כמה מחשבות שעלו אצלי בצעידה הביתה אחרי ההופעה של מאיר בנאי בבארבי כפר סבא

לפני חודשיים, כשהייתי עם ניר באחת מהופעות הבכורה של מאיר בנאי בצוותא, סיפרתי לו שהפעם הראשונה שראיתי הופעה שלמה של מאיר בנאי היתה למרגלות מצדה, בפסטיבל ערד 1992. פרט להופעה שלו במסיבת התיכון שלי באותה שנה וחימום לאהוד בנאי לפני כמה שנים, איכשהו לא נפגשו דרכנו מאז אותה הופעה בלתי נשכחת, עם ההוד של מצדה, הזיקוקים, וההפתעה בדמות כמות הלהיטים הענקית שהאיש המוכשר הזה מחזיק. מאיר בנאי של אז הוא לא אותו מאיר בנאי כיום. המופע החדש מבוסס ברובו על האלבום החדש "שמע קולי", שמכיל שירי פיוטים. בראיון לתימורה היקרה, יונתן רזאל מנסה להסביר את הפתיחות למוזיקה דתית ולפיוטים בקרב הקהל והאמנים החילוניים: "מה שקורה כאן מזכיר לי ילד שבהתחלה עוזב את הבית ואומר 'אני לא מסכים עם כל מה שגדלתי איתו', ואז מתבגר, חוזר לדברים ההם ואומר: 'עכשיו אני אוהב אותם'. מישהו פעם אמר לי משפט חכם, שלהתבגר פירושו לעשות מה שאתה רוצה, למרות שההורים שלך גם כן רוצים שתעשה את זה". בניגוד לחילוניים שמוצאים בפיוטים גילוי מפתיע של חיבור עמוק לשורשים ולבית אבא שהפנו לו עורף בהתבגרותם, אלו מעולם לא היו השורשים שלי. גדלתי בבית אתאיסטי לחלוטין, הפעמים הספורות שהייתי בבית כנסת בחיי היו בטיולי בית ספר ובבר מצווה של בני הדודים. ההסתכלות שלי על הפיוטים היא נטולת המטען הרגשי שטמון איפשהו אצל רוב הקהל באופן כזה או אחר. ללא ההקשר, כשכל מה שנותר לי הוא חיבור או לא חיבור מוזיקלי ככל שיר חילוני מהשורה, האם אני מפספסת משהו מהותי בחוויה?

נזכרתי פתאום באח הצעיר, אביתר. הוא אולי הדוגמא הבולטת לחוסר שביעות הרצון של הקהל שלו מהפאזות השונות שעבר בחייו. באלבום השני טענו ש"זה לא אביתר של האלבום הראשון" ומהשלישי התאכזבו כי "זה לא אביתר" שציפו לו מהשניים הקודמים (אני בדיעת מיעוט, לדעתי השלישי הוא היפה מכולם). למה אנחנו תובעים מהאמנים שאנו אוהבים לקפוא בנקודת הזמן שבה הכרנו אותם ומסרבים לקבל את השינויים בחייהם? גם אני אדם שונה לגמרי ממי שהייתי לפני 16 שנה, באותה הופעה בפסטיבל ערד. למה אנו מצפים שהאדם שמולנו על הבמה לא יתבגר ויתפתח אף הוא לצדנו? אני יכולה להעיד מאמנים שאני עוקבת אחרי יצירתם בקפידה מזה שנים שהדרך מלאת השינויים והתהליכים שמובילים בין תחנותיה אצל אמן אהוב הם מרתקים, כמו גם ההקבלה ביניהם לבין חייך שזורמים לצדם, גם כשהם מלווים באלבומים שפחות תתחבר אליהם בזמן אמת. מי יודע, אולי פעם תהפוך להיות האדם שיגלה את האלבום ההוא, שפתאום חייך יפגשו שוב עם המקום שבו נמצאת אהבתך המוזיקלית הישנה.

מאיר בנאי שר בעיניים עצומות. מחשבותיי נודדות לאנדרו לויד וובר שאמר בתוכנית טלוויזיה כלשהי שהוא לא אוהב כשהאמן לא פוקח עיניים להסתכל על הקהל, שמשהו בו מכונס בעצמו מדי. תיכף אחזור לזה.
היחס שלך להופעה משתנה כשאתה מתאמץ ונוסע רחוק בשבילה. אם הרחקת ב-1992 עד מצדה היו לך שתי אפשרויות: לקרוס מעייפות על הרצפה אחרי ארבעה ימי פסטיבל, עטוף בשק שינה כדי לא לקפוא בשלוש בבוקר, או לרקוד כדי להתחמם ולהקשיב מכל הלב.
הקהל של בארבי כפר סבא באותו ערב לא הרחיק לכת. איזה חוסר הקשבה מעצבן ליווה את ההופעה, מין רחש באוויר של פטפטת בשולחנות. זה מטריף אותי כשאנשים עסוקים ערב שלם בשיח חברים קולני באמצע הופעה תוך התעלמות מוחלטת מהמתרחש מולם. ברגעים כאלו הצד האלים שבי מתחזק ויוצר אצלי איזה אי שקט שקורא לגשת אליהם ולהשתיקם על ידי כסא בראש. מאיר מעיר על זה בבדיחות כשהוא עובר לקלידים, אבל נדמה שזה מפריע לו. חיכיתי למעבר הזה. זה הרגע שבו הוא שר את 'גשם', שיר כל כך יפה שמציג באופן הכי חשוף את הקול הגדול והמרגש שלו, וכמו נושב רוח קרה על העורף גם בהאזנה המיליון. אבל נדמה שהרחש מהקהל, שממשיך ללוות את הדממה שמלווה את השיר הזה בדרך כלל, מגיע גם לאוזניו ואולי מסיט את תשומת לבו. משהו בשירה שלו סגור יותר מהביצוע המפעים בצוותא. "אני צועק בכל העיר" – הוא אומר ולרגע אחד פוקח עיניים ומישיר את מבטו לקהל – "שיסתכלו עליי, רק עליי". אולי זה רק בדימיון שלי ומהבמה בכלל לא שומעים את ההפרעות?
(בצוותא, אגב, הקהל היה מאוד מפרגן וקשוב)

הוא עובר לתופים. "הזמר הוא אחיו של המתופף", הוא פותח את 'לב סדוק'.
אני נזכרת פתאום בג'ון "הצפרדע". ג'ון היה פסנתרן הבית בכפר נופש אוסטרלי שהתגוררתי בו. הוא היה מגיע לנגן בבר שלנו פעמיים בשבוע גרסאות צ'יזיות לשירים שמאלציים מלכתחילה ותמיד היה נופל להתרברבות ריקה, מגובה באהדת שולחן אחד של נשים מקומיות בגיל העמידה שהיו מגיעות מהעיירה הסמוכה להשתכר מולו. כשמפלס האלכוהול שלהן גאה הוא היה שר את השיר האהוב עליו ביותר לצרחותיהן חסרות הפרופורציה בבר האדיש:
Sing us a song, you`re the piano man
Sing us a song tonight
Well, were all in the mood for a melody
And you`ve got us feelin alright
זה היה ביצוע נוראי ופומפוזי שתמיד הצחיק אותנו. הבעיה היתה שג'ון שר אותו מהמקום הלא נכון: הוא שר אותו מעמדת האגו. הוא ראה את עצמו כטוב יותר מכולם, המושיע שבא לחלץ אותנו מחיינו חסרי המשמעות לשעה קלה – לא כמוזיקאי שחלם בגדול אבל מצא את עצמו בבר קטן מול קהל קשה יום שעסוק בצרות של עצמו, ואף על פי כן מוצא את החסד ברגעים הקטנים של חיבור אנושי לפרטים, או בתוך עצמו, מכונס עם המוזיקה והיופי שלה. כשמאיר שר על הלהקה הקטנה שמתפרנסת לילה לילה מאותה נגינה ברקע שיחתם של מבלים המתעלמים מהם, שומעים את הכנות הכובשת בקול שלו.
יותר מזה: בילי ג'ואל עשה מיליונים מאז שחווה משהו הקרוב לשיר שכתב, שלמה ארצי כתב את "הם אמרו תורידו את הנמוך עם הטוקסידו" על החוויות שלו מתחילת הקריירה אבל שר את השורה כבר שנים בפני קהל עצום בקיסריה. מאיר בנאי תמיד הילך על קו התפר בין הצלחות מסחריות להיותו אנדרדוג. עכשיו הוא בתקופה טובה מבחינה מסחרית, אבל נדמה שהוא עדיין רואה את עצמו בשיר הזה כמי שמכיר את טבעו ההפכפך של הקהל הישראלי ויודע שקצר המרחק בין ראש המצדה לבגידת המאזינים. הוא מכיר את המאבק לכבוש קהל של עשרות בודדות במקום קטן וזניח, לא בצעקות, לא בדרמטיות, פשוט לנגן בשביל עצמך מהלב ולקוות שהכנות השקטה שאתה מקרין מתוכך בסוף תנצח.

הוא מקצר בהדרן. רק שיר אחד. 'שער הרחמים'. מה שלא קרה הערב ב'גשם' מתרחש כאן. לאט לאט הוא השתחרר בהופעה, ובשיר הזה הקול שלו מתעצם ומהפנט ומקפיא את כל השפתיים המשוחחות, משחרר אותן רק כדי לשיר איתו. כשהוא יורד והאורות והדיסק ברקע נדלקים, משהו פתאום נדלק גם בקהל שממאן ללכת. אנשים נשארים בכסאותיהם ומתחילים לשיר. עוד ועוד ועוד, והוא מציץ מפתח חדר ההלבשה מופתע, ואחרי דקות ארוכות חוזר לבמה. הוא מנגן תו אחד והקהל פוצח בשירת 'שירו של שפשף' בקול גדול. אחר כך הוא ישיר אותו בעצמו ועוד שיר אחד, אבל עכשיו הוא לוקח צעד אחורה מהמיקרופון, פותח את שתי עיניו ומסתכל על הקהל מופיע בחיוך גדול בלי להתערב. הוא שוב ניצח.

(מאיר בנאי, בארבי כפר סבא, 1/5/2008)