הבחור משמאל אינו פורטיס. ככה זה, ברי לא נותן לאיש להעפיל על הבלורית

משום מה כשיצאתי מהזאפה אתמול בלילה פתאום נזכרתי באותו קטע אינסטרומנטלי ישן של פוריין אפייר עם נגיעות עידן רייכל, שמסתיים במונולוג משונה של פורטיס שצועק: "האזרחים צריכים להקשיב אך ורק לי!".
כשכתבתי על הופעתו המאכזבת של ברי סחרוף בקיץ האחרון אחרי פרידתו הפתאומית מרע מוכיח, אמרתי שהוא זקוק לעזר חדש כנגדו שיאתגר אותו לפרק מחדש את שיריו ולתת בהם רוח אחרת. אמן שימנע ממנו להתפזר או לשוב למקום הבטוח שלו בביצועים פשוטים ובסיסיים לשירים המוכרים שעושים את המלאכה, אבל לא מפתיעים או נשארים איתך אחרי שיצאת מההופעה. ובמילים אחרות: תפטר את הלהקה, תביא את זוהר פרסקו.
האזרחים צריכים להקשיב אך ורק לי. ברי אמר יפה שלום ללהקה, קרא לזוהר פרסקו, ואתמול הושק סיבוב הופעות אינטימי וחורפי של השניים.
המשך…

'אפילו עז' ברגע של אבשלום קור: מדוע מכונה אסופת שירים על גבי תקליט/דיסק/קסטה דווקא בשם "אלבום"?
לפני כחודש ארגנה פני ברסימנטוב מהבלוג המצוין "קסטה" (מוזיקה בעידן הדיגיטלי) סיור לימודי לארכיון הצליל הלאומי בירושלים ולספריית הדיסקים במדיטק בחולון. למדנו על מוצאו של המונח "Music Album" ושמענו על לידתה המשעשעת של חברת קוליפון ("לייבל האינדי" של שנות השבעים בארץ, פחות או יותר) – מה שהזכיר לי את הסיפור המרתק על חברת התקליטים הראשונה בישראל, עוד לפני שהיתה מדינת ישראל.

כך יצאנו ביום בהיר בסוף אוקטובר לגבעת רם בירושלים, לביקור בארכיון הצליל הלאומי שבספרייה הלאומית. מטרתו של המוסד היא לאסוף ולשמר את כל המורשת והמסורות המוזיקליות של ישראל והקהילות היהודיות בתבל – אוסף עצום של דפי תווים נושנים, הקלטות שטח, ויניל, דיסקים (החוק בארץ מחייב שליחת שני עותקים לארכיון מכל אלבום חדש שרואה אור) ועוד ועוד. כמו הספריה המוזיקלית במדיטק שאספר עליה בהמשך, גם מוסד זה נאבק באופן מתמיד על תקציביו, כדי לממן את המשימה הסיזיפית של העלאת כל הארכיון האינסופי הזה למדיה דיגיטלית, בעולם שבו אמצעי השימור של המוזיקה מתחדשים בקצב מהיר.

הביקור בארכיון הצליל הלאומי קצת מזכיר חזרה בזמן. חדרי ספרייה כמו של פעם, כשהיינו ילדים, עם הריח המיוחד וההדרת כבוד הזו שבה אתה מרגיש מחוייב להנמיך את הקול שמהדהד בחללים השקטים. לאחרונה, הודות לתרומה נדיבה, החלו בארכיון בתהליך דיגיטציה, שבמהלכו יעלו גם חלקים מאוצרותיו לאינטרנט. בינתיים, היות ולא יכולנו להסתער על ערימות התקליטים המפתות, במקום להציץ בחומרים הצצנו בחומרה – שיטוט בספרייה הוא כמו הליכה לאורך שרטוט האבולוציה של אמצעי ההאזנה למוזיקה. הארד דיסק עמוס קבצי mp3 מונח על גג מכסה של פטיפון ישן, בשולחן ממול טייפ סלילים, וגרמופון משקיף מהמדף על טרנזיסטור זול, מהסוג שעם ישראל היה לוקח לים בימי שבת בסבנטיז כדי לשמוע את המערכונים של הגשש בצהריים.

זהו "צורב" מעידן הוויניל, מכשיר לחריטת אינפורמציה על תקליטים.
המשך…

רשימת הלינקים וכן הלאה וכולי. אתם מכירים את הנוהל. על הפרק: פורטיס משולש, הוצאות מחודשות, תחנת הרדיו עם השם הכי אייטיז, כמה עולה סינגל בישראל, נינט ואליוט סמית', פנצ'ר וסדרני הדשא, שני שירים חדשים של ג'ואן ספדי, קליפ אנימציה מושקע לאיטליז, והקריירה המוזיקלית הקצרצרה של שולי רנד החילוני.

העם דורש אלבום והופעת השקה לפני ה-20 בינואר! (צולם בהופעה בצוללת הצהובה)

לצעוק "פורטיס משוגע!" זה פאסה. תכירו את הקריאה החדשה, שהושקה בהופעה האחרונה של האיש בבארבי: פור-טיס מ-שו-לש!
האלבום החדש של פורטיס אוטוטו כאן (אם כנראה לא מספיק אוטוטו עבורי ~אייקון עגום~), והשמחה משולשת: לפני שפורמט הדיסק והקונספט של אלבום שלם ייקברו סופית בעידן הדיגיטלי, פורטיס מנצל את הרגע להוצאת אלבום משולש, לא פחות. הדיסק הראשון ייקרא "חזל"ש" (חזרה לשגרה), השני "יער ישראלי", והשלישי יהיה מעין אופרת רוק קצרה בשם "חימושניגיגי". לידיעות אחרונות הוא מסביר למה דווקא משולש, מנבא שהמשבר הכלכלי דווקא יועיל למוזיקה, ומתעצבן על אוקיינוס הקאברים שמסביב. את הסינגל הראשון, בלונדיניות על אוטוביאנקי, אפשר לשמוע בוואלה, וביוטיוב ניתן להציץ בשיר נוסף, אומרים, לייב בבארבי. אם אתם יכולים, שימו את ידכם על "דג", להיט ההופעות שבוצע בתוכניתו של קוטנר בינואר, או יותר טוב – בואו להופעה. תקבלו זריקת אדרנלין לשבוע שלם.

כן, אי אפשר להעביר רבעון בלי הוצאה מחודשת מבית NMC. הפעם על הכוונת: אפר ואבק.
אני חושבת שמדובר באלבום חשוב ומצוין, שתמיד טוב להחזיר לתודעה, ובכל זאת, שני דברים מציקים לי בשטף ההוצאות המחודשות הללו:
1) אלבומי הבונוס הם לעתים כיף גדול, אבל חוסר התחשבות במאזינים המסורים שכבר רכשו את אותם אלבומים לפני שנים רבות וכעת נאלצים לרוכשם שוב במחיר מלא בשביל הבונוס. הרכישה השנייה הזו באה על חשבון קניית אלבומים חדשים. כמי שיש לה כבר בבית את "פלונטר", "אהוד בנאי והפליטים" ו"אפר ואבק" (עם עטיפה שמכילה הוראות איך להשתמש בתקליטור!), תנו לי את האפשרות לרכוש אך ורק את דיסק הבונוס במחיר מוזל.
2) עם כל אהבתי והערכתי לשלושת האלבומים שהזכרתי, לא היתה שום בעיה לאתר אף אחד מהם בחנויות הדיסקים בשנים האחרונות – מדוע לא להפנות את יחסי הציבור ומכונות ההדפסה לעבר אלבומים שהודפסו במספר עותקים מוגבל ואז הועלמו מהמדפים ונידונו לשכחה? מה עם מהדורה מיוחדת של ז'אן קונפליקט לזכרו של ז'אן ז'אק גולדברג? אלבום המצעדים של בבליקי? דיוואלט? הפליז?
המשך…

מה בלינקים: איך הוקלט אלבום הבכורה של פוליאנה פרנק בתקציב בן 30 שקלים, נושאי המגבעת ודורלקס סדרלקס ניצלים מפח הזבל, תולדות הסימפול, איוב ברכבת ישראל ויואל משה סלומון בפקקי גוש דן, ולמה תמיד בטקסי יום הזיכרון שרים את אותם שירים?

פסטיבל הפסנתר משתלט על רשימת הלינקים!

מסיבות שונות ומשונות מחפשת כותבת שורות אלו באופן נואש אחר חבילה של משחק האייטיז הפופולרי "רביעיות אלי אוחנה" – כל היודע על מקום הימצאה של אחת כזו, אנא שתף בדחיפות.

רזי בן עזר משחזר לבלוג שלו את הסיפור הלא ייאמן על הקלטות "חיה ומתה בארון" של פוליאנה פרנק, שפרסם בזמנו בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet. כך הוקלט האלבום בלילה גנוב אחד, בתקציב של שלושים שקלים.
ובאותו עניין, מצלמת הוידאו של וואלה ביקרה השבוע בתקליטיה הפרטית של אליוט, היא שרון בן עזר.

ברגע האחרון ניצלה מצלילה לפח הזבל סדרת תצלומים של להקות שוליים ירושלמיות מסוף שנות השמונים: פלסטיק ונוס, סרטן השד, דורלקס סדרלקס, מע"צ, 3 ח' (בקרוב בהוצאה מחודשת), ישראל וגם "הצילום שבו נושאי המגבעת נראים כמו להקת חתונות פרסית" כדבריו של פישוף. "כולנו הגענו מסוג של ריק", הוא אומר על הלהקות המתועדות, "ירושלים היתה מקום די לא נעים מבחינה תרבותית. לא היה שום דבר שיכולנו להשתייך אליו, אז ניסינו ליצור בעצמנו את הדבר הזה, לבנות עולם שיהיה שלנו". ב'הארץ' נזכרים בסצנה ההיא, והתמונות יוצגו בתערוכה בחנות הירושלמית אוגנדה.
המשך…

לינקים אודות מוזיקה ישראלית ברשת מהשבוע החולף: יוני רכטר, ויכוח סביב טרנד הפיוטים, שתי חמישיות מינימל קומפקט שוב מגיעות לארץ, שאריות מאינדינגב, כלי נגינה בהשראת בית המקדש, 20 שנה ל'כמה פעמים ספרת עד עשר' ו-130 שנה לאותו בוקר לח בשנת תרל"ח.

בגיל 16 הוא הלחין את "דמעות של מלאכים". הוא השתחרר מצה"ל אל זרועות כוורת, בגיל 27 סיפק את אלבום הילדים המיתולוגי ביותר במוזיקה הישראלית, ועשר שנים אחר כך את השיר המושלם "עטור מצחך". והוא בכלל רצה להיות אדריכל: "יש דמיון בין ארכיטקטורה למוסיקה, בשניהם עוסקים במבנים ובצורות ועל קווים וקווים שכנגד כמו בקונטרפונקט, אבל אני לא יודע איך עושים את זה בארכיטקטורה".
יוני רכטר, מא' ועד ת'.

דיווחים מתאחרים מפסטיבל אינדינגב:
שתי דעות באינדי: החיובית והנרגנת. נדב מאטמי אוזניים מספק דיווח מפורט, ובפוסט נוסף מביא את נתוני המכירות המלאים מדוכן הדיסקים שפעל בפסטיבל. מר לוויתן, שהיה מאותם מאות שנותרו בחוץ ללא כרטיס (מה שכמעט קרה לי), הצליח להפוך את הלימון ללימונדה וליהנות מההיצע של הבמה האקוסטית מחוץ למתחם, ומספר על כל מה שפספסתם כשבזבזתם את זמנכם מול הג'ירפות. היו גם קולות פחות מרוצים מניהול הבמה הקטנה. הסיכום של עכבר העיר. גלריה ענקית של AtarWhy מהיום הראשון ומהיום השני. יש גם גלריית תמונות שמתעלמת מן הבמה ומנציחה את אינדינגב דרך השלטים והציורים במתחם. אם הצצתם בצמד הגלריות שלי מאינדינגב, אולי אתם זוכרים צילום של מסגרת מעץ שהוצבה אי שם מול הנוף והזכירה לי את אותו פרק ב"נשואים פלוס" עם "If you build it, he will come". ובכן, מצאתי את האחראים לבנייתה, שתיעדו את הבאים בשעריה.
לסיום, את הלינק הזה פספסתי לפני הפסטיבל, אבל אין מניע שתהנו מהצצה מאוחרת לחזרות של כמה מהמשתתפים (יהוא ירון הנהדר, הפיטס, אטליז ואסף אבידן), וראיון עם המארגנים.

אחרי שנים שבהן טרנד הפיוטים הוליד כתבות חילוניות רבות מלאות פליאה, הנה נושבות רוחות חדשות: עינב שיף חושב ש"הכיפה הפכה לפריט החובה על ראשו של אמן מצליח, משום שהיא חוסכת התמודדות עם קונפליקטים" (אגב, הטור של פייגלין שהוא מתייחס אליו נמצא כאן). מר גוסקין משיב לשיף במאמר מעניין: "ככל שגורמים בחברה הישראלית ישכילו להבין את היהדות גם כתרבות ולא רק כדת, ככל שירבו ישראלים שינהגו כדילן וכלאונרד כהן שדורשים מחדש – ע”פ דרכם – את עקידת יצחק, החברה היהודית בישראל תצא נשכרת מבחינה תרבותית ותעקור את המונופול הדתי על היהדות".
ואפרופו, ציטוט מפי עמיר בניון: "מבקר מוזיקה אחד כתב באירוניה 'עמיר מצא את האור'. הכיפה לא באה עם תלת פאזי".

ובאותו נושא, בן שלו הנהדר מדייק להפליא בניתוח שלו לאלבום הפיוטים החדש של אהוד בנאי. רבים מאוהדיו החילוניים יתקשו לקשור עם השירים מהאלבום החדש שלו את היחסים העמוקים שהם רגילים לקשור עם שיריו, הוא אומר, ומסביר איפה טמון ההבדל בין "שיר חדש" ל"רחוב האגס 1". כחילונית גמורה, שלא שמעה בבית סבא אף אחת מהתפילות ולו הבסיסיות ביותר, אני נאלצת להסכים. זה לא סיפור החיים שלי, כפי ששלו ניסח, וכמי שאין לה חיבור רגשי-שורשי לפיוטים כאלו או אחרים אני מרגישה שהם חלק מאותו טרנד קאברים שנשען על העבר במקום יצירה מקורית חדשה שמסתכלת קדימה. לא נותר לי אלא לחכות לאלבום הבא של בנאי, שיתבסס על חומר מקורי משלו, כולל השיר המלבב "אוי ויי" שמתנגן פה ושם בהופעות.

דודו המנחם תופר תיק אמן להיכרות עם גיא בן-בסט, הידוע גם כקונץ: "נראה לי שככה אני מעדיף את האמנים שאני אוהב. איכשהו נשארים במרחק בטוח מהתעשייה, מהבאז התקשורתי או מאיזשהו ניסיון לייצר משמעות שתהיה תמיד ברורה ולינארית. לא הייתי אומר שזה דבר בריא כל כך לקריירה, אבל לפעמים זה פשוט ככה, וזה מה שיש".

אני מכירה כמה אנשים שישמחו על הידיעה הזו (אלה!) ואחד שלא (חשבון הבנק שלי): גיטהד – ההרכב של מלכה שפיגל ומקס פרנקן ממינימל קומפקט, קולין ניומן מ-Wire ורובין רימבאוד – יגיע להופעה בודדת בישראל ב-18 בדצמבר, בברזילי. לא מכירים? בדקו את דף ההורדות באתר הבית של הלהקה.
המשך…

פסטיבל אינדינגב 2, 25-24 באוקטובר. המילים שלי שם, התמונות כאן.
חלק ב': תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה. חלק א' בפוסט הקודם.

המשך…

פסטיבל אינדינגב 2, 25-24 באוקטובר. המילים שלי שם, התמונות כאן.
חלק א': תמונות מהבמה.

תרנגול כפרות. איתן רדושינסקי (מידנייט פיקוקס) בפעולה

גבע אלון מכוון

ערן צור בפרצוף של מי שרבץ כל הלילה בבית המרזח של הסבא של ביאליק
המשך…

מגזין חדש לשרת העיוור, שירים גנוזים של החשמליות, שירים בלייב של מורפלקסיס, אינדינגב, הגיבורים מאחורי שירי הילדים, פסטיבלי הפסנתר ופולקלה שבדרך ולהקה ירושלמית נשכחת אחת.

נדב אזולאי בפסטיבל אינדינגב. בצהריים יעלה פוסט תמונות, אינשאללה

לפעמים אין צורך ברשימת לינקים ענקית כדי לסדר לכם חומר קריאה לשבוע שלם. מספיק רק לינק בודד אחד.
השרת העיוור השיק בשבוע שעבר את המגזין ה-18, עמוס בכל טוב: כבר בפתיח אתם מקבלים במתנה את האוסף "איפה החומוס?" להורדה (עם העטיפה המוצלחת פרי עיצובו של אבי בוחבוט המלך), שבו ארזו אנשי רדיו הר הצופים שלל ביצועים של אמנים שהתארחו בתחנה. ביניהם: נעם רותם, אלברט סופר, התזמורת הטרופית של איליאן פאנסאנסוי, לוס כפרוס, לבנון, קטאמין ועוד. מה עוד מחכה לכם בפנים? יעל מאירי ומצלמתה מתלווים ליום אחד אל צ'ארלי מגירה ומיכל קהן, הלא הם מודרן דאנס קלאב; היכרות עם סצנת המוזיקה המחתרתית בימי הדיקטטורה בארגנטינה; קומיקס משותף של עמיר לב וגלעד סליקטר; ראיונות עם D3 Radicalz ומריסה ניידלר, הקשר בין מוזיקה לדיכאון ועוד דברים טובים.
המשך…

מהדורת סוף החגים: אושפיזין מוזיקליים בסוכות וירטואליות, שיתוף פעולה ישן של פישוף וישי אדר, ברי סחרוף חם על הג'ינס, עונג סשן עם דיויד בלאו, קסטות (לא) מתות בסתר, למה אין שירים מחאה כלכליים, למה דויד פרץ כבר לא מתגעגע לסיקסטיז, ותפוח בדבש מהגשש.

געגועיי לסוכה. אולי זה בגלל שאת החג ביליתי בדירה ישנה מעל הרעש של אבן גבירול, עם חלונות תריסונים שמהם נשקף נוף של תריסונים מפוייחים אחרים, וכשבשוק סוכות בכיכר רבין ערמו ענפי דקל לסכך התעוררו בי כיסופים לסוכות הילדות של פעם, עם עץ וגינה ושרשראות צבעוניות, והתחושה הזו של חופש ושל "בחוץ" שאין בעיר הגדולה.
יש כאלו שהסתפקו בסוכות וירטואליות. בלי גזירת קישוטים, עם אושפיזין:
רדיו פרימיום להמונים אירח בסוכת בלוגו הוירטואלית את רונה קינן לראיון טלפוני. האלבום הבא, היא מספרת, ייצא בלי נדר באביב, וינוע סביב סיפור חיים של דמות בידיונית מלידתה עד מותה. וכן, גם היא הכי התרגשה מ-Blackbird בהופעה של מקרטני.
בקפה דל מרציאנו כינסו את פלד ואורטגה, לוקאץ' ונעה פארן לראיון וסשן לייב. הי, לא יכולתם לפרוש סדין ברקע עם רימונים מנייר בשביל האשלייה?…
בקסטה מתארח אודי רז, איש מארש דונדורמה, עם מאמר על תולדות הסימפול, או איך הפכה הקלטה מכלי לשימור מוזיקה לדרך ליצירת מוזיקה חדשה (חלק ראשון, השני יתפרסם בקרוב).

עוד פינת עונג סשן אצל גיאחה, שהביא הפעם את דיוויד בלאו ו-The Good Band אל אולפני המערבל. התוצאה: שלושה שירים להורדה (ישן, חדש וקאבר לברוס ספרינגסטין), וידאו ותמונות מהמצלמה של יעל מאירי. בכלל, דברים טובים מחכים לכם בסשנים הקרובים שיעלו בעונג שבת, באחריות.

אוהד פישוף בראיון למעריב: "לרוב, כשמראיינים אותי עיתונאי מוזיקה אין להם שום סקרנות. אני לא מדבר על איזו השכלה או הבנה, אלא על סקרנות פשוטה לגבי שאר העיסוקים שלי. כל האופק שלהם מצטמצם לשאלה: 'אז מתי יהיה האיחוד של נושאי המגבעת? … מי שבאמת מתעניין במוזיקה ואוהב אותה, יבוא אליה ממילא. מי שעסוקים בלהג ובתדמיות, בלכתוב איזו היסטוריה בקלישאות, גם ככה לא כל כך מקשיבים. הם יותר קוראים או כותבים, מתעסקים במשהו שכבר לא קשור אלינו כיוצרים".
בקיוב, כרגיל, מסרבים להידבק בהתלהבות הכללית ולהמטיר מילות שבח על ההרכב החדש. במקום זה הם מספרים על הרכב פחות מוכר של פישוף ואדר בשם Sad Stories Production, כולל שני קטעים להורדה.

בדרך כלל, רוב הכתבות על טרנד הפיוטים ברוק המקומי מגיעות מהכיוון של המוזיקה הפופולרית, עם כמה ציטוטים מאותם אמנים (מיכה שטרית, ברי סחרוף, מאיר בנאי וכו') על החיבור שלהם ללחנים והטקסטים היהודיים. ב"הארץ" מנסים כיוון שונה ותוהים מדוע הפיוט היה זקוק לאמני מיינסטרים כדי לפרוץ החוצה ממקומו המסורתי, מה ההבדל בגישה בין אותם אמנים לפייטנים המסורתיים, למה פוסחים על פיוטים שאינם בעברית, האם זה טוב שמתייחסים לפיוט כחיבור בין מזרח למערב, ומה צופן העתיד? (גרסת העיתון, גרסה טרום קיצוצי העורך)

בעקבות המשבר הכלכלי שואל שרון מולדאבי: למה יוצרים שרים וכותבים שירי מחאה פוליטים, אבל לא על כלכלנים? האם הכלכלה לא מצטלצלת טוב במסגרת שירי פופ, או שפשוט קשה למצוא חרוז למדד הדאו-ג'ונס?
המשך…

בוודאי שמתם לב שרשימת הלינקס השבועית טרם עלתה. היא היתה אמורה להתפרסם בשלישי בערב עם שלל לינקים שיעסיקו את הכופרים במהלך החג. קיבצתי אותם במסמך וורד שאותו לא שכחתי לגבות עם שאר חומרים חיוניים לעבודה על כרטיס זיכרון, ויצאתי להעביר את חפציי לדירה התל אביבית החביבה עליה אני עושה בייביסיטר כעת. במהלך הנסיעה נזכרתי ששכחתי לבדוק האם בדירה יש כבלים או יס. משהגעתי, נוכחתי שאינני מוצאת את השלט. זה כשלעצמו היה נסלח, לו הייתי מוצאת את הטלוויזיה. איך לא חשדתי. הלא הרהיטים בסלון לא פונים לשום כיוון באופן מוגדר. ולמה יפנו? לחלון תל אביבי בעל תריסונים מפוייחים שממנו נשקף נוף מרהיב של התריסונים המפוייחים של השכן ממול? הקטע המפליא הוא שיש מכשיר DVD, יש המון קלטות וידאו וסרטים. אבל לא טלוויזיה. סירבתי להאמין. אולי זה כמו בתוכנית של ג'יי לנו. יש איזה כפתור נסתר שלוחצים עליו ומסך דק עולה מאחורי הספה. או כמו בדירה של ברני מ"איך פגשתי את אמא" – אולי כל הקיר הוא בעצם מסך ענק מהמם בגודלו, שפשוט הוסווה משום מה כטיח פיפטיזי לא אחיד בכתמתם-צהוב. בדקתי אפילו באמבטיה. לכו תדעו. אבל לא, אין פה טלוויזיה! בצר לי ניגשתי למחשב להתחיל לעבוד על הרשימה. אינטרנט – יש! כרטיס זיכרון – יש! קבצים על הכרטיס – יש! הכבל שמחבר את הכרטיס למחשב – d'oh!
וכך באיחור מה, רשימת לינקס חלקית למדי מהמעט שהצלחתי לשחזר מזיכרון מוחי הפרטי והמקרטע, אבל יאללה, זה לא שיש לכם אופציות בידוריות חלופיות בשעות הקרובות…

שאלה 14: אתה מקים להקה ואתה מחפש מתופף משובח להרכב. אם אתה בקיא בסצינה, סביר להניח שתבחר ב:
1. עידו בלאושטיין, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
2. גיא שכטר, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
3. רן שמעוני, אבל ממילא הוא יוחלף ע"י חגי פרשטמן
4. חגי פרשטמן
בין כל סיכומי השנה המייגעים, קיוב החליטו לבחון את הקוראים בחידון סיכום השנה האלטרנטיבית. לצדו מופיעה גם רשימה מסורתית מן המניין של בחירת אלבומי השנה של קיוב.

"הסצינה של להקות הקצב היתה חלטוריסטית. היה כישרון, אבל הוא היה גולמי. ופתאום הגיעו האנשים האלה, שגדלו בתרבות פופ חיה, והביאו אתם סטנדרטים חדשים של כתיבה, של חשיבה", אומר ערן דינר, בכתבה שמקדיש עיתון הארץ לתופעת שחקני החיזוק הזרים של להקות הקצב הישראליות בשנות השישים והשבעים: רוב הקסלי האנגלי וסטן סלומון הקנדי מהצ'רצ'ילים, דייב ואטס מהאריות, אייב אורצ'ובר מעוזי והסגנונות ואחרים.
וכבונוס, רזי בן עזר מספר את סיפורו של מתופף להקת "העכבישים", ג'ון בנקס – האיש שניגן גם עם הביטלס וגם בועז שרעבי.

"היתה גם התמרמרות בבית, למה השבת נכנסת דווקא ב-16:42, מה היה קורה אם הינו מכניסים את השבת ב-17:30. ניסתי להסביר שזה כמו טיסה. עוד רגע המטוס ממריא וצריך לדייק. טיסה לזמן אחר. אל השקט, אל הרגע שבו הטלפונים לא יצלצלו, המחשב כבוי, כל המנועים דוממים".
עד שייכנס לאולפן בתחילת החורף כדי להקליט אלבום רוק חדש, אפשר להישען על המילים של אהוד בנאי בכתבות לרגל אלבום הפיוטים שהוציא. ראיון במקור ראשון, והמאמר היפה שבו כתב על שירי האלבום עבור ידיעות אחרונות לפני כשבועיים.

"תל-אביב, איש אחד נוסע באופניים מול בניינים גבוהים ואפורים, מול רעש בלתי פוסק וגירויים חזותיים מתישים, מול לכלוך רב שמתאסף ומתווסף לו, איש של שקט וניקיון, אי של שקט". שמש שמש היקרה מציעה לבלות את החג עם המוזיקה של שלום גד, ומביאה סקירה עמוסת המלצות ולינקים לכתבות, בוטלגים וראיונות.
המשך…