באופן פרדוקסלי, החלק הכי מוצלח של הלילה הלבן בתל אביב היה שייך לטעמנו דווקא ללהקה ירושלמית.

מרתון אריק איינשטיין באוזן השלישית היה כה פופולרי עד שאפילו סרדינים מיומנים בדחיסות ואנורקטים במיוחד לא היו מוצאים סנטימטר רצפה בין הזגוגית למדפי התקליטים כדי ליהנות ממנו, הדבר הטוב ביותר בשדרות רוטשילד העמוסות אדם היה הפיצות של טוני וספה, וחוף הצוק היה רחוק מדי. מול כל אלו, כיכר ביאליק היתה האופציה הכי נינוחה. אולי כי למרות יופייה ומיקומה המרכזי בין בוגרשוב, קינג ג'ורג' ואלנבי, היא נשארת נסתרת מעין וכמעט לא מוכרת בקרב ההמונים המשוטטים. באותו לילה הבתים היפים הסובבים אותה הוארו באופן שהלם את הסיבה לשמה החלה כל מסורת הלילות הלבנים הללו (הכרזתה של אונסק"ו על תל אביב כעל עיר מורשת עולמית), וכסאות ושולחנות מילאו את כל שטחה כשפניהם לבית העירייה הישן והמשופץ, המואר בוורוד עז. בפרסומים הבטיחו שיקומו בה לתחייה ללילה אחד בתי הקפה האירופאים של פעם מתל אביב הישנה. במציאות הרעיון הכל כך מלבב הסתכם בשולחנות סתמיים עם עמדה קטנה של אייס קפה וקומץ סנדביצ'ים, בלי אף קרמשניט טעים לרפואה. נו, מילא. לפחות המוזיקה מילאה את ההבטחה בזכות מפגש בין מזרח למערב בצל חזיתו המרשימה של בית העירייה מ-1925.

מארש דונדורמה עמדה שם, מערבבת בין שיר חתונות "של סטלנים הודים" כהגדרתם, לג'אז אמריקאי של ביג בנד שכמו נשלפה כרגע מרחובות ניו אורלינס, ממשיכה לפאנק, חולפת בגרוב צועני, במוזיקה לטינית ומה לא. ארבע חצוצרות, שני טרומבונים, ארבעה סקסופונים, ארבעה נגני כלי הקשה וסוזפון אחד – הרכב ענק של 15 נגנים בסך הכל – שמנגנים ביחד בתיאום מושלם נטול אגו, עם מספיק ביטוי לכל אחד ואחד. שמח, שמח, שמח. כמשתמע משמה, מארש דונדורמה מגדירה את עצמה כתזמורת צועדת, אבל שוב המציאות התל אביבית אכזבה, ובמקום צעידתה המובטחת לאורך רחוב ביאליק הלהקה היתה נייחת לחלוטין. כמה טוב שהקהל לא. תוך שניות נטשו רבים את הכסאות כדי להתערבב בצלילים. היו שם בני נוער, תיירות אמריקאיות, גבר דתי מבוגר, חיילים, זוגות תל אביבים צעירים, מבקרים ללילה. מיקס אקלקטי של קהל כמו המוזיקה שנוגנה עבורו. בסוזפון המצוחצח של אודי רז השתקפה תמונתו של הקהל הנאסף מסביב: קצת מטושטשת, מעט מעוותת, מלאה צבעים שונים של בגדים ופנים שהטשטוש הפך אותן לאחידות כמו משטח את ההבדלים לגוון ורדרד אחיד, ומאחור שברי בתים מוארים על רקע לילה שחור. הצבע המוזהב של הסוזפון גרם לתמונה לקהל איזה גוון חמים, כמו התקבץ כל הקהל הגדול הזה, אולי עיר שלמה, סביב מדורה אחת עם חום מנחם ואור מכשף ומספר סיפורים שמפליא לתאר הרפתקאות עתיקות יומין, על חול רך בשפת הים. לשעה קלה תל אביב נראתה תמימה ונעימה כפי שדמיינו את "תל אביב של פעם" והלילה היה לבן. אפילו בלי הקרמשניט. אחר כך פסקה המוזיקה, ירדנו במדרגות הנחבאות החשוכות בחזרה לרחובות שגרתיים עמוסי בניינים אפורים ותריסונים מכוערים ומשם לשדרות רוטשילד הרועשות בהמון אדם, עד החנייה, ואל כביש 4, בדרך הביתה.

לינקים, וביניהם: שיר חדש לאביב גדג', תמונות נדירות של כרומוזום, תמוז מתאחדת; חווה אלברשטיין, יהורם טהרלב ועוד מספרים על רגעי קסם אישיים משירי ארצנו; אוגנדה חוגגת, כוכב נולד נכשלת, רונה קינן מדברת, האם מוצה טרנד הפיוטים, וקטע נדיר וביזארי של נושאי המגבעת בקאבר מפתיע

בהמשך הרשימה: עינב שיף שואל: מתי הופתעתם בפעם האחרונה משיר של ברי סחרוף?

השמעת בכורה בוואלה לסינגל הראשון מתוך אלבום הסולו הראשון של אביב גדג': עיר בלי זיכרון.

ולשבועיים בלבד, השמעת בכורה לסינגל השני מתוך החדש של אביתר בנאי: עד מחר.

"אחרי OK Computer כמעט לא הייתה לי כבר חוויה כזו דתית עם מוסיקה. אני מיחסת את זה לגיל וקצת לעובדה שאתה מתעסק עם מוסיקה וכל היום כאילו אתה נמצא באולפנים. אתה מקשיב לפרטים אחרת, אתה שומע סאונד ותופים במקום לשמוע שיר" – רונה קינן בראיון למוזיקה נטו.
"זוהי מתנתה הלא ממומשת של בת לאביה, שנבצר ממנו להתענג מכך שהשירים שנועדו לו מבוצעים על ידי אחת מהזמרות הנפלאות ביותר של הזמר העברי", כותבת תימורה על הדיסק החדש ומצרפת ביצוע לייב ל'אתה מתעורר'.

לפעמים נדמה לי שבשובי לארץ עברתי דרך קרע בחלל הזמן. הקאמבק של האייטיז עוד לא נגמר וכבר מתחיל זה של הניינטיז. לוחות ההופעות מלאות בשמות צעירים כמו איפה הילד, תיסלם, קספר, החברים של נטאשה, והנה אנחנו מתבשרים גם על איחודה של תמוז. להירגע, מדובר רק לכמה שירים במסגרת מופע המחווה השנתי למאיר אריאל ז"ל. נדמה שעוד מעט, בהיעדר להקות שטרם אוחדו, יגיע הרגע ממנו חששנו מכל: איזולירבנד. בינתיים יש קבוצה בפייסבוק שקוראת לחזרתה של כרומוזום. זה לא מעניין כשלעצמו (ולטעמי כרומוזום 1 גם לא הכי מרתקת בעצמה), אבל שימו לב לתמונות הנדירות, ובמיוחד זו. מה שמזכיר לי ששולץ האיום גם הוא במתקאמבקים הצפויים, עם השיר הזה. יותר הרמוני משציפיתם, לא?
המשך…

נו – אמרתי לעצמי – בטח עוד סינגר-סונגרייטר עגום, חמוש באקוסטית ובשירי אהבה נוגים באנגלית שנשמעים כמו עוד מאתיים סינגר-סונגרייטרים תל אביביים חמושים באקוסטית ובאותם שירי אהבה נוגים. אם תזרוק אבן בעיר תפגע בחמש כאלו לפחות, אפילו בלי לכוון אותה לעבר פסטיבל פולקלה. יש ביניהם מוכשרים יותר או פחות, אבל בסופו של דבר, רובם לא ייצאו מגבולות הארץ (בתקווה ש"גבולות הארץ" עבורם כולל הופעות גם מחוץ לתל אביב) ויישארו כאן לשיר שירים יפים יותר או פחות, אבל חסרי שייכות לכאן ועכשיו – בשפה שאינה שפתם, מילים ללא שום נגיעה לחיים שלנו, וחסרי הדבר החמקמק הזה שיבדל אותם ממיליוני זמרים אחרים שנשמעים כל כך דומה.

לא היה לי צל קלוש מיהו יהוא ירון כשגיאחה התקשר בספטמבר שעבר והזמין אותי להצטרף ל"העונג סשן", אותם סשנים מלבבים באולפן "המערבל" שהוא מעלה לבלוגו. ובכל זאת הגעתי, למרות החששות האמורים מעלה, וכמה שמחתי לטעות.
קודם כל, ציוד הפק"ל של כל סינגר-סונגרייטר תל אביבי, אותה גיטרה אקוסטית, נעלמה לטובת אחד מכלי הנגינה החביבים עליי, הקונטרבס. עגום? מה פתאום. בחור חייכן ומקסים. ושר בעברית. עם הרכב מלא, ועוד כזה שמכיל את אביב ברק הנפלא, איש אלג'יר ונקמת הטרקטור. נמכר!

ההבדל בין שיר בהופעה לשיר באולפן הוא כמו ההבדל בין עוגת פרג-תפוחים של לחם ארז לבין אותה עוגה באותו מתכון בדיוק, רק במטבח הביתי שלכם. ובמילים אחרות: שלושה שירים, שבע שעות באולפן. אבל לא השתעממנו לרגע. כולנו התאהבנו לגמרי ביוצר המוכשר הזה. למה? ובכן, כעת אקפוץ לרגע שמונה חודשים קדימה, אל הופעתו של יהוא באוזן בר ביום רביעי האחרון:

בהופעת החימום שרו ערופי השפתיים (וסלחו לזכרוני הסנילי על הציטוט הלא מדוייק): אני לא אמות בשביל שיר*, אני רק אזדקן ואקריח. מיד אחריהם יהוא ירון הוכיח שהגישה שלו הפוכה לגמרי. הוא ממש חי כל מילה ומשפט שיוצאים לו מהפה בכל ביצוע מחדש. הוא מדגיש ומטעים את ההברות, צועק ולוחש, מכווץ את גובהו הענקי כדי להתמקד בשורה שקטה ואז מותח גפיים ארוכות, עושה פרצופים, צוחק, לפעמים מדמה במחוות ידיים את תנודות הקונטרבס שמחכה לו בדד בצד הבמה, ובעיקר שובה לב. לא הייתי קוראת לזה 'תיאטרליות' – האסוציאציה שלי למילה הזו היא אפרת גוש או יעל קראוס, שמשחקות את הדמות או הסיטואציה בטקסט. אצל יהוא זה לא משחק. אין בו שום דבר מחושב או מתוכנן, או ניסיון "להציג" לקהל. הוא מרגיש את זה בתוכו, וזה פורץ החוצה בלי מסננים אל כל הגוף.
גם באולפן הוא כזה. מקליט את "זה לא זמן טוב לכתוב שירים", שחציו הראשון מזכיר במקצב ירי צרורות המילים שלו את "שגר פגר" של הבילויים. עומד לבד מול מיקרופון וזכוכית עם אוזניות, אבל נראה כאילו הוא מופיע מול אצטדיון שלם, או כילד עם חלום מול ראי – צועק, מתרגש, כועס, מנופף בידיים – והאנרגיה והכנות של הביצוע הזה לא פוחתות או מפסיקות לרגש אותך גם בטייק החמישי.

וכשיש קהל מולו? אנדרו לויד ובר אמר פעם שהוא לא מאמין לאמן ששר שיר שלם בעיניים עצומות, כמו נמנע מקשר עין עם הקהל. אני לא מסכימה עם דעתו, אבל נזכרתי בה בהופעה, כי נדמה לפעמים שיהוא מכוון אליך, מסתכל עליך לתוך העיניים, גם כשאתה עומד בצד ליד הקיר. חי את השיר לעצמו ברגעים אחדים, עצום עיניים ומכונס, ובאחרים שר במיוחד בשבילך. לצדו חבורה מגובשת של נגנים: יונתן לויטל (בס), אביב ברק כמובן, שי לוינשטיין (גיטרה) וטליה אליאב, שתורמת קול שני נהדר שמוסיף כל כך הרבה להרמוניה וגם את הצד השני של הדיאלוג בשיר סיום קטן וחמוד למילים של נתן זך.

כרגע הוא מופיע אחת לחודש באוזן בר, בימי רביעי. בסוף ההופעה נזכרתי באיזבו שלפני אלבומם הראשון, באותם שנתיים של הופעות אחת לחודש ביום רביעי שהיו הטובות ביותר שלהם, מול לא יותר משלושים איש. אותם שלושים איש שחזרו כל חודש בנאמנות כדי לחוות את המוזיקה באינטימיות המשפחתית הזו מחדש. נדמה לי שההופעות של יהוא יהפכו גם אצלי למסורת חודשית. בואו גם אתם לפני שייצא אל קהל גדול יותר, כפי שמגיע לו. ואם כל מה שכתבתי לעיל לא שכנע אתכם, דעו שבאחד משיריו הוא ממליץ להקשיב לשלום גד. כלום צריך להגיד יותר מזה?

לינק לעונג סשן המדובר, אבל עדיף להתרשם מהאיש בהופעה חיה.

יהוא ירון מארח את טליה אליאב, האוזן בר, 21/5/2009.

* אחרי שכתבתי, תיקנו אותי שהשורה המדויקת של ערופי השפתיים היא "אני לא אמות בשביל צ'יפס"(?!). על אף פי כן השארתי את הביקורת כפי שהיא. בכל זאת, השורה שלי יותר מוצלחת.

כולם עושים קאמבק עכשיו, אז אם הקספרים, תיסלם ואיפה הילד יכולים, למה לא רשימת הלינקים השבועית של "אפילו עז" על מוזיקה ישראלית מרחבי הרשת? מנות השבוע בתפריט: תחיית הסינגלים, רונה קינן, החדש של מוכיח-סחרוף, פרוג בעברית מהאלף החדש, שירה בציבור בהופעות – כן או לא, לי טריפון, סמי בירנבך, אבי בללי, הכישלון המוזיקלי של סלקום והשיקום המפרך של גרי אקשטיין.

אחרי ששנת 2008 הביאה לנו בעיקר חגיגות כך וכך שנים לאלבומי מופת ישנים והוצאות מחודשות, 2009 היא שינוי מבורך עם אלבומים חדשים ומסקרנים. הנה עוד אחד: 'שירים ליואל', היצירה המדוברת של רונה קינן (עם העטיפה המקסימה שציירה אחותה שלומציון), העוקב אחרי סיפור חייו של אביה. ראיון והשיר 'אתה מתעורר' וצילום מהאולפן מהקלטת 'זה לא הכל'.

לפני כשנה, באמצע העבודה על אלבומו הבא, התמוטט גרי אקשטיין באולפן עקב שבץ מוחי. מאז הוא מנסה להשתקם ובעיקר לחזור לסיבה שלשמה התאהב במוזיקה – נגינתו הנהדרת בגיטרה. ראיון מקיף בנרג' עם איש אופטימי, למרות הכל. וזה כמובן תירוץ לשים לינק לשיר הזה שאף אחד לא יכול שלא לחייך מולו.

לא, גל הפיוטים עוד לא מאחורנו. עוד אלבום שראה אור לאחרונה הוא "אדומי השפתות", ברי סחרוף ורע מוכיח בשירי אבן גבירול. יציאתו לחנויות לפני שבוע עברה מתחת לרדאר התקשורתי, אבל היום התחילה נענע דיסק לטפטף את הידיעה לתקשורת, כולל האזנה לשיר 'מליצתי בדאגתי הדופה' תחת כל אתר רענן (וכתבה גדולה במעריב בסופ"ש, כנראה).

רע מוכיח התראיין ל'הארץ' בעניינים לגמרי אחרים: "יש סצינה מפורסמת בסרט 'סולאריס', שבה הגיבור נוסע למתקן השיגור. במשך דקות ארוכות הוא נוסע במנהרה, וכל מה שרואים זה רק אורות חולפים. אני מאבד את תחושת הזמן כשאני רואה את הקטע הזה, שמבחינה מסוימת הוא מאוד משעמם אבל הוא מנטרל לי משהו במוח ומכניס אותי למצב של ציפה. הרגעים האלה, שאין בהם דרמה, הרגעים הכאילו מתים, יש להם משמעות אדירה בעיני". ציטוט שמזכיר לי שפעם סיפר שהוא מתגעגע לפאוזה בין השירים שיש בתקליטי הוויניל ולפעמים מעוניין להכניס שכמותה גם בדיסקים.
המשך…

קרוזנשטרן ופרוחוד, פורטיס מארח את מרינה מקסימיליאן בלומין וטל פרידמן. בארבי, 9-10/4

זה היה מהיר, חשבתי לעצמי. רק לפני קצת יותר מ-24 שעות שבתי לארץ, והסטטוס שלי השתנה מהטייטל הנחשק "תרמילאית באי הפסחא" לסתם "מובטלת", והנה כבר מצאתי כיוון אפשרי חדש ומרגש לקריירה שלי. לא עוד עריכת תוכן אלמונית. הנה ההזדמנות שלי לתהילה!

מעולם לא עניתי על דרישות הקבלה לקריירת רוקנרול משגשגת. יש לי פחד במה, קול נוראי, חוסר כישרון מוזיקלי מוחלט, ויש יותר סיכוי שאבין את פיסיקת החלקיקים מאשר את כל העניין המסובך של האקורדים. לא שהבעיה השנייה עצרה את אביב גפן או האחרונה את פורטיס, ובכל זאת, השילוב של כולן קצת מנע את הפיכתי לשק החבטות החודשי של '7 לילות'. לרגע, בתקופת 'מנועים קדימה' של אלג'יר, הסתמן פיתרון. רציתי להיות נערת הפייד-אאוט. נו, זו שהיתה מתגנבת בסוף 'זיקוקים' לבמה אחרי שכל הלהקה כבר היתה ספונה עמוק בחדר האמנים, ואז מסובבת לאט לאט את כפתור הווליום אחורה בלי שישימו לב. זו, חשבתי, משרה המתאימה לכישוריי. לקראת סוף דרכה של הלהקה נדמה היה שיש לי סיכוי ממשי. באחת ההופעות הבחורה נעלמה ושאול מזרחי נאלץ למלא את נעליה הקטנות. אני לא רוצה להשמיץ, חלילה, אבל חוששתני שהוא התקשה מעט בהתגנבות היחידים מאחורי הקלידים בלי להתגלות. אך אז הם התפרקו. כמו שסנדרסון אמר, וכמעט שכבר הצלחתי, ופספסתי.

ואז, ביום חמישי שעבר, לפתע נגלה האור: לקראת סוף ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד בבארבי עלתה על הבמה בחורה יפה ואצילית. היא התיישבה באלגנטיות על כסא לתשואות הקהל, ואז הוציאה מקומון. מסביבה צווחו הכלים, תופים רעמו, איגור קרוטוגלוב עשה יותר פרצופים בחצי שנייה ממה שקיאנו ריבס עשה כל חייו, אבל היא המשיכה לקרוא, ומדי פעם הרימה מבטה, קימטה מצחה במעין נזיפה מול הרעש ושבה אל העיתון.
הי, גם אני יכולה לעשות את זה! אאוריקה!

אחרי עשר דקות היא קמה ופרצה בשירה אופראית. טוב, את זה לא לקחתי בחשבון. שבתי בצער אל מעגל האבטלה.

הליהוק של קרוזנשטרן ופרוחוד כמופע החימום לשתי הופעות החג של פורטיס בבארבי היה הברקה. הם מתחברים לאוונגרד הגורר הרמת גבות שהוא היה לפני שלושים ומשהו שנה, איגור נראה כמי שסובל מאותן עוויות ותזזית פיזית כתופעת לוואי לתאורת במה, וגם הם סוג של בלגן מופרע אבל מאורגן. אצל פורטיס יש שירים שמספקים לו גבולות, להם יש תווים. עד כמה שהכל נשמע כמו אלתור מטורף ואקראי המומצא במקום, קיומם של מעמדי דפי התווים המתוזמרים בקפידה מסגיר שלא כך הוא.

אז מה הם מנגנים בעצם? יש שקוראים לזה "כלייזמר-הארדקור", כך ראיתי פעם באתר כלשהו. לדעתי, הולמת יותר ההגדרה שאיגור נתן פעם בראיון, כשאמר ש"המוזיקה שלנו היא קצת כמו סרט של טום וג'רי". יש בה הכל: ג'אז, פאנק, רכות, כלייזמר, רוק כבד, קלאסי, רעש נורא, והיא משתנה לגמרי בערך אחת לארבעים שניות – כאילו בזה הרגע התפוצץ מטען חבלה המוסווה כחתולה סקסית או כגבינה צהובה שאחד החבר'ה המצוירים הטמין ושילח באמצע שלוות היום של אויבו המושבע. ואז חיתוך מהיר לסצנה הבאה, ועוד אחת, וחוזר חלילה. מיש-מש מוחלט וצבעוני, מלא חיתוכים ושינויים מהירים ופתאומיים, מגובה בפרצוף הבלתי אפשרי של איגור, גם הוא כמו לקוח מסרט מצוייר. כל הבלגן הזה נשען הרבה על התיפוף המעולה והולם-הרקות של גיא שכטר, בליווי הבס של איגור, קלרינט ואקורדיון. ומסור. בכל זאת – סרט של תום וג'רי בלי נשק? אז יש גם מסור, שאיגור מפליא להוציא ממנו בעזרת קשת כינור יבבות רוח מייללת ומסתורית שכמו הוצאה מפסקול סרטי מד"ב בשחור-לבן משנות החמישים.
המשך…

האם שמעתם על פרויקט 'שורה בציבור' של הבלוג 'עונג שבת'? בפרויקט החביב הזה, שהחל לפני שנים מספר, התבקשו הגולשים לבחור שורה חביבה עליהם משיר לועזי או עברי, לרשום אותה על פתק קטן ולהדביק אי שם במרחב הציבורי – ברחוב, באוניברסיטה, על ספסל בשדירה, לוח מודעות עירוני וכו' – ולתעד בצילום. מעין יצירת אי קטן ומפתיע של מוזיקה בלב המציאות המלאה ברעש לבן, כזה שיהיה כיף להיתקל בו לגמרי במקרה. הנה ההסבר של גיאחה על הפרויקט, והנה כל השורות שניתלו במסגרתו.

כשהגעתי לאנטארקטיקה החלטתי להפתיע את גיאחה ולצלם עבורו את השורה בציבור הכי מרוחקת ונידחת על פני כדור הארץ (הנה היא כאן). היו מי שצחקו שכדי לתלות פוסט-איט במקום יותר רחוק מזה אצטרך לטוס לחלל. שטויות. המעבורות משייטות בגובה של כמה עשרות, מקסימום מאות, קילומטרים מכדור הארץ. זה כמו לנסוע לבאר שבע, רק במאונך. ואין שם ולו פינגווין אחד לרפואה כדי להצדיק את המאמץ. ועל כן, אחרי שהגענו לקצה של העולם בו אנו חיים, חשבנו שיהיה זה הולם אם נגיע בדיוק אל האמצע שלו.

אי הפסחא מכונה על ידי תושביו "טבור העולם". יש בזה משהו. מדובר בחתיכת אדמה בגודל של פחות מ-180 קילומטר רבוע שנעוצה במרכז בטן הכלום הגדול והכחול של האוקיינוס השקט בבידוד מוחלט. הטיסה הקרובה חוצה 3,700 קילומטר כדי לנחות במסלול הטיסה היחיד של הפופיק של כדור הארץ, שהתפרסם בזכות פסלי ענק של ראשי אבן מסתוריים שמנקדים את נופיו הגעשיים-ירוקים. הצטיידנו בכמה שורות עבריות, ויצאנו לדרך.
המשך…

כן, הבלוג הוזנח לאחרונה כמו מנה צמחונית במסעדה ארגנטינאית. אוטוטו אשוב לארץ עם המון סיפורים, תמונות ופוסטים מהצד השני של העולם, ויש גם לא מעט לומר על האלבומים החדשים והמעולים של יאפים עם ג'יפים ופורטיס. בינתיים, דרישת שלום מצולמת קצרה אצל השכן, היישר מאנטארקטיקה הרחוקה. נתראה בקרוב!

רשימה אחרונה כנראה ותפוחה למדי של לינקים בנושא מוזיקה ישראלית עד שובי מהגולה: שיר מארץ הקסאם, המדריך לתולדות אמנות מגויסת, מיתון, שינויים ב-88FM ובערוץ 24, הד ארצי בדרך להיעלם, ספיישל יוסי אלפנט, שיר חדש לפרויקט שלושים עם ברי סחרוף, ירון לונדון נוהם על להקה קליפורנית, סיכומי שנה, הוצאות מחודשות לדני סנדרסון, אהוד בנאי והפליטים, ההופעה שהכי אתבאס לפספס השנה ועוד.

שיר מלחמה: דויד פרץ נהג לשיר בהופעותיו את שירו 'ארץ הקסאם'. לאחרונה שינה את שמו:
"במשך הרבה זמן התלבטתי כיצד לקרוא לשיר הזה – "אל תקרא לזה ארץ הקסאם, זה נשמע טרנדי, אופנתי כזה ובכלל הקסאם זה עניין חולף… ", אמרו לי חברים ומכרים לאורך השנה האחרונה ובתחילה התעקשתי. זו הארץ שבה אני גר, אותה אני מכיר ועליה אני רוצה לכתוב, השבתי. אך החברים צדקו. הקסאם אכן חלף לו. חלף פעמים רבות מדי בשמי הנגב המערבי והטיל צל ארוך על חייהם של עשרות אלפי האנשים… כמי שחי, מנגן, אוהב, עובד, אוכל, ישן וחולם בפאתי ובתוך אותה ארץ, לא יכולתי שלא לראות את הסדקים שנפערו בחולות הזמן מדי יום ויום. משרטטים באיטיות אך בעקשנות את הגבולות המתרחבים והמתפוררים של אותה ארץ שלא שם" (להאזנה+קצת על השיר מפי פרץ, הטקסט).

בעוד נמשכת מתקפת דיויד ברוזה על מקלטי הדרום, מספרים במוסף הארץ על תולדות התרבות המגויסת אלי קרב: מהסצנה ב'אפוקליפסה עכשיו' שחיקתה את החיים, דרך מרלן דיטריך, לאונרד כהן ובוב הופ, ועד אשת הנשיא ששיגרה גיליונות פלייבויי לחיילים בסיני, ומה הקשר בין הצ'יזבטרון למאו טסה-טונג.

רזי בן עזר מציע חלון להיכרות עם סיפורה של מאיה קזביאנקה – מי שנולדה כמרגלית עזרן ועלתה לישראל ב-48' בגיל 3, קיבלה את שמה הבימתי מאיב מונטאן, פיתחה קריירה בינלאומית בצרפת, בלבנון ובסוריה, הפכה לבת זוגו של פריד אל-אטרש, והוחמצה לחלוטין במולדתה ישראל.
המשך…

יום הולדת שמח לאריק איינשטיין, אמני פולקלה מעניקים שירים להורדה, סשן עם יהוא ירון, שירים חדשים של ברי סחרוף ועמיר לב, ולינקים מוזיקליים נוספים

חג שמח! שירו בקול גדול!

"הקול שלו היה צליל טבעי ושגור בפסקול הביתי. ממש כמו רחש של ביצה מיטגנת במחבת או הנקישות של מכונת הכתיבה. בקיצור, היו זמרים, והיה אריק איינשטיין"
איזה תיאור יפה לקול שהוא חלק בלתי נפרד מה-DNA הישראלי. כולם מדברים על אריק בגיליון מיוחד של "הארץ" לכבוד יום הולדתו השבעים.
הוא נפתח בכתבתו של אריאל הירשפלד שאומר: "אריק איינשטיין, גם כזמר וגם כמשורר הכותב את שיריו, חיפש אחר המקום החצוי; המקום המכיל שני מקומות בו-בזמן. "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם" (איינשטיין, קלפטר), הוא מצב היסוד של עמדתו". אורי קליין מספר על הקריירה הקולנועית של איינשטיין. הידעתם שסרטו הקולנועי הראשון סבל מהתנכלות של הממסד בגין סיפור אהבה בין יהודי לנוצריה בעלילה והצגתו של בגד ים בשני חלקים? יהלי סובול, שאותו ציטטתי לעיל, מספר איך למד לנגן בזכות איינשטיין. מיכל הנדלזלץ נזכר בקריירת התיאטרון קצרת הימים של איינשטיין. בן שלו חוזר לאלבומים שהקליט מאז 1999, ומנסה לגלות בהאזנה חוזרת האם אנו שופטים אותם לרעה בגלל יצירותיו המוקדמות. איתן בקרמן כותב על הקשר בין איינשטיין לספורט, והגרפיקאים מנסים לעצב את מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט אריק. לסיום, חזרה אל ה-29 באוגוסט 1981. מי שהיו שם על הבמה ומאחורי הקלעים מספרים שזו היתה עוד הופעה מן המניין, אבל בדיעבד היתה זו הפעם האחרונה שבה הופיע מול קהל. לו רק יכולנו להיות שם.

"אין הרבה אנשים שמבינים שמוסיקה איכותית היא שוות ערך לקולנוע משובח או לתערוכה או לציור. אנשים מתייחסים לזה כמו בידור… היום חבר'ה נפגשים וההופעה הראשונה שלהם היא הופעת השקה לדיסק והם כבר חושבים על הקליפ. הביטלס, לדוגמה, התחילו לנגן יחד בשנת 1957 ורק שש שנים אחרי זה הם הוציאו אלבום ראשון, שגם הוא לא היה להיט גדול. אנשים היום מצפים למיידיות. הם לא מבינים את ההתחייבות לאיכות. הם לא מבינים שצריך לעבוד"
מה הקשר בין פסטיבל פולקלה לפולק? ואני שואלת, מה הקשר בין פסטיבל לחלל המיניאטורי של הלבונטין? הבעיה בפסטיבל פולקלה לטעמי היא שהוא תמיד פונה לאותם 200 משוכנעים ממילא. יאללה, צאו כבר מהגטאות של שור 3 ולבונטין (שבשעותיו הצפופות לא עושה חסד להופעות אינטימיות) וצאו למקום חדש וגדול יותר בניסיון להגיע לקהל רחב יותר. במקום לנצל את המומנטום של הצלחת אינדינגב, דווקא במרכז ממשיכים לקבע את אמני האינדי כמי שראויים לקהל תל אביבי מצומצם ותו לא.
ובינתיים, בוואלה מעניקים עשרה שירים של עשרה אמנים מהפסטיבל שמתקיים בדקות אלו ממש להורדה ליומיים בלבד בשני חלקים: נדב אזולאי (מההופעות המוצלחות באינדינגב), עידן רבינוביץ', The Aprons, נגה שלו, מצויירים בסלון, רועי ריק והמדלי בנד, יוחנן קרסל, זהר ואגנר והמסריחים, עינב ג'קסון כהן ויהוא ירון.
שלושה מהמשתתפים הוותיקים יותר – רם אוריון, ירונה כספי ואביב מארק (שאי אפשר לדמיין פסטיבל אלטרנטיבי בלעדיו על הקונסולה) – נפגשו לשיחה, שממנה לקוח הציטוט שלעיל. איך אומר הסטיקר, אביב מארק צדק.

ביום חם אחד בסוכות הזמין אותי ידידי גיא חג'ג' לסשן עם יהוא ירון באולפני המערבל במסגרת אתרו המצוין עונג שבת. לא הכרתי את יהוא ירון לפני כן. האסוציאציה המיידית שלי לשם היתה סינגר-סונגרייטר תל אביבי צנום עם אקוסטית, השר שירים עגמומיים באנגלית – טובים אולי, אבל נשמעים כמו אלו של מיליון סינגר-סונגרייטרים נוגים אחרים בעיר הזו.
הו, כמה התבדיתי. את פנינו קיבל בחור חייכן, מקסים ונלהב (טוב, נו, גם צנום), עם קונטרבס (yey!) והרכב שלם שכלל גם את המתופף הכה אהוב עלינו, אביב ברק (נקמת הטרקטור, אלג'יר). עד סוף השיר הראשון כל הנוכחים במקום נכבשו בשמחת החיים של הבחור. הוא עומד לו לבד בפינת האולפן להקליט טייק שלישי ל"לא זמן טוב", אבל כשמסתכלים עליו נדמה שזהו ביצוע בכורה בפני קהל באולם מלא או כשאתה שר לעצמך בחדר כשאתה חושב שאיש לא רואה. ההתלהבות שלו לא נשחקת מפעם לפעם, הוא מנופף בידיים, מתעוות, חי את המילים שהוא יורה בקצב מסחרר שמזכיר מאוד את "שגר פגר" של הבילויים. אכן מימוש הולם לכותרת "עונג סשן".
עכשיו תוצאות היום המלבב הזה רואות אור: שלושה שירים להורדה, קליפ, וידאו וצילומי סטילס. הקליקו מיד.
המשך…

רשימת הלינקים הנשכחת… והפעם: עשרים שנה לאפר ואבק, מאגר ביקורות על להקות ירושלמיות באייטיז והניינטיז, סיכום שנת תשמ"ט באיחור של 9 שנים; מוש, ברי וחברים למען ים המלח, קליפים חדשים לטליה אליאב ולאסף ארליך, לאונרד כהן בעברית, סיבוב חדש לרונה קינן, פרויקט המיקסטייפ של פורום מוזיקה ישראלית ב-ynet, חגיגת מאור כהן, שובה של אלונה דניאל וברחוב על שם איזה שיר תרצו לגור?

לא מוזיקלי בעליל, אבל איזה שם מעולה לרחוב (צולם במושב בני ציון)

יעקב גלעד מספר על סיום העבודה על האלבום 'אפר ואבק': "זו הייתה הקלה נורא גדולה. אני זוכר שיצאנו מבית הדפוס שבו מדפיסים את עטיפות התקליטים, מההדפסה האחרונה, אני והגרפיקאי יהודה דרי באוטו, פתחנו את החלונות וצעקנו, `או אה, מה קרה, נגמרה השואה!`… אבל אז מתחיל דבר אחר. מה שחשבת שהוצאת מהסיסטם שלך ונגמר, אנשים שומעים, קונים, חווים עם זה חוויות, רואים את הסרט, אתה הולך ברחוב, והם ניגשים אליך ומעבירים אליך את החוויות שלהם".
ראיון נוסף ב-ynet, שמדבר לא רק על האלבום אלא גם על הסצנה בארץ כיום. "אנחנו התביישנו לשיר בידייש. גדלנו בתקופת הבן-גוריוניזם, שהתכחשה לגלות ולכל תרבות הידייש. אבל הנה, יש חבר'ה צעירים שעושים את זה היום. כששמעתי את "אוי דיוויז'ן" בפעם הראשונה, נטרפתי. אחרי כל אלה, אני מאמין שעוד דור אחד יבוא הבוב מארלי או המאנו צ'או הישראלי. הוא יכול להיות רב תרבותי ולשוני, אבל גם מאוד פרובינציאלי".
לרגל צאת המהדורה המיוחדת, בן שלו חוזר לאלבום: "יש אלבומים, והם מעטים, שמצליחים להתקרב באמת לקוטב של היופי. יש אלבומים, והם מעטים, שמצליחים להתקרב באמת לקוטב של האימה. כמעט אין אלבומים שמצליחים לגעת בשני המקומות האלה, ו"אפר ואבק" הוא אחד מיחידי הסגולה האלה".
עינב שיף מבקש להסיר את המיתוג 'אלבום שואה': "'אפר ואבק' הוא הסיפור של מאות אלפי אנשים שניסו לחיות בצל ולא הבינו מה מפריע להם, שניסו לקרוא לזה בשם ונותרו עם שאריות של רוע בידיים. פוליקר וגלעד נתנו לכל הטרגדיות האלו את הזכות להתקיים מידי יום ביומו, ואילו הישראליות ניסתה לדחוף אותו לתאריך אחד בשנה".
שימו לב: ביום שבת הקרוב, בשעה 16:00, תשודר בגל"צ התוכנית המקורית מערב יום השואה 1986, בה התארחו יהודה פוליקר, הוריו שרה וז'אקו, יעקב גלעד ואמו הלינה בירנבאום, שבעקבותיה נוצר האלבום "אפר ואבק". בחצות אותו יום יתארחו פוליקר וגלעד אצל אורלי יניב בגלגלצ לרגל עשרים שנה לאלבום.

באופן מפתיע, לפעמים מתקיים מעט תוכן אינטליגנטי בערוץ 2. לא היו לי שאיפות לקריירה מוזיקלית – אומר גידי גוב – רק נגררתי אחרי סנדרסון, זה לא אני. אחרי עשרים שנה בכוורת, גזוז ודודה, הוא החליט לעבוד עם לואי להב כמבחן לעצמו, האם הוא רוצה בכלל להיות זמר. ראיון מלבב בתוכנית "איפה צדקנו".

כולם ממהרים לסכם את המוזיקה הלועזית של 2008. אתם יודעים איך זה בסצנה המקומית – שעת פתיחת הדלתות וכל זה. ולכן, אין שעה טובה מזו להביא לכם את סיכום שנת המוזיקה הישראלית תשמ"ט, על פי עיתון חדשות, 1990.
לראות את כמות האלבומים המשמעותיים שיצאו באותה שנה ולא להאמין.
המשך…