המשוטטת בסבאלברד, כך גיליתי משלט אזהרה נוסף שקיבל את פניי עם הגיעי לכביש:

ברוכים הבאים אל אחת מטריטוריות הקינון של שחפית הקוטב. זוהי ציפור יפה עם כסות נוצות אלגנטית בשחור-לבן, ומקור שנראה כמשוח בליפסטיק אדום עז התואם לצבע הרגליים. אבל אל תתנו למראה המעודן ולממדיה הצנועים לשטות בכם: הציפור הקטנה הזו היא פייטרית אמיתית. היא שיאנית עולם החי בנדודים, מקוטב אל קוטב ובחזרה. מדי שנה היא עפה כ-70,000 ק"מ, לפעמים יותר. חיבתה הבלתי מתפשרת לקיץ אחרי קיץ אחרי קיץ במרדף אחריו עד קצות העולם, גורם לכך שהיא גם חווה יותר אור יום טבעי מכל יצור אחר בכדור הארץ – וכשבחלון שמאחורי המסך שלי הנוף מחשיך עכשיו כבר בחמש, לא נותר לי אלא לקנא.

שחפית הקוטב היא קרבית גם בכל הנוגע להגנה על הביצים והגוזלים שלה: הציור בשלט לא מגזים, ואם תתקרבו לקן שלה יתר על המידה היא תטוס אל על ואז תצלול כקמיקזה כשהמקור שלה מכוון היישר למרכז הפדחת שלכם. על כן מומלץ להימנע מקרבה מסוכנת לאזורי הקינון שלה, והשלט גם ממליץ ללכת עם מקל מעל הראש להרתעה, אבל מזהיר שכל תזוזה שלו לפגיעה בציפור נחשבת לעבירה על החוק: "שחפית הקוטב היא אחת מתושביה הלגיטימיים של העיירה, ויש לה זכות להיות כאן בדיוק כמו כל אחד אחר".

מהצד השני של הכביש יש קהילת ציפורים נוספת, אבל יותר שקטה ונינוחה: אדרית שחורת כיפה (Common Eider). מקור שמה ברור כשמסתכלים על הזכרים הבוגרים (ראו את האחד הבולט בתמונה האמצעית), אך נדמה שכמעט כל המושבה היתה מורכבת מנקבות וגוזלים בלבד. לאן הברווזים עפים כשהאגם כבר הפשיר?

מקום הקינון של הברווזים החביבים הללו שקט פחות: הוא צמוד למרכז מזחלות הכלבים של סבאלברד, שתושביו פותחים בנביחות רמות עם כל סימן לתזוזת מזחלת/אפשרות ליציאה החוצה למרחבים/משהו חשוד שזז/משהו לא חשוד בעליל שזז. לברווזים זה לא מפריע. להיפך. הם בחרו את השכנים הרועשים בכוונה תחילה – "מסיבות הקריוקי" של נביחותיהם מרחיקות את השועלים הארקטיים והדובים הטורפים מהמקום.

בהליכתי אני מגלה שלונגיירביין נראית הרבה יותר מקסימה כשמתרחקים ממנה. המבט מרחוק הופך את הבתים הקופסתיים הדומים זה לזה לתמונה משובבת לב של סדרת בתי צעצוע, ששוברים בצבעוניותם את המונוכרומטיות של הנוף הארקטי הקודר. לעתים הם משתכפלים בתמונת מראה בבריכות ובשלוליות לאורך הכביש, ולעתים רק גווניהם זולגים אל מים בערבוביה מטושטשת.

כחובבת צמחי בר בנשמתה (זוכרים?), אני מסתובבת חצי מהזמן עם הראש באדמה, מנסה לאתר את פרחי הקיץ המפורסמים של האזור הארקטי, שרבים מהם זעירים מכדי להתרשם מהם כהלכה ללא זכוכית מגדלת (ותודה לממציא המאקרו). עוד מוקדם בעונה, ורק פרחים בודדים הצליחו להבקיע את האדמה הקפואה ולמצוא בה מעט חומרי תזונה. ביניהם פרח אחד בלבד של פרג סבאלברד הנודע. כשאחזור לעיר לונגיירביין בעוד עשרה ימים הכל ייראה אחרת, מלא בנקודות לבנות של פרחי בר – עד כמה שאצליח לראות ולצלם אותם מבעד לערפל ולסערה שיקבלו את פניי באותה העת.

צעידתי התחילה בשלט אזהרה אחד, ומסתיימת באחר. הכיתוב מתחת לתמונת הדוב הלבן הוא Gjelder hele Svalbard. כלומר, "נכון לגבי כל שטח ארכיפלג סבאלברד". העיירה הזעירה על שבריריותה ומראיה הארעי מרחיקה מעט את הטורפים מרחובותיה, אך היא רק נקודה קטנה בספר הגדול. כמו אוהל אחד של נווד עקשן במדבר רחב ידיים. במקרה הזה, אלו הם מרחבי בר בתוליים המשתרעים על שטח אדמה, קרח ושלג הגדול פי 3 מישראל. השלט הזה הוא הקצה של היישוב, ומאחוריו מחכה טבעה האמיתי של סבאלברד על יופיו המיוחד, הקודר והחמקמק למי שירחיק מספיק כדי למוצאו.

מבט אחרון אל הנוף, ואני חוזרת ועולה בשביל המטפס אל מרכז לונגיירביין, ומתיישבת מול הדוב המפוחלץ ששומר על הכניסה לסופרמרקט העירוני. לאט לאט מתיישבים לידי כמה זרים, גם הם ממתינים לאותו טרמפ לנמל הסמוך. הם יהיו חבריי למסע בימים הבאים ושותפיי לבית הצף שאותו צילמתי בלי משים בלכתי בכביש בבוקר: הספינה Akademic Sergey Vavilov.

מכאן נצא מהמשלט הקטן של בני האנוש בדרכנו אל אזורי הפרא של סבאלברד, ארצם של דובי הקוטב.

להתראות, לונגיירביין!