כמה מחשבות שעלו אצלי בצעידה הביתה אחרי ההופעה של מאיר בנאי בבארבי כפר סבא

לפני חודשיים, כשהייתי עם ניר באחת מהופעות הבכורה של מאיר בנאי בצוותא, סיפרתי לו שהפעם הראשונה שראיתי הופעה שלמה של מאיר בנאי היתה למרגלות מצדה, בפסטיבל ערד 1992. פרט להופעה שלו במסיבת התיכון שלי באותה שנה וחימום לאהוד בנאי לפני כמה שנים, איכשהו לא נפגשו דרכנו מאז אותה הופעה בלתי נשכחת, עם ההוד של מצדה, הזיקוקים, וההפתעה בדמות כמות הלהיטים הענקית שהאיש המוכשר הזה מחזיק. מאיר בנאי של אז הוא לא אותו מאיר בנאי כיום. המופע החדש מבוסס ברובו על האלבום החדש "שמע קולי", שמכיל שירי פיוטים. בראיון לתימורה היקרה, יונתן רזאל מנסה להסביר את הפתיחות למוזיקה דתית ולפיוטים בקרב הקהל והאמנים החילוניים: "מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה". בניגוד לחילוניים שמוצאים בפיוטים גילוי מפתיע של חיבור עמוק לשורשים ולבית אבא שהפנו לו עורף בהתבגרותם, אלו מעולם לא היו השורשים שלי. גדלתי בבית אתאיסטי לחלוטין, הפעמים הספורות שהייתי בבית כנסת בחיי היו בטיולי בית ספר ובבר מצווה של בני הדודים. ההסתכלות שלי על הפיוטים היא נטולת המטען הרגשי שטמון איפשהו אצל רוב הקהל באופן כזה או אחר. ללא ההקשר, כשכל מה שנותר לי הוא חיבור או לא חיבור מוזיקלי ככל שיר חילוני מהשורה, האם אני מפספסת משהו מהותי בחוויה?

נזכרתי פתאום באח הצעיר, אביתר. הוא אולי הדוגמא הבולטת לחוסר שביעות הרצון של הקהל שלו מהפאזות השונות שעבר בחייו. באלבום השני טענו ש"זה לא אביתר של האלבום הראשון" ומהשלישי התאכזבו כי "זה לא אביתר" שציפו לו מהשניים הקודמים (אני בדיעת מיעוט, לדעתי השלישי הוא היפה מכולם). למה אנחנו תובעים מהאמנים שאנו אוהבים לקפוא בנקודת הזמן שבה הכרנו אותם ומסרבים לקבל את השינויים בחייהם? גם אני אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפני 16 שנה, באותה הופעה בפסטיבל ערד. למה אנו מצפים שהאדם שמולנו על הבמה לא יתבגר ויתפתח אף הוא לצדנו? אני יכולה להעיד מאמנים שאני עוקבת אחרי יצירתם בקפידה מזה שנים שהדרך מלאת השינויים והתהליכים שמובילים בין תחנותיה אצל אמן אהוב הם מרתקים, כמו גם ההקבלה ביניהם לבין חייך שזורמים לצדם, גם כשהם מלווים באלבומים שפחות תתחבר אליהם בזמן אמת. מי יודע, אולי פעם תהפוך להיות האדם שיגלה את האלבום ההוא, שפתאום חייך יפגשו שוב עם המקום שבו נמצאת אהבתך המוזיקלית הישנה.
המשך…

נדמה שהפכתי בשנתיים האחרונות לעצלנית בכל הנוגע להופעות של אמנים שאינני מכירה. יתכן שזה בגלל שיש פחות אופציות לטרמפים עבורי להופעות אלטרנטיביות שכאלו מאזור השרון ושעותיהן מאוחרות מכדי לסמוך על תחבורה ציבורית, וסביר להניח שיש גם משקל לעובדה שהניסיונות שכן עשיתי הסתיימו ברובם באכזבה או הסתכמו בהופעות נשכחות וסתמיות. יאיר, שנסע איתי לפולקלה 3, צחק שהפסטיבל הוא לא הסגנון שלי וזו בעצם דרכי להרוג בבת אחת במרוכז כמות גדולה של הופעות אמנים אלטרנטיביים שהייתי צריכה לדגום במשך שנה שלמה. הוא צדק. קשה לומר שהתלהבתי, בעיקר כי המקום, שור 3, התגלה כמלכודת חום איומה אפילו בשלהי הקיץ, כל כך איומה עד שהיוצאים מהבניין אל האוויר הדרום תל אביבי המהביל והמזוהם קראו באנחת רווחה: "איזה כיף, סוף סוף אוויר!". אבל לא רק. האירוע חיזק את הרגשתי שאינני טיפוס של הופעות סינגר-סונגרייטרים נוגים המלווים עצמם בגיטרה אקוסטית אחת. זהו פורמט שממצה את עצמו והופך חדגוני מהר מאוד, במיוחד ברצף של הופעות דומות או כשמדובר בחומרים שאינך מכיר כלל וכלל, והאמן חייב להיות מאוד יוצא דופן כדי לבלוט במסגרת שכזו.

קצת לפני פסח, אחרי תקופה ארוכה שבה לא פרצתי ממסגרת ההופעות המוכרות, לבני החביב הציע לי להצטרף אליו להופעתו של המוכתר. גם הוא זמר-כותב, אבל לא מהסוג שיוזמן לפולקלה הקרוב. לשמו של המוכתר התוודעתי אי שם בתחילת שנות התשעים, בנסיעות בערבי שבת לארוחת יום שישי אצל סבתא בגבעתיים. על קיר אחד בז'בוטינסקי, לא רחוק מהשלישות, היו תלויים פוסטרים שלו והם משום מה נחרטו לי בזיכרון. השם נשמע כמו זמר קסטות מזרחי, משהו שבין תארי "ילד הפלא" ל"המלך", אבל העיצוב של הפוסטר היה הרבה יותר אפלולי ומסתורי מהמקובל בז'אנר, והוא שעורר את סקרנותי לגבי זהותו של המתחבא מאחורי הכינוי הגרנדיוזי.
המשך…

על שתי הופעות לסיום חג הפסח: רונה קינן בהופעה אקוסטית במשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, ופורטיס מארח את כנסיית השכל בבארבי תל אביב

זו הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת להופעה של רונה קינן. אווירה מעט אחרת מהופעותיה הרגילות, אני מניחה. פטיו בין אולמות עם עץ קטן, מתחת לכיפת השמיים, נחבא בקצהו של גן עירוני קטן בשרון. סביב שולחנות עגולים יושב קהל מבוגר יחסית, שנראה כמו ההורים של אלו המגיעים להופעותיה במועדונים אפלוליים בתל אביב שרק מתחילות בשעה שזו תיגמר (במקרה הטוב). מואר מאוד, רונה משמאל, ערן וייץ מימין, ביניהם מנורה קטנה של איקאה "בשביל ההרגשה הביתית", לדבריה.

נזכרתי שלפני שבוע, בהמתנה לאיזו הופעה, דיברנו מיה ואני על ספיישל מריה קארי באמריקן איידול. כל פעם כשהזכירו את שמה התייחסו אליה כאל 'דיווה'. פעם המונח הזה התייחס לזמרות גדולות מהחיים, לא רק בקול היוצא דופן שלהם אלא גם באישיות וברגש שיצקו לתוך השירים שלהן. אריתה פרנקלין למשל, או קרול קינג (בלינק המצורף: הרצאה של רזי בן עזר על קינג). נדמה שהיום בתקשורת האמריקאית יש אינפלציה של דיוות. כל זמרת קצת מצליחה שמרימה את הקול בסגנון עדות הכוכב נולד, עם הפאוזה הדרמטית ואז הצעקה המתפרצת עד קצה יכולת הגרון, זוכה לתואר. למריה קארי יש מנעד מדהים של חמש אוקטבות ויותר להיטים במקום הראשון במצעד האמריקאי מכל אמן אחר פרט לביטלס – ונראה אתכם מצליחים לזכור שניים מהם חמישים שניות אחרי סיומם. העיקר החזות, אובר-דרמטיות וצלצולים, ופחות התוכן.

רונה היא אנטי דיווה. יש לקול שלה איכויות צלולות שמזכירות זמרות ארצישראליות של פעם, חוה אלברשטיין למשל. הדבר בולט במיוחד כשהיא שרה את "מיהו המילל ברוח" כל כך יפה שאפשר לראות את ההתפעלות על פני כל אחד מהנוכחים. אני חושבת על אבא שלי שאוהב את השיר ומצטערת שאי אפשר לאסוף בידיים את הצלילים ולהביא לו אותם הביתה. לרונה אין שיאים בשירים, למעט אולי בפזמון של 'מבול' שגם הוא שיא כל כך עדין ומקפיא דווקא בניואנסים הקטנים שלו. היא לא גדולה מהחיים, כי החיים, בינינו, גם הם לא גדולים במיוחד. הם לא מורכבים מבנייה איטית לקראת פסגה ואז נסיקה מיידית לשיאים מתנפצים בהפקה מהודקת היטב, אלא מהרבה שגרה רציפה, רגעים קטנים של אושר ושברוני לב זעירים, הרווח בין השורות של דברים שלא נאמרו. וזו בדיוק הטריטוריה שלה, עם הקול שובה הלב שמצליח לרגש במחוות הכי קטנות, בשינויים מינוריים, ונותן כבוד למילים בלי להרים ווליום, רק לסמוך על הרגש מבפנים שיימזג לתוכו. השירה המופנמת מלאת הדקויות הזו מצליחה לחולל בלב סערה גדולה יותר מכל קפיצה בין חמש אוקטבות ב-1.3 שניות.

הדוגמא הכי טובה לשקט הכובש הזה הוא 'מבול' היפהפה. מתי בפעם האחרונה שמעתם אמן מבצע את השיר הכי מצליח שלו בהופעה בלי שזה יהפוך לשירה בציבור בלתי נמנעת של כל הקהל? היא שרה, כולם יודעים את המילים, אבל מקסימום מניעים את שפתיהם בלי קול. כמו מנסים מתוך כבוד לביצוע שלה לא למהול את שירתם בשלה, להשאיר לה מרחב שקט כדי לא להפריע לקסם השביר הזה בפזמון להתחולל מתוכה בדקות החד פעמיות הללו לפני שמתפזרים הביתה וחוזרים שוב לחיי השגרה הגדולה.

(רונה קינן וערן וייץ, המשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, 24/4/2008)

יש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף וצריך לילה כדי לצמצם את כל ערימת ה"וואו!" ומיליון סימני הקריאה שמתרוצצים בראש שלך לרשמים קוהרנטים, ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב על הקטע ההוא והשיר הזה, איזה דבר מצחיק בהדרן ועל דברי הקישור, ואבחנות מוזיקליות, והשינויים בסט-ליסט וסקירה היסטורית קלה ו…
ויש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף ולא יודע מה לומר עליהן חוץ מ"כל כך משובח, כרגיל". התיאורים לא יצליחו לתפוס ולהסביר את האושר החמקמק הזה. אולי זו החברה המצוינת מסביב בדמות הפרצופים הידידותיים המוכרים של הקהל הקבוע, אולי אלו האנרגיות הבלתי נדלות והאש של פורטיס, אולי ההרכב של יובל שפריר על הקצב ועידו אגמון שתמיד משעשע אותי הניגוד בין התנהלותו המופנמת על הבמה לבין הרגש והסערה שהוא מוציא מהגיטרה בו בעת, וגיל סמטנה היקר שגם בשנות הארבעים לחייו אפשר למצוא בעיניו את אותו ניצוץ מאושר של נער שכל כך שמח שהוא זכה בגיג המטורף הזה לנגן עם האנשים שסביבו. אולי המוזיקה. הכל ביחד, מן הסתם. הקסם הוא יותר ממה שניגנו ומה שנשאר מחוץ לסט-ליסט. אני מוכנה להקריב הפעם את 'הירושימה מון אמור' ו'איפה הסוסים' על מזבח ביצוע נדיר ל-When I go. יורם חזן שר על גבי הלחן המהפנט, ופורטיס מתיישב למרגלות התופים, מתבונן ומקשיב כמו אחד הקהל. ברווחים בין הבתים הוא מזדקף, מכונס בתוך הגיטרה ופורט בדממה.
המשך…

לפני כארבע שנים נסעתי במשאית דואר בדרך מתפתלת ביערות הגשם של אוגנדה. אי שם באמצע הדרך הרגשתי שאני זקוקה לפסקול שיניע את המחשבות שלי מהתעסקות בחום ובצפיפות, ושלחתי את ידי אל הווקמן. מיד ננעצו בי מבטים מופתעים. בשנייה הראשונה חשבתי שאולי ווקמן הוא מחזה נדיר ביבשת השחורה, אבל מהר מאוד חלחלה לתוכי ההרגשה שהעיניים הבוהות בי אומרות בזעזוע: "אדם לבן ללא דיסקמן?! מה זה, חזרנו לאייטיז?!". שנה אחר כך השתדרגתי בגאווה לנגן הפלסטיקים העגולים, אך עד מהרה בעודי מתיישבת ברכבת העמוסה ומניחה את חבילת הדיסקים שלי על השולחן הקטן, מיד נישאו אליי עיניהם של החיילים בכסאות הסמוכים, שבאוזניהם היו תחובות אוזניות לבנות גאות שמסגירות את הגאדג'ט אליו הן מחוברות: מה זה, חזרנו לניינטיז?! כן, תמיד דופקים את השחורים.
נגני ה-mp3 הללו. האשימו אותם בירידת הרווחים התלולה ממכירות דיסקים, בכך שהם מביאים למות הקונספט של אלבום כיצירה שלמה. והשבוע, בגלל פופולריותם הגוברת, זכינו לקאמבק לא רצוי בעליל.

"הנגנים הפכו למכת מדינה", אמרו באגף התנועה של משטרת ישראל, והחליטו להשיב מן האוב את החוק מימי הווקמן ולפצוח במבצעי אכיפה מוגברים נגד הולכי רגל שיעברו במעבר חצייה כשעל ראשם יותר מאוזניה אחת. לדברי המשטרה, 35 אחוז מההרוגים בתאונות הדרכים הם הולכי רגל ו"רמת הריכוז סביב הולך רגל ששומע מוזיקה אינה גבוהה והוא אינו מודע לסביבה". כמובן שאין שום נתון כמה מאותם 35 אחוז חבים את מותם לאייפוד החדש שקיבלו ליום ההולדת על פני נהג שסטה מנתיבו ודרס אותם ללא קשר לכמות האוזניות שהיו או לא היו נעוצות באוזניהם באותו הרגע, אבל לוגיקה אינה הצד החזק של משטרת ישראל. דוחות, לעומת זאת, בהחלט כן.

למה החוק לא נאכף עד עכשיו? אולי בגלל היותו מטופש למדי. מה ההבדל בין הולך רגל ששומע מוזיקה באוזניות לבין נהג השומע מוזיקה ברדיו כשחלונות רכבו סגורים? שמיעתם של שניהם נפגעת באופן זהה, ואף על פי כן איש לא ישקול להוסיף סעיף לחוק שיחייב נהגים לתת למזגן לברוח דרך חלון פתוח כדי לשמוע את רחשי הרחוב או לאסור על קיומה של מערכת סטריאו ברכב. וסלולריים? הלא הדיבור בהם מסיח את דעת הולך הרגל הרבה יותר מהאזנה פסיבית למוזיקה באוזניות. די לשמוע עוברי אורח צועקים במרחב הציבורי את כל חייהם ופרטיהם האישיים ביותר לפלאפון, בלי טיפת מודעות לאוזניים סביבם, כדי להיווכח בכך.
המשך…

1993. ראש הממשלה יצחק רבין שוקד על כינון הסכם אוסלו. ביל קלינטון מושבע כנשיא ארצות הברית. חברת ערוצי זהב מביאה סוף סוף את בשורת הכבלים לכפר סבא. מי שלא התחבר נאלץ להסתפק בערוץ הראשון ובשידורי הניסיון של ערוץ 2, שסיפקו את הלהיטים "העולם הערב" ו"המעגל של דן שילון". פורטיס וסחרוף נפרדים לטובת שתי קריירות סולו מקבילות. המחשב הביתי הממוצע עוד לא מחובר לאינטרנט, האוזניים לא מחוברות לסלולרי, אינטל אוטוטו מתחילה לייצר מעבדי פנטיום. בהיעדר אולפנים ביתים זולים ודרכי הפצה אלטרנטיביות ברשת, כמות האלבומים שיוצאת בישראל קטנה יחסית לימינו אנו, וכל אלבום זוכה ליותר תשומת לב בתקשורת. לכן היה זה מפתיע כאשר ב-14 במרץ 1993 נפתח שבוע חדש ביציאתם של לא פחות משלושה אלבומי בכורה ללהקות צעירות וחדשות: 'זמן סוכר' של איפה הילד, 'דברים בלחש' של כנסיית השכל, ואלבום ללא שם לבית מופע הארנבות של ד"ר קספר.
המשך…

רונה קינן וברי סחרוף שרים ביחד את 'ג'ינג'יות' בשני מיקרופונים. מדי פעם כשמשפט מסתיים והמילים נגמרות הם מגניבים מבט אחד על השנייה או להיפך, עם חיוך קטן. הקטע הכי מקסים מגיע לקראת הסוף, בשירת "פה פה, פה, פה פה פה פה" צוהלת בקול הגברי והחרוך מסיגריות שלו והקול המלאכי הצלול שלה כשהחיוכים הקטנים של כל אחד לעצמו הפכו להבעת אושר משותפת. אם היה מישהו אחד באולם סמולארש הגדול שהצליח להעתיק את עיניו משני אלו הצידה למחצית השנייה, הוא בטח נתקל בחיוך מלא פליאה על פניו של שלומי שבן שניצח על הערב. כלום יכולנו לבקש מתנה מתוקה יותר מהביצוע הזה ליום האישה הבינלאומי?
המשך…

שבת בערב. החלל הגדול של היכל התרבות מלא עד אפס מקום. גם הבמה. כל שטחה הרחב תפוס על ידי כסאות, מעמדים לתווים, כלי נגינה ועשרות נגנים: מצד ימין מאחור בולט הנבל ליד הצ'לו. המיתרים פרושים לכל האורך כגב המחזק של ההופעה. מקדימה, בצד ימין, ניצב הפסנתר. בקצה השמאלי עומדים נגני כלי הנשיפה ומותירים קצת רווח להשתוללויות של צביקה אלייב והדרבוקות בהמשך הערב. את השורה החותמת סוגרת מקהלה ווקלית, ובראש החנית עומד הלב, הבסיס של השירים – גיטרות, בס ותופים של כנסיית השכל. כשהאורות כבים הכל משתתק ומפנה מקום לצלילי הקסילופון העדינים של הפתיחה האינסטרומנטלית השאובה מסוף הלחן של 'מיטות חולות'. בבום אחד נדלקים אורות לבנים עד לתקרה הגבוהה וכל התזמורת האדירה מצטרפת בבת אחת. חגיגיות באוויר והתרגשות של תחילת הופעה כשאתה עדיין שואל את עצמך אם יקרה בה אותו קסם מיוחד ששמור למוזיקה חיה כשהיא טובה באמת. והנה מתחילים צלילי המיתר הנמוכים והקול המספר של רן אלמליח שנדמה כמו אותה אות גדולה מצוירת ומסולסלת בראש המשפט הראשון של סיפור מספר אגדות, מכניס אותך בדרמטיות לתוך העלילה: "לא רחוק מכאן, יכול להיות בכל מקום בארץ, שם נולדתי תחת שמי תמוז מותכים" ('אוטוביוגרפיה' כמובן, עם הטקסט הנהדר של שמעון אדף).

ויש קטעי נגינת סולו נפלאים, או דיאלוג מקסים בין חטיבת הרוק למיתרים שנמזגים בהם, ורגעים יפים, וחגיגיות, ושירים שפורטים על הנימים שלי כמו 'רוץ ילד', שמפציר בך לקום, לנסוע ולעזוב ולהגשים את החלומות שלך בחיוניות שמדביקה אותך אבל עם סדקים בקול כמו מבין שבשבילו עצמו זה כבר אבוד. ובחור שנושק לחברתו בראש בדיוק בשורה הנכונה של 'רעפים', ועמי רייס המעבד שרץ בין הפסנתר לאקורדיון וביניהם שולט בכל החבורה האדירה הזו במחוות תנועה קטנות ומבט. והרגל מתחילה לתופף והאצבעות נעות על מיתרי בס דימיוניים, והשפתיים נעות עם המילים אבל השירה נשארת בפנים. מתגנבת שוב אותה הרגשה שהיתה לי בפעם הקודמת בה ראיתי את ההופעה הזו, באמפי ברעננה, שיש המון יופי במוזיקה אבל המרחבים הגדולים מדי שבהם היא מהדהדת גורמים לה להיות מרוחקת. 23 שורות מפרידות בינינו, אור חיוור ירקרק על צדם האחורי של היושבים לפניי משלט ה"יציאה" על הדלת הסמוכה, הפרעות קטנות של קטעי לחשושים מזוג שמשוחח מאחור. המוזיקה נוגעת אבל אתה רחוק מכדי לגעת בה בחזרה. יש לפעמים במוזיקה של כנסיית השכל משהו שמזכיר לי את התיכון, איזו הרגשת ניכור ובדידות של הילד השונה, עם מצבי הרוח המשתנים, החלומות, התמימות והדרמטיות. ובדיוק מתחיל השיר 'הלילות'. ההרגשה הזו של לצעוד בלילה לכיוון שנראה הכי חשוב בעולם באותה שנייה, להרגיש כל צעד וצעד ושהרחובות הריקים אוספים אותך אליהם ומנחמים, ויורם חזן צועק: "אני ממשיך ללכת, הבטון אוהב אותי, לא מביט בו, לא הלילהההה, הוווווווווו". אתה לא רוצה לשיר בלחש אלא לצעוק איתו, לפרוש ידיים, להרגיש לרגע בן 17 שממהר באיזו סערת נפש במעלה הרחוב, אותו גיל שבו הייתי כשראיתי את הכנסייה מופיעה עם אלבומם הראשון, ובסוף ההופעה עמדנו על הגשר שמעל לכביש המהיר איפה שמישהו ריסס "1900?", והסתכלנו איך המכוניות הדוהרות נעלמות באופק.
המשך…

הגעתי בשישי בבוקר לסינמטק עם כמות מסחרית של טישו, כדורים לקרב האחרון בחיידק החורפי שהמשיך לקנן בי, וערימה גדולה של ציפיות. נשמע שהמופע המיוחד "ספר השירים שלי" ישלב שניים מיתרונותיו החזקים של שלומי שבן:

הראשון הוא הפסנתר. הבעיה הגדולה ביותר של שבן היא שלא משנה אילו נגנים מהוללים הוא יבחר להרכב שלו או איזה עיבודים מרשימים ומהודקים הוא ירקח עבורם. בסוף ההופעה יישארו על הבמה רק הוא והפסנתר, וביחד יצרו קסם שיגמד את כל מה שנוגן קודם ויגרום לך לומר: "אפשר עכשיו לחזור על כל ההופעה בפורמט הזה?".

השני הוא העובדה ששבן מבריק ביצירתיות שלו דווקא במפגש שלו עם המוכר. כך, למעשה, התחלתי לאהוב אותו, לאחר שראיתיהו במופע המשותף עם פורטיס, "מקרה פסנתר", שבו הוא ניפץ את תדמית הופעת פסנתר כאינטימית ושקטה, והצליח לרקום ערב פרוע, יצירתי ומרתק. בערב המחווה ל'פלונטר' הוא היה בין היחידים שהניחו בצד את יראת הכבוד למקור, והפך את עורו של 'למדי אותי הלילה' לכדי בלדת זמר בארים אדום וסקסי, עם לוק תואם בדמות חליפה, זמרות ליווי וכדור מראות. באירוע 'יהודה הלוי פינת אבן גבירול', שהוקדש לשירת ימי הביניים, הוא בלט כאבן זוהרת. המפגש בין הטקסטים המולחנים, אנשי הרוק החילוניים, הפייטנים והחזנים היה מנומס מדי לטעמי. נטול מעוף שייקח מילים בני מאות שנים אל הסצנה המוזיקלית של שנות האלפיים, נצמד מדי למקורות על חשבון הביטוי האישי של העושים במלאכה. שלומי שבן היה היחיד שהצליח להגשים לדעתי את החזון השאפתני של הערב לתת חיים חדשים לטקסט עתיק: ביחד עם 'שלישיית עד מתי' הוא להטט ב'השירה העברית' של יהודה אלחריזי בין ג'אז משתולל לקצבי היפ הופ חדים עם גרוב נפלא, מנגן בהרמוניום ולפתע צורח לחלל היכל התרבות המעונב: "אלחריזי אין דה האוס!".

ב"ספר השירים שלי", שהתקיים במסגרת פסטיבל הג'אז התל אביבי (לא ברור מה הקשר בין שבן לג'אז, אבל אל לנו להלין על כל הזדמנות למופע מיוחד של שבן), הרכיב שבן הופעה שלמה מיצירות אהובות עליו, הן עבריות והן לועזיות, בפרשנות מוזיקלית משלו בהופעת יחיד. אפשר היה לומר פשוט 'ערב קאברים', אבל לא על ההופעה הזו. ערב קאברים הוא פיתרון קל, אבל גם מלכודת: ההשוואה למקור האהוב מצד אחד, ועם זאת הצורך להתרחק ממנו מספיק ולמצוא דרך להמציא אותו מחדש בדמותך כדי להצדיק את הביצוע המחודש. כצפוי, הוא הצליח.
המשך…

קהל נלהב בהופעה סוערת בבארבי כפר סבא. בקרוב זה ייראה כמו פטה מורגנה

צמחתי בעפולה, דבר שם לא קרה
כל האורות כבו בדיוק בשש ועשרה
לא היו חיי לילה בעפולה
לא היו חיי יום בעפולה
לא היו חיים בעפולה
לא היו תנאים בעפולה
עיר סלואו, עפולה
(מתוך 'דיסקו כביש הסרגל')

נתקלתי בשיר הזה של יונתן גפן, מעין תשובה דיסקו-סבנטיז ישראלית ל-Small Town של ריד וקייל, באיזו תוכנית רדיו מאוחרת בימי התיכון שלי וחשתי הזדהות עמוקה. גדלתי בכפר סבא ולא בעפולה, באייטיז ותחילת הניינטיז ולא בשנות השבעים, הדיסקו שלי היה רוק, ברי סחרוף במקום ג'ון טרבולטה, ובמקום תקליטים היו הקסטות ואחריהן הדיסקים. אבל משהו מיד דיבר אליי בתחושה הזו של להיות לכוד בעיר קטנה שהיא ואנשיה רחוקים מכל הסצנה התרבותית ששובה את לבך, כשבסוף אתה נאלץ לחוות אותה בעיקר בין קירות חדרך, רק אתה, הרדיו ומערכת הסטריאו, עד בוא רשיון הנהיגה.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי "רק חמש דקות מכפר סבא". מה התועלת בהיותך חמש דקות מכפר סבא, פרט לכך שעתה נותרו לך רק עוד 25 שעות נסיעה לתל אביב, או שעה פלוס בפקקים של הבוקר, או שעה וחצי באוטובוס המאסף בלילה? בשנות התבגרותי המרחק הגיאוגרפי בין כפר סבא לתל אביב נראה כמרחק שנות אור. אבא היה קונה לי במיוחד את המקומונים של העיר הגדולה, ובהם הייתי קוראת על רוקסן, פורטיס, נושאי המגבעת, אהוד בנאי והפליטים, רונן בן טל, שהיו ממש מילות קסם עבורי. תקופת הזוהר של הרוק הישראלי זהרה מעבר להרי החושך בדמותו של כביש מספר 4, ובכיתה שלי העדיפו את שלמה ארצי. לא היו חיי לילה בכפר סבא, לא היו חיי יום בכפר סבא. לא היה רוק בכפר סבא, ובהגדרתה של מחלקת התרבות של העיר את המושג "רוק" מדובר בכל מוזיקה שאינה קלאסית, שאינה כוללת צלילי אקורדיון משובבים ו/או שירה בציבור, או שנכתבה על ידי מישהו ש-רחמנא ליצלן- עדיין לא מת או מאושפז במחלקת "תשושים" בבית אבות. מבחינתה רוק היה אירוע טרגי חולף בחייו של הנוער הישראלי הפוחז שאין לעודד אותו, ותמיד נופפו לראייה באותה הופעה של משינה בהיכל התרבות העירוני לפני 15 שנה, עת בהשפעת המוזיקה השטנית והמסרים החתרניים של "אני רוצה מכונית" הנוער קם מכסאותיו ורקד במעברים כנשוך נחש למרות מחאותיהם הנחרצות של הסדרנים. גוועלד!
המשך…

לכבוד ההופעה המשותפת של משינה ואהוד בנאי ולהקתו ביום חמישי, כמה רשמים משתיים מההופעות הקודמות בסיבוב, בקיסריה (25/10/07) ובהיכל התרבות ת"א (26/11/07)

יש איזו חגיגיות מיוחדת באמפיתיאטרון של קיסריה שאי אפשר למצוא שכמותה אפילו בהיכל התרבות. אולי אלו יותר מאלפיים שנות היסטוריה במבנה הרומי העתיק, הבריזה הזו מהים שלראשונה השנה גרמה לי להתעטף בחולצה ארוכה ולהרגיש שהסתיו כאן, או השיפוע הדרמטי במדרגות הגבוהות שנותן לך תצפית נהדרת מגבוה על כל ה-3,700 איש שמצפים בהתרגשות לצליל הראשון. ואולי ההליכה הארוכה הזו ממקום החנייה שבחרנו, צועדים בין עצים, עתיקות ורוח ים מצמררת באוויר הלילה הנעים, עד שהחלל הגדול נפתח מולך ומצעד לצעד אנו מהרהרים בציפיה מה יהיה השיר הפותח – את זה אין בתל אביב, כשאתה מדלג בין בורות פתוחים, מכוניות שחונות שלא כחוק והשיפוצים ברחוב שעורכת העיריה. כשהאורות כבים הכל משתתק, דרוך. טעינו בניחושים. בחשיכה נדלקת שורת נרות שבת דיגיטלית ארוכה לכל אורך הבמה, ורחש עדין של תפילה מרחוק נמהל באוויר. לאט לאט נכנסים הצלילים ואור אדמדם מתגנב מאחוריהם. רחוב האגס 1.

ביקורנו הקודם בקיסריה היה ארבע וחצי שנים קודם, כשמשינה התאחדה. יצאתי מאוכזבת: ההפקה היתה מושקעת, הפירוטכניקה נפלאה, כל העיבודים מדויקים עד לצליל האחרון – ואין הפתעות, ולא טיפת רגש. הפתיחה עם רחוב האגס 1 סימנה שהערב הזה יהיה לנו תיקון. זהו לא שיר קליט אלא פתיחה מהורהרת וכבדת ראש (גרסת הלייב מתמתחת על פני כעשר דקות). האינטרו בגרסת ההופעה נמשך לבדו כשתי דקות תמימות עם הפריטה המתגלגלת שבונה את המתח ומכניסה לאווירה לאט לאט. ואז מגיעה השירה של בנאי, איטית ועמוקה כמו ניגון חזנות מלא הוד, שאתה שומע בה את תחושת החגיגיות של ארוחת השבת כילד, את החמימות של בית ההורים המחבק, לצד העצב, הגעגועים והצביטה בלב כשאתה עומד בתוכו כמבוגר והוא נטוש וריק מחיים, נשארו רק קירות חשופים ומעט רהיטים מאובקים שביניהם מרחפים שרידי זכרונות ילדות. ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן. וכאן נכנסת התפילה משולחן ערוך. בהתחלה בלחש, אחר כך בקול. חוזרת שוב ושוב כמו מנטרה שמחזקת אותך עם כל חזרה עליה עד סיומו של השיר. איזו פתיחה נפלאה.
המשך…