רונה קינן וברי סחרוף שרים ביחד את 'ג'ינג'יות' בשני מיקרופונים. מדי פעם כשמשפט מסתיים והמילים נגמרות הם מגניבים מבט אחד על השנייה או להיפך, עם חיוך קטן. הקטע הכי מקסים מגיע לקראת הסוף, בשירת "פה פה, פה, פה פה פה פה" צוהלת בקול הגברי והחרוך מסיגריות שלו והקול המלאכי הצלול שלה כשהחיוכים הקטנים של כל אחד לעצמו הפכו להבעת אושר משותפת. אם היה מישהו אחד באולם סמולארש הגדול שהצליח להעתיק את עיניו משני אלו הצידה למחצית השנייה, הוא בטח נתקל בחיוך מלא פליאה על פניו של שלומי שבן שניצח על הערב. כלום יכולנו לבקש מתנה מתוקה יותר מהביצוע הזה ליום האישה הבינלאומי?

היו עוד רגעים יפים בערב הזה ועל קצה כרטיס הזיכרון במצלמה שלי הצטופפו עוד כמה וכמה תמונות נאות, אבל למה להכביר במילים כשהפיסקה לעיל היא הדבר שהכי רציתי לומר. אוכל רק להוסיף בקצרה שרונה הקדימה את הרגע ההוא בביצועים נפלאים ל'מבול', 'עיניים זרות' ו'גלויה', מאופקת כתמיד ואף על פי כן במחוות הכי קטנות בפנים ובקול מצליחה לעורר סערת רגשות של הוריקן משתולל. כשאני חושבת על זה, במובן הזה היא בדיוק ההיפך מאפרת גוש, עם המאמצים והמניירות (כולל עליה לריקוד על הפסנתר של שבן) שמסיטים את תשומת הלב מהרגש הטהור. ושאסף אמדורסקי שימח עם 'אהבה חדשה', ולמי אכפת שאין קשר בין נושא הערב לשיר, הלא אף אחת מאיתנו לא התלוננה כששבן שר לנו את 'אינטואיציה', 'דניאלה' ו'כולם יודעים' שלא בדיוק מחמיאים למין הנשי; שערן צור ומרינה מקסימיליאן בלומין, עם ליווי מינימלי של שלומי, ביצעו את 'צער לך' שהיה חמוד אבל לא גירד את המקור (נו, מי יכול על שילוש כמו איינשטיין, רכטר ורביץ?); שממש כיף להסתכל על ההתלהבות וההנאה שקשה לפספס אצל איסר טננבאום; שהיתה בחירה נאה לסיים עם 'Four Women' של נינה סימון בביצוע של ארבע נשים – רונה קינן, לירון משולם, אפרת גוש ומרינה השם-שלה-ארוך-מדי, שביצעה להפליא את הבית האחרון. שברי סחרוף, בתאורה שנפלה על פניו כל כך יפה, הוא בדיוק האיש שנאחל לעצמנו גם לשנה הבאה, גם כשהוא מציין את יום חגנו עם שיר בעל כותרת כמו 'אינני אוהב אותה'.

יום האישה הבינלאומי, אולם סמולארש, אוניברסיטת ת"א, 5/3/2008.