2 תגובות
על שתי הופעות לסיום חג הפסח: רונה קינן בהופעה אקוסטית במשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, ופורטיס מארח את כנסיית השכל בבארבי תל אביב
זו הפעם הראשונה שיוצא לי ללכת להופעה של רונה קינן. אווירה מעט אחרת מהופעותיה הרגילות, אני מניחה. פטיו בין אולמות עם עץ קטן, מתחת לכיפת השמיים, נחבא בקצהו של גן עירוני קטן בשרון. סביב שולחנות עגולים יושב קהל מבוגר יחסית, שנראה כמו ההורים של אלו המגיעים להופעותיה במועדונים אפלוליים בתל אביב שרק מתחילות בשעה שזו תיגמר (במקרה הטוב). מואר מאוד, רונה משמאל, ערן וייץ מימין, ביניהם מנורה קטנה של איקאה "בשביל ההרגשה הביתית", לדבריה.
נזכרתי שלפני שבוע, בהמתנה לאיזו הופעה, דיברנו מיה ואני על ספיישל מריה קארי באמריקן איידול. כל פעם כשהזכירו את שמה התייחסו אליה כאל 'דיווה'. פעם המונח הזה התייחס לזמרות גדולות מהחיים, לא רק בקול היוצא דופן שלהם אלא גם באישיות וברגש שיצקו לתוך השירים שלהן. אריתה פרנקלין למשל, או קרול קינג (בלינק המצורף: הרצאה של רזי בן עזר על קינג). נדמה שהיום בתקשורת האמריקאית יש אינפלציה של דיוות. כל זמרת קצת מצליחה שמרימה את הקול בסגנון עדות הכוכב נולד, עם הפאוזה הדרמטית ואז הצעקה המתפרצת עד קצה יכולת הגרון, זוכה לתואר. למריה קארי יש מנעד מדהים של חמש אוקטבות ויותר להיטים במקום הראשון במצעד האמריקאי מכל אמן אחר פרט לביטלס – ונראה אתכם מצליחים לזכור שניים מהם חמישים שניות אחרי סיומם. העיקר החזות, אובר-דרמטיות וצלצולים, ופחות התוכן.
רונה היא אנטי דיווה. יש לקול שלה איכויות צלולות שמזכירות זמרות ארצישראליות של פעם, חוה אלברשטיין למשל. הדבר בולט במיוחד כשהיא שרה את "מיהו המילל ברוח" כל כך יפה שאפשר לראות את ההתפעלות על פני כל אחד מהנוכחים. אני חושבת על אבא שלי שאוהב את השיר ומצטערת שאי אפשר לאסוף בידיים את הצלילים ולהביא לו אותם הביתה. לרונה אין שיאים בשירים, למעט אולי בפזמון של 'מבול' שגם הוא שיא כל כך עדין ומקפיא דווקא בניואנסים הקטנים שלו. היא לא גדולה מהחיים, כי החיים, בינינו, גם הם לא גדולים במיוחד. הם לא מורכבים מבנייה איטית לקראת פסגה ואז נסיקה מיידית לשיאים מתנפצים בהפקה מהודקת היטב, אלא מהרבה שגרה רציפה, רגעים קטנים של אושר ושברוני לב זעירים, הרווח בין השורות של דברים שלא נאמרו. וזו בדיוק הטריטוריה שלה, עם הקול שובה הלב שמצליח לרגש במחוות הכי קטנות, בשינויים מינוריים, ונותן כבוד למילים בלי להרים ווליום, רק לסמוך על הרגש מבפנים שיימזג לתוכו. השירה המופנמת מלאת הדקויות הזו מצליחה לחולל בלב סערה גדולה יותר מכל קפיצה בין חמש אוקטבות ב-1.3 שניות.
הדוגמא הכי טובה לשקט הכובש הזה הוא 'מבול' היפהפה. מתי בפעם האחרונה שמעתם אמן מבצע את השיר הכי מצליח שלו בהופעה בלי שזה יהפוך לשירה בציבור בלתי נמנעת של כל הקהל? היא שרה, כולם יודעים את המילים, אבל מקסימום מניעים את שפתיהם בלי קול. כמו מנסים מתוך כבוד לביצוע שלה לא למהול את שירתם בשלה, להשאיר לה מרחב שקט כדי לא להפריע לקסם השביר הזה בפזמון להתחולל מתוכה בדקות החד פעמיות הללו לפני שמתפזרים הביתה וחוזרים שוב לחיי השגרה הגדולה.
(רונה קינן וערן וייץ, המשכן העירוני למוזיקה ואמנויות ברעננה, 24/4/2008)
יש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף וצריך לילה כדי לצמצם את כל ערימת ה"וואו!" ומיליון סימני הקריאה שמתרוצצים בראש שלך לרשמים קוהרנטים, ויש לך כל כך הרבה מה לכתוב על הקטע ההוא והשיר הזה, איזה דבר מצחיק בהדרן ועל דברי הקישור, ואבחנות מוזיקליות, והשינויים בסט-ליסט וסקירה היסטורית קלה ו…
ויש הופעות שאתה חוזר מהן בהיי מטורף ולא יודע מה לומר עליהן חוץ מ"כל כך משובח, כרגיל". התיאורים לא יצליחו לתפוס ולהסביר את האושר החמקמק הזה. אולי זו החברה המצוינת מסביב בדמות הפרצופים הידידותיים המוכרים של הקהל הקבוע, אולי אלו האנרגיות הבלתי נדלות והאש של פורטיס, אולי ההרכב של יובל שפריר על הקצב ועידו אגמון שתמיד משעשע אותי הניגוד בין התנהלותו המופנמת על הבמה לבין הרגש והסערה שהוא מוציא מהגיטרה בו בעת, וגיל סמטנה היקר שגם בשנות הארבעים לחייו אפשר למצוא בעיניו את אותו ניצוץ מאושר של נער שכל כך שמח שהוא זכה בגיג המטורף הזה לנגן עם האנשים שסביבו. אולי המוזיקה. הכל ביחד, מן הסתם. הקסם הוא יותר ממה שניגנו ומה שנשאר מחוץ לסט-ליסט. אני מוכנה להקריב הפעם את 'הירושימה מון אמור' ו'איפה הסוסים' על מזבח ביצוע נדיר ל-When I go. יורם חזן שר על גבי הלחן המהפנט, ופורטיס מתיישב למרגלות התופים, מתבונן ומקשיב כמו אחד הקהל. ברווחים בין הבתים הוא מזדקף, מכונס בתוך הגיטרה ופורט בדממה.
מה יש לומר. כל כך משובח, כרגיל.
(אבל צילמתי לא מעט, וכל תמונה זה כמו אלף מילים)
עזבו מזגן, אין כמו המניפה של סבתא
פורטיס מנצח על מקהלת בנות ב'אין קץ לילדות' המסיים את ההופעה
(פורטיס מארח את כנסיית השכל, בארבי תל אביב, 25/4/2008)
נ.ב. לפוסט הזה יתווסף בהמשך לינק לגלריה מורחבת, אני מקווה.
2 תגובות עד כה
כתיבת תגובה
אכן ההופעה של פורטיס (שאירח את הכנסיה שגם עליהם יש ריספקט) היתה תענוג צרוף.
לא סתם יצאתי צרוד…
יפהפה, וכן ללינק גלריה מורחבת!!!
הופעה מופלאה, מרגשת. הזדמנות נוספת (ובכל זאת חד פעמית…) לשמוע את יורם עושה את וון איי גוו ואחר כך קד קידה מריונטית לקהל, מתרומם ומנפנף לנו לשלום כמו מבעד איזה מסך ערפל… ופורטיס… אך, פורטיס. כן ירבו.
כתיבת תגובה