בכל רחבי הרשת התפרסמו ידיעות שהבילויים מתפרקים. אחר כך באו ההספדים, אחריהם ההכחשות. לאור ההיכרות עם אופיים ההפכפך של חברי ההרכב, התייצב קהל גדול בתור הארוך מול קופת בארבי ת"א כדי לשאוג מולם: "אל ת-ת-פ-ר-ק-ו!". ואנחנו, כי לא נעים, שתקנו ורק הנדנו ראש בהסכמה לשיר: "למות כמו אח של רוברט קראמב… את זה אני רוצה, את זה אני רוצה"

נדמה שמעולם לא הלכנו הביתה. אחרי שני לילות 'פלונטר' בבארבי שוב חזרנו לזירת הפשע, כמהים לשעות שינה ופיצה משפחתית, ומיד התמוטטנו על אחת המדרגות עד שתתחיל ההופעה. על אותה מדרגה, חצי מטר שמאלה, ישבתי לפני חמש וחצי שנים, בפעם הראשונה שראיתי את הבילויים בהופעת חימום בת ארבעה שירים. הם היו אז שלישייה, וכרובי טרם צימח זקן. הקהל זיכה אותם באותה התעלמות מבטלת שבה מתקבלות הופעות חימום אלמוניות בערב חמישי, כשאתה עייף משבוע עבודה ארוך ורק רוצה להגיע כבר למנה העיקרית. בצליל הראשון הזדקפנו בהפתעה, בשיר השני כבר התאהבנו. כתבתי עליהם ביקורות כה אוהדות בפורומים שונים עד כי גולשים חשדו שהינני דמות פיקטיבית ולא מתוחכמת במיוחד מטעם מערך יחסי הציבור של NMC. כשעוד חילקו פלאיירים מחוץ לבארבי הציג אותי מישהו בפני ימי ונועם שתהו: "את בן אדם אמיתי?! היינו משוכנעים שזה כרובי שכותב עלינו שבחים בשם בדוי". אנחנו לגמרי בעדם. ובגלל זה סיננו מבין השיניים כדי לא להרוס את החגיגה: לכו על זה, תתפרקו.
המשך…

המזרח התיכון אינו המקום היחיד בו עצים נעקרים במסגרת סכסוכי קרקעות ועמים. גם בצד השני של העולם, בניו זילנד השלווה, עמדה גבעה עם עץ תמים אחד, שנשא על ענפיו סימליות גדולה ממנו. סיפורם של השיר "One Tree Hill" של U2 ושני עצים שאינם עוד

להאזנה לשיר, לחצו כאן.

במרץ 1987, עוד לפני שהפכה למפלצת בומבסטית וסולנה שאף להיות חסיד אומות עולם, הוציאה U2 את אלבומה היפה ביותר, Joshua Tree. אותו עץ גרוטסקי משונה מתנוסס על העטיפה הפנימית, בודד במרחבי מדבר מואהבי בקליפורניה, ופסגות הסיירה נבדה מתנשאות באופק מאחוריו. רוח המדבר האמריקאי מורגשת בצלילים. כשאני מקשיבה לאלבום ועוצמת עיניים איני יכולה שלא לדמיין את אותם כבישים ארוכים בנוף המדברי הכתום-צהוב-אפור של דרום קליפורניה, יוטה ואריזונה, בהם נסעתי ב-1997 במכונית אמריקאית ישנה וחבוטה. פה ושם בשממה האינסופית קלט לפתע הרדיו הישן שביב של תדר לדקה או שתיים, ותמיד היה זה בלדה נוצרית או קאנטרי, או הרצועה השביעית באלבום, In God`s Country, שמעולם לא נשמעה כל כך בביתה הטבעי. הגיטרות הדהדו במרחב ובונו צרח מהרמקולים של המכונית דרך החלונות לתוך השקט המדברי: Desert sky, dream beaneath the desert sky…

אך בין החלום האמריקאי לשברו, לפתע מבצע השיר התשיעי פנייה חדה דרומה, לניו זילנד. שיר זה לא זכה להכרה כרצועות אחרות באלבום וחבל, שכן הוא מהטקסטים היפים והעצובים בתקליט – אך כשהוא נח לצדם של להיטים קלאסיים כמו Where the streets have no name ו-With or with out you, התחרות קשה. באלבום יש מספר שמות מקומות ציוריים כמו "ארצו של האל" ו"עיירת הגבעה האדומה", אבל One Tree Hill, גבעת עץ אחד, הוא אכן שם אמיתי השייך להר געש כבוי באוקלנד, העיר הגדולה ביותר בניו זילנד. הניו זילנדים (או "קיווים", כפי שהם מכנים את עצמם) הם כנראה אנשים אופטימיים במיוחד, נוכח העובדה כי בנו את העיר על אזור שכולו הרי געש כבויים. גבעת עץ אחד היא הגדולה שבהם. למרגלותיה שוכן מצפה כוכבים; מפסגתה, בגובה 183 מטר, ישנה תצפית נפלאה על העיר, ואת מדרונותיה מעטרות מדשאות ירוקות (שעליהן מהלכות לעיתים כבשים צמריריות) נהדרות לפיקניק או לג`וגינג.

אז איך הגיעה להקה אירית לכתוב דווקא על הר ניו זילנדי באלבום עם זיקה כה אמריקאית? התשובה מסתתרת בכתובת שמתחת למילות השיר בעטיפת הדיסק: Greg Carrol`s Funeral, Wanganui, New Zealand, 10th July 1986. בקרדיטים הסוגרים את חוברת העטיפה מקדישה לו הלהקה את האלבום כולו.
המשך…

אוי-אוי-אוי-אויייייי !!!!!!!

כשמגלגלים בראש את זיכרון ההופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר כדי לכתוב עליה, מיד מתחשק לפתוח באיזו צעקה כזו עם סימני קריאה, בקול של אורן ברזילי. אחריה נכנסות בבת אחת הגיטרות שמרעישות חזק במוח, ואז כף הרגל מתחילה להכות לפי הקצב בצורה בלתי רצונית ואצבעות יד ימין עוברות מהקלדה לתיפוף.
המשך…

"זה מוריד את הנוער מהפסים הנכונים. זו התפרקות מעול. זו לא הדרך של הבחור היהודי" – כה אמר מנהל היכל התרבות בתל אביב בסוף שנות השבעים על הופעתו של רמי פורטיס במקום, לאחר שלהקתו זרקה עגבניות על הקהל. שלושים שנה אחרי הוא עדיין רועש ופרוע. רשמים מערבי המחווה ל'פלונטר'

כיאה לאלבום עם אחת הפתיחות המוצלחות ביותר במוזיקה הישראלית, גם שני ערבי המחווה במלאת שלושים שנה ל"פלונטר" נפתחו בדרמטיות: חשיכה ירדה על הבארבי, ומאות הנוכחים השתתקו בהפתעה כשעל מסכי הוידאו, לקול זמזום מוזר, הופיעה דמות מסתורית עטויית ברדס בשחור-לבן, משוטטת ביער ריק מאדם כשהיא נושאת מטען כלשהו מגולגל בניילון. היא עוצרת ליד מכונית נטושה ומפורקת, ומורידה את כיסוי הראש. מתחתיה מתגלה לצהלות הקהל פורטיס הצעיר עטור התלתלים של 1979. הוא מצית סיגריה בדממה, לוקח את הזמן בעוד הקהל הרב משתאה מול התמונות, ולפתע פונה אל הצופים וזועק: "איפה הייתם כולכם?!".
נאום התוכחה מסתיים בבואן של מוזיקה דרמטית ודמות נוספת הצועדת בתנועות רובוטיות. מי אתה, שואל פורטיס, והדמות מסירה את מעילה וחושפת חולצה עם שם הסרט: שולץ. כשנאום הפתיחה של הסרט מסתיים והמסכים כבים, מופיע לפתע הדבר האמיתי על הבמה. האורח המפתיע שולץ האיום ממשיך את המונולוג בתנועות ידיים דרמטיות, חנוט במעיל גדול וקסקט המשווים לו בעיניי מראה של מנהיג קומוניסטי בעצרת רבת משתתפים: "אני דורש מי-ני-מ-לי-יות באופן תת שיפועי ורב תכליתי! לחיות משמע ליטול חלק! לא רלוונטי! לא רלוונטי!". לצדו בחשיכה ממתינים Useless ID, מוכנים לשלוף את שירת הפתיחה הכמו אופראית בג'יבריש איטלקי, שאחריה מגיע החיקוי לחיים רומנו מחקה את הגששים, ואז אותה גיטרה שאי אפשר להתבלבל בה או להימנע מלצעוק בכל הכוח אליה: הי! הי! הי! הי! דבששששש…
המשך…