את התיאורים המשתפכים אשאיר לאנשים פחות עייפים ממני, שגם יש להם מזגן בחדר המחשב. היתה הופעה מקסימה, שהרגישה קצרה מדי ותמיד תהיה קצרה מדי בלי קשר לאורכה, רק מפאת העובדה שלכל אחד בקהל יש עוד שיר אחד, או שניים או חמישה, שהוא כל כך קיווה שגם הם יפציעו, אבל משהו היה חייב להישאר בחוץ. בשבילי זה היה – נדוש אולי, אבל לא אכפת לי – There's a light that never goes out, שנאלצתי להסתפק בביצוע המקורי שלו באוזניות, בדרך הארוכה הביתה באוטובוס מאסף, שמזגזג בין כל כך הרבה ערים הגורמות לך לזמזם "Come, armageddon, come".

יאללה, לתמונות!

But my heart is open, my heart is open to you

מציג את מפתח העיר שקיבל מראש העיר חולדאי (ששמו עורר מיד שריקות בוז בקהל). מעניין מה זה פותח. בטח דירה מחולקת של 20 מ"ר בלי מטבח או חלונות.

הצעקה האחרונה: חצאית דגל לגבר.

Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me !

חולצה לקהל (שהוחלפה דקותיים קודם, כדי לא לאבד את חולצת הפסים)

כן, היה גונג ענקי מאחור!

לילה טוב לכם, או בוקר, תלוי מאיזה צד אתם קוראים את הפוסט…

שני הדברים הבולטים ביותר במה שמתרחש בארץ בחודשיים האחרונים הם האחווה והיצירתיות. הפוסט הזה מוקדש לשני מביניהם, כפי שהצטייר לאורך שדרות רוטשילד.

בחודשיים האחרונים הסתובבתי לא מעט עם המצלמה בין אוהלים ואירועי מחאה. ככל שהתמונות הצטברו כך התמעט הזמן שלי לעבור עליהן ולפרסמן כאן. החדשות בארץ מתחלפות מהר מדי בשבילי. פתאום התמונות המקסימות מצעדת החלבנים או אלו מאירוע "לכלוך באוהל" נראות קצת מיושנות – לפרסם, לא לפרסם?
בחודשיים הללו, המאהל ברוטשילד התחיל מהוסס ומועט משתתפים (ראו לקראת סוף הפוסט), התרחב מדי יום עד להפיכתו לשכונה מלבבת בפני עצמו (יואב לרמן הנהדר כתב על זה כאן), התמתח עד קצה השדרה, החל לגדול מעל למידותיו, התכווץ וננטש בחלקו בבת אחת, עבר ניסיון חידוש וניסיון פינוי פתאומי, ומי יודע מה עוד יקרה בהמשך. ובכל זאת, הפוסט הזה חוזר לרגעיו היפים, ליצירתיות ולקריאטיביות הנפלאות ששוררות במחאה הזו, בעזרת קומץ מתוך מאות התמונות שצילמתי (כל כך חבל לי על אלו שנשארו בחוץ!).
המשך…

(גם לברי, על הדרך)
בארבי תל אביב, 8 ביולי 2011.

פוסטים נוספים בנושאים דומים:
אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית: פורטיס, הופעת פורים בבארבי
הוא קלקל את כולם: שלושים שנה לפלונטר
אחווה בבר אילן: קלפטר וחברים, פורטיס וסחרוף

תמונות וכמה מילים מהופעה שהספיקה למלא את גופי העייף באנרגיה כדי לכתוב עליה ב-5:30 בבוקר.

יש שירים שתמיד יהיו עבורך חלק מתקופה מסוימת. סווייד אצלי מתקשרים לצבא, למשמרת לילה בקראוון שבקצה הבסיס. שלוש בבוקר, הרדיו פתוח על ווליום מזעזע, ואנחנו צורחים עם ברט אנדרסון את הפתיחה של So Young, כי אין אף אחד ער מלבדנו כרגע בעולם.

ואין לנו באמת מושג מה הוא צועק שם, לפני שמתחיל הטקסט של השיר, ועוד אין אינטרנט ב-1996 כדי שנברר. זה לא באמת משנה. רק הצעקה הזו שרותחת ופורצת מבפנים והכוונה שבה, ואתה מבין ומרגיש את הכוח שבה, וצועק איתם מלל ג'יבריש עם מצלול דומה במלוא הכוונה, בשלוש בבוקר. Because we`re young, because we`re gone.

לשיר הזה, כמו Animale Nitrate או Trash, ואפילו The Beautiful Ones שתמיד מזכיר לי את הנסיעה לתוך סן פרנסיסקו אחרי שבועות ארוכים של נדודים בטבע (פתאום הרעש, ההמולה והאקשן של עיר גדולה שמצלצל לך כמו הפתיח מכל העברים), ולעוד הרבה אחרים של סווייד, יש תכונה נפלאה להישאר באותה נקודה, צעירים, רלוונטיים, שכל כך כיף לצעוק איתם ולהיות פתאום בבת אחת צעיר ב-15 שנה. So Young פשוט לא יכול להיות שיר בן כך וכך שנים, הוא שייך לרגע הזה, לגיל הזה שבו אין מספיק עבר מאחוריך כדי להסתכל בו ולראות את כל ההזדמנויות שפספסת, והעתיד לפניך כל כך גדול ורחוק שאין טעם בכלל להביט בו, כי ממילא מחכה לך שם כל כך הרבה זמן לפספס ולתקן. יש רק הווה.

יש הופעות שאתה בא לראות, להסתכל מהצד בהתפעלות. בזו אתה בא לצעוק את המילים, לחיות לרגע בתוך By The Sea כאן ועכשיו, גם אם אתה לא רואה כלום מעל הראשים הרבים סביבך. לא לשבת על כסא בשורה מסודרת, בלי יציעים מחורבנים ומרוחקים באצטדיון ענק, אלא מרחב צפוף וחם של המון חברים ואנשים שעומדים וצועקים ביחד את המוזיקה בכל הכוח ממעמקי הגרון ועד לקצות הידיים המונפות. כיף.
המשך…

(צולם לפני כחודשיים בהתקבצות פתע המונית של פרגים בשדה בר, סמוך לאשקלון)

פוסטים דומים:
ההר אינו ירוק תמיד
קפיצה אל שיירי האביב האחרונים
אל תסתכל בקנקן, אלא במה שהולך בתוכו

קיצו, יהוא ירון, השפן הנכון, קרולינה, חיה מילר ורם אוריון, אדיר והילדות, ירון בן עמי ועוד – תמונות וביקורת קצרה מיום אחד בפסטיבל יערות מנשה 3, שנערך לפני שלושה שבועות.

תמונה עליונה: קרולינה. תמונה אמצעית: הבמה הקטנה בהופעה של דנה עדיני

למטה: הצללית של בוריס מרצינובסקי על רקע העצים בבמה המרכזית

סוף סוף נענה צוות פסטיבל אינדי כלשהו לתחינותיי, ועל פני העונה החמה – שבינינו, כבר משתרעת פחות או יותר לאורך רוב השנה בישראל – ביכר להזיז את התרחשותו לעונת האביב המלבבת. אומנם יש בכך מן ההימור, כפי שיעיד הגשם בלילה שלפני והלחות והאפרוריות בליל הפסטיבל ולמחרת, ועדיין אקח את אלו בשתי ידיי על פני כל שרב אחד מיני רבים. לרקוד בנוף ירוק בלי להזיע! איזו המצאה! ובכלל, כל פסטיבל ותיק ומפורסם בבריטניה מתהדר בגשם לרוויה ובוץ מלוא החופן – אז למה לא אצלנו?
המשך…

על אף נבואות הזעם של החזאים, הגשם לא ירד בליל פסטיבל יערות מנשה לפני שבוע. אך הלחות האדירה שבאוויר מיהרה להתגבש טיפות-טיפות על כל מחנה האוהלים, ולהותיר אותם רטובים. מי שקם מוקדם בבוקר והצליח לפקוח עיניו ולהתבונן מבעד לדוק העייפות, גילה שהלחות הביאה עמה מבקרים – המוני שבלולים קטנטנים שיצאו לטיול עם אור שחר על בדי האוהלים הרטובים, משאירים מאחוריהם שובל מפותל של ריר מנצנץ עם פגישתו עם מעט קרני האור שהצליחו להסתנן מבעד לשמיכת העננים האפורה.
זה לא קשור בשום צורה למוזיקה, אבל מקסים להפליא (:
בוקר טוב.

תמונות נוספות (ומוזיקליות יותר, בין השאר) מהפסטיבל – בקרוב.

במשרה מלאה, במשרד ללא חלונות, מתיישהו יתעוררו בך שוב הגעגועים לנוף. לפני שנתיים וחודש וקצת צעדנו אי שם בהרי ארץ האש בדרום אמריקה, בשביל כבשים ישן המכונה "פסאו דה לה אובחה", דרך בוץ, יערות, פסגות וסימוני שבילים בלתי יעילים. אלו הם געגועיי למרחבים דרך פוסט מצולם מהנופים הנפלאים של הטרק ההוא.

"השביל הזה מתחיל מכאן", שר אהוד בנאי, "בין סניף בנק למעיין". לו רק ההכוונה שקיבלנו לתחילת המסלול היתה כה ברורה. נהג המונית נראה מבולבל, עשה כמה וכמה פניות פרסה, עד שאחד מתושבי האזור בא לעזרה ואמר שנרד פה, תחילת המסלול היא ביער בכיוון הזה – ואזי עברנו לפניות פרסה רגליות, תוך השארת סימנים סטייל הנזל וגרטל של חצים מענפים, כי כמו שאהוד אמר: אל תסטה, כדי שתוכל לחזור.
בסוף נמצאה האבידה, ואחריה נוף יותר יפה לאבד בו את הדרך.

מתחילים ביער. ירוק, מלא חזזיות וטחבים קסומים, וציפורים קטנות אך יפהפיות (אם תצליח לשמור על שקט ולראותן לפני שיברחו).
המשך…

לאחר השריפה האיומה בכרמל ציטטו בכל מקום את שירו המפורסם של יהורם טהרלב, "ההר הירוק תמיד". אך ההר היה יפה פי כמה בעונות האביב והחורף (זוכרים? השנים שבהן העונה הזו נמשכה יותר מיומיים?), אז התמלאו נופיו בנקודות ובכתמים של פריחה יפהפייה בכל צבעי הקשת.
בשנה שעברה קפצתי לאזור שלוש פעמים כדי לצלם. איכשהו, בכל אחת מהפעמים פספסתי בשבוע את פריחתו של הצמח שרציתי לצלם, ובאופן אירוני, הגשם שכל כך בושש לבוא השנה שטף אותי אז בכל פעם. מילא, אמרתי, נשוב בשנה הבאה.

תמונות מאחד הטיולים הללו פורסמו כאן לפני כחצי שנה. הנה עוד כמה תמונות מביקוריי במקום בשנה החולפת, כמזכרת עצובה מהצבעים הנפלאים שהפכו לאפר שחור.
המשך…

השבוע עלו הדחפורים על קולנוע תל אביב הנטוש, ותוך כמה שעות מחקו מהרחוב את הבניין שהיה בעת פתיחתו, ב-1958, אולם הקולנוע המפואר בעיר, הראשון עם כסאות מרופדים ושטיח מקיר לקיר. כבר עבר עשור מאז הקרינו בו את הסרט האחרון, אך בסוף 2009 החליטה קבוצת אמני רחוב לעשות חסד אחרון עם הבניין הנטוש, ולהפוך את קירותיו החיצוניים ליצירת אמנות מאולתרת. למרבה הצער, תוך חודש רוב הציורים נתלשו או כוסו תרסיסי צבע חסרי דמיון, אבל לפני שהם נעלמו לחלוטין, יצאתי לצלם את שאריות היצירה בתוך המיש-מש של הצבעים והגרפיטי החדש שרוסס עליהן, בדיוק לפני שנה. קבלו את ההצגה האחרונה של קולנוע תל אביב.

והתמונות ממשיכות… המשך…