שבת בערב. החלל הגדול של היכל התרבות מלא עד אפס מקום. גם הבמה. כל שטחה הרחב תפוס על ידי כסאות, מעמדים לתווים, כלי נגינה ועשרות נגנים: מצד ימין מאחור בולט הנבל ליד הצ'לו. המיתרים פרושים לכל האורך כגב המחזק של ההופעה. מקדימה, בצד ימין, ניצב הפסנתר. בקצה השמאלי עומדים נגני כלי הנשיפה ומותירים קצת רווח להשתוללויות של צביקה אלייב והדרבוקות בהמשך הערב. את השורה החותמת סוגרת מקהלה ווקלית, ובראש החנית עומד הלב, הבסיס של השירים – גיטרות, בס ותופים של כנסיית השכל. כשהאורות כבים הכל משתתק ומפנה מקום לצלילי הקסילופון העדינים של הפתיחה האינסטרומנטלית השאובה מסוף הלחן של 'מיטות חולות'. בבום אחד נדלקים אורות לבנים עד לתקרה הגבוהה וכל התזמורת האדירה מצטרפת בבת אחת. חגיגיות באוויר והתרגשות של תחילת הופעה כשאתה עדיין שואל את עצמך אם יקרה בה אותו קסם מיוחד ששמור למוזיקה חיה כשהיא טובה באמת. והנה מתחילים צלילי המיתר הנמוכים והקול המספר של רן אלמליח שנדמה כמו אותה אות גדולה מצוירת ומסולסלת בראש המשפט הראשון של סיפור מספר אגדות, מכניס אותך בדרמטיות לתוך העלילה: "לא רחוק מכאן, יכול להיות בכל מקום בארץ, שם נולדתי תחת שמי תמוז מותכים" ('אוטוביוגרפיה' כמובן, עם הטקסט הנהדר של שמעון אדף).

ויש קטעי נגינת סולו נפלאים, או דיאלוג מקסים בין חטיבת הרוק למיתרים שנמזגים בהם, ורגעים יפים, וחגיגיות, ושירים שפורטים על הנימים שלי כמו 'רוץ ילד', שמפציר בך לקום, לנסוע ולעזוב ולהגשים את החלומות שלך בחיוניות שמדביקה אותך אבל עם סדקים בקול כמו מבין שבשבילו עצמו זה כבר אבוד. ובחור שנושק לחברתו בראש בדיוק בשורה הנכונה של 'רעפים', ועמי רייס המעבד שרץ בין הפסנתר לאקורדיון וביניהם שולט בכל החבורה האדירה הזו במחוות תנועה קטנות ומבט. והרגל מתחילה לתופף והאצבעות נעות על מיתרי בס דימיוניים, והשפתיים נעות עם המילים אבל השירה נשארת בפנים. מתגנבת שוב אותה הרגשה שהיתה לי בפעם הקודמת בה ראיתי את ההופעה הזו, באמפי ברעננה, שיש המון יופי במוזיקה אבל המרחבים הגדולים מדי שבהם היא מהדהדת גורמים לה להיות מרוחקת. 23 שורות מפרידות בינינו, אור חיוור ירקרק על צדם האחורי של היושבים לפניי משלט ה"יציאה" על הדלת הסמוכה, הפרעות קטנות של קטעי לחשושים מזוג שמשוחח מאחור. המוזיקה נוגעת אבל אתה רחוק מכדי לגעת בה בחזרה. יש לפעמים במוזיקה של כנסיית השכל משהו שמזכיר לי את התיכון, איזו הרגשת ניכור ובדידות של הילד השונה, עם מצבי הרוח המשתנים, החלומות, התמימות והדרמטיות. ובדיוק מתחיל השיר 'הלילות'. ההרגשה הזו של לצעוד בלילה לכיוון שנראה הכי חשוב בעולם באותה שנייה, להרגיש כל צעד וצעד ושהרחובות הריקים אוספים אותך אליהם ומנחמים, ויורם חזן צועק: "אני ממשיך ללכת, הבטון אוהב אותי, לא מביט בו, לא הלילהההה, הוווווווווו". אתה לא רוצה לשיר בלחש אלא לצעוק איתו, לפרוש ידיים, להרגיש לרגע בן 17 שממהר באיזו סערת נפש במעלה הרחוב, אותו גיל שבו הייתי כשראיתי את הכנסייה מופיעה עם אלבומם הראשון, ובסוף ההופעה עמדנו על הגשר שמעל לכביש המהיר איפה שמישהו ריסס "1900?", והסתכלנו איך המכוניות הדוהרות נעלמות באופק.

יורם מספר על הפעם הראשונה בה נפגש עם הטקסט של ויזלטיר ואני מחייכת, כי אני יודעת שזהו סוף סוף שיר מספר 11, שיר המפנה. באמצעו נפתחות הדלתות מאחור ואל ההיכל פורצת תהלוכת כלי נשיפה שעוברת בטור בין שורות היושבים, ובסוף נעלמת בחזרה בין הדלתות. זהו, עכשיו המעברים פנויים להשתלטות.

בהיכל התרבות אסור לעמוד במעברים של הגושים התחתונים, רק להיצמד לסנטימטרים הבודדים שמכתיב לך הרווח בין הכסא שלך לזה שלפניו. לפני תחילת ההופעה אומר שאול מזרחי, מנהל הלהקה, משפט שמוצא חן בעיניי – שלא מספיק להביא את הלהקה להיכל התרבות, צריך להביא גם את המועדון להיכל. הוא ביקש אישור מיוחד שלא לעצור את הקהל אחרי תום השיר ה-11 במספר. הקהל לא מודע, ואני קמה יחידה, גוררת אחריי בחור זר שישב לידי. סדרן מבועת נזעק למגר את האסון, אבל ההפקה מתעקשת ומהר נסחפים בעקבות המוזיקה עוד ועוד אנשים וגל ענק שוטף את ההיכל היישר לרווח בין הבמה לשורות הראשונות, ופתאום כאילו התחילה הופעה שנייה, אחרת לגמרי – הופעת רוק, חמה, מיוזעת, אינטימית יותר, מהסוג שמותיר אותך מלא אדרנלין ובו בעת מת מעייפות עם רגליים כואבות. הקסם מתחיל.

אחרי יללות הסקסופון ב'מה נשאר' והחגיגה האירית של 'למיה יש אקדח', מסתדרים הנשפנים בשורה כמו צוות קבלת פנים ומנגנים מארש בתרועה לכבודו של האורח המיוחד. פורטיס פורץ לבמה בכניסה מופלאה, כולו רוח תזזית, על בטנו קשור תוף תהלוכות ענק והוא מכה בו בכוח את המקצב של 'נעליים'. בסיבוב ההופעות הנוכחי שלו זוכה השיר הזה לעיבוד ג'אז מפתיע, ונדמה שהעיבוד שרקח לערב זה עמי רייס מחזיר לו את כל רסיסי הכסאח והקריזה שנותרו בחוץ בשנה האחרונה. פורטיס נשאר על הבמה ל'תחנה סופית', 'ואת מתפשטת (שקט)', 'המוות אינו מחוסר עבודה', ואיך לא, 'אין קץ לילדות'. פורטיס הוא הניגוד המוחלט לתזמורת סימפונית. הכל בהופעה הזו כתוב, מתוזמן, מדויק ומלוטש, נתמך בעשרות עמודי תווים, בעוד שפורטיס הוא מלך האלתור, נאבק תמיד בחוסר יכולתו לספור קצב ולהיכנס בשירה במקומות הנכונים בגלל הדיסקלקוליה ממנה הוא סובל (כן, יש לזה צליל של מחלת מעיים, אבל מדובר בדיסלקציה מתמטית וכמותית), ולכן עובד עם נגנים שמתורגלים לרדוף אחריו עם המנגינה כשהוא רץ עם המילים לפני יריית הפתיחה. אבל השילוב בין התזמור המובנה והמדויק של הכנסייה ורייס לשריטה של פורטיס עבד נהדר בלי לוותר על יתרונותיו של כל אחד מהצדדים, וקשה היה לפספס את חיוכיהם של נגני המיתרים שמאחורי פורטיס הקופצני, נהנים לקחת חלק בשיגעון.

ההופעה לא נותנת לירידתו מהבמה לגרום לירידת מתח וממשיכה עם רוח ההוריקן של העיבוד הנהדר ל'השיר מהגן' שמצית עוד אקסטזה בקהל, ואחריו אווירת חאפלה ענקית עם 'קאנה וואחדה'. אחרי שהכנסייה והמקהלה מסיימים ביצוע מעולה ל'ידיים למעלה', נפתח ההדרן הראשון עם הרכב המיתרים בלבד, ועונת האביב מתוך 'ארבע העונות' של ויואלדי (שלנצח ייקרא על ידי בני דורי כ"המוזיקה של האוניברסיטה הפתוחה"). אתנחתא מקסימה, שמתחברת ל'האביב הנצחי'. בהדרן השני חוזר פורטיס לביצוע יפהפה של When I go המרטיט של מינימל קומפקט, שרייס משדך לו כלי מיתר ונשיפה. מסוג הביצועים שגורמים לך לרצות לעזוב הכל ולרוץ לחבר כבל פיראטי לקונסולה של הסאונד כדי להקפיא את הרגע לשמיעה חוזרת. מאחוריי עומדת נירית בעיניים עצומות וכפות ידיים צמודות כמו במדיטציה עמוקה עם השיר. מסיימים עם אותם צלילים מהפתיחה, הפעם בגרסה המלאה של 'מיטות חולות', עם הקטע המרגש שבו נותנים קולם כל הנגנים וכל הזמרים עם נגיעות ענוגות של נבל מאחור, ואת כל המאסה הזו מפלחת צעקה ארוכה וקורעת של יורם חזן שמהדהדת בכל ההיכל. המוזיקה משתתקת והוא מוסיף את השורה האחרונה והכה מתאימה: ובלילה חולמים חלומות.

(מילה בצד: איזה כיף לצאת מהופעה בת כשלוש שעות ו-34 קטעים, לא כולל חימום, ללכת בנחת עד לתחנה בקינג ג'ורג' ולהספיק לתפוס את האוטובוס האחרון לצומת רעננה. כך צריך להיות בכל הופעה מתוקנת)

כנסיית השכל וארבעים נגנים מארחים את פורטיס, היכל התרבות ת"א, 1/3/2008