10 תגובות
1993. ראש הממשלה יצחק רבין שוקד על כינון הסכם אוסלו. ביל קלינטון מושבע כנשיא ארצות הברית. חברת ערוצי זהב מביאה סוף סוף את בשורת הכבלים לכפר סבא. מי שלא התחבר נאלץ להסתפק בערוץ הראשון ובשידורי הניסיון של ערוץ 2, שסיפקו את הלהיטים "העולם הערב" ו"המעגל של דן שילון". פורטיס וסחרוף נפרדים לטובת שתי קריירות סולו מקבילות. המחשב הביתי הממוצע עוד לא מחובר לאינטרנט, האוזניים לא מחוברות לסלולרי, אינטל אוטוטו מתחילה לייצר מעבדי פנטיום. בהיעדר אולפנים ביתים זולים ודרכי הפצה אלטרנטיביות ברשת, כמות האלבומים שיוצאת בישראל קטנה יחסית לימינו אנו, וכל אלבום זוכה ליותר תשומת לב בתקשורת. לכן היה זה מפתיע כאשר ב-14 במרץ 1993 נפתח שבוע חדש ביציאתם של לא פחות משלושה אלבומי בכורה ללהקות צעירות וחדשות: 'זמן סוכר' של איפה הילד, 'דברים בלחש' של כנסיית השכל, ואלבום ללא שם לבית מופע הארנבות של ד"ר קספר.
במפתיע, בימים הראשונים נדמה שאיפה הילד סובלת מהתזמון: הקספרים זכו להצלחה מיידית, כנסיית השכל קיבלה את הביקורות המהללות וכיכבה בתקשורת שעסקה בגל המוזיקה שהגיחה מהעיר האלמונית דאז שדרות, ואיפה הילד עמדה בצלן. התמונה השתנתה מהר מאוד, תודות לכמות הגדולה של שירי האלבום שהפכו ללהיטי רדיו ולהופעות בכל רחבי הארץ. בקיץ כבר לא היה פסטיבל מקומי – והיו מיליון אירועים שכאלו באותו קיץ עמוס ורועש – שבו לא פגשת את חמי רודנר פוער פה גדול בצרחה המהדהדת "להרוג את כולם!!!" מתוך 'אמריקה קרובה' מול קהל משולהב.
הלהיטים: אמריקה קרובה, נפלת חזק, השמיים הגבול, מה שעובר עלי, העצב שלה ואחד אלוהים (שהופיע כבר ב-1990 באוסף של נענע דיסק).
פייבוריט אחר: השמיים הגבול, בגרסה ווקלית מגניבה שהלהקה ביצעה בתוכנית רדיו לילית. למרבה הצער, הסליל של הקסטה נתפס ונקרע, וניסיון לחבר את החתיכות מחדש גרם להיווצרותו של טראק משונה, חלקו מנוגן לאחור, בליווי רעשים לבנים ואפקטים פסיכדלים. באורח פלא, למרות איכות הסאונד הנוראית, השיר נשמע מגניב לא פחות.
'דברים בלחש' של כנסיית השכל היה האלבום הפחות קליט מבין השלושה. גם ההופעות שליוו אותו היו מינוריות ועגמומיות לעומת ההתפרעות הצוהלת של קספר והמנוני הרוק של איפה הילד בהופעות הקיץ. בכלל, נדמה שרק בשנה האחרונה יורם חזן התחיל ממש להשתחרר על הבמה. כנסיית השכל תמיד היתה להקה שהעונות המעוטות בשמש מתאימות לה יותר. מי היה מאמין באותה תקופה שדווקא חבורה דיכאונית ומופנמת זו תהיה הלהקה היחידה מבין השלוש שתמשיך לפעול בצורה רציפה 15 שנה עד היום הזה? מצד שני, באותם ימים המחשבה על אורך נשימה כה ארוך ללהקה ישראלית היתה בבחינת בלתי תיאמן, וראיות לכך אפשר למצוא בכותרות שליוו את משינה החל מהאלבום הרביעי: "אלבום מספר חמש!", "היסטוריה – אלבום שישי ללהקה ישראלית!".
הלהיטים: אני מאמין, דברים בלחש, השיר מהגן.
הפייבוריט: רעפים, כמובן. המלנכוליה הדרמטית ביחד עם האדישות בבית השני של 'איתך על הים' תמיד מזכירות לי את תקופת התיכון.
בעוד שאיפה הילד מותגו כלהקה תל אביבית וכנסיית השכל הביאו לתוך המוזיקה שלהם את אבק המדבר הצהבהב, מופע הארנבות של ד"ר קספר העדיפו להסתכל החוצה לארצות הניכר. הם הפנימו בזמן אמת השפעות מהסצנה המוזיקלית בעולם ומה-MTV שבדיוק התחילה להיכנס לבתי ישראל: רד הוט צ'ילי פפרז, נירוונה, EMF (שימו לב, למשל, לסיום של 'שיר באנגלית'), וגם את רוח השטות והפאן של אהבתם הישנה, מדנס. את כל אלו ערבבו עם להיט של להקת הנח"ל ותוכנית זהירות בדרכים נוסטלגית, וכבשו את הרוקסן.
הלהיטים: בשמלה אדומה, בואי דינה, סקס, כל יום כל יום.
הפייבוריט: שרה בצבעים. כששומעים אותו אפשר לדמיין איך עשרות בני נוער משתלטים על הבמה של רוקסן וקופצים ומשתוללים תוך צעקת המילים באושר מוחלט.
זה נשמע משונה כיום, אבל בשנות השמונים והשנה-שנתיים הראשונות של התשעים היה נדמה שלעם ישראל קשה לעכל את הקונספט שיכולה להיות יותר מלהקת רוק מצליחה אחת בו זמנית. הכל הפך ליריבות ותחרות של מי תנצח את מי. מעריצי תיסלם היו נגד מעריצי בנזין, כל להקה שהצטרפה לסצנה המוזיקלית השוממה בה שלטה משינה הביאה עמה כותרות ומכתבים למעריב לנוער של "החברים של נטאשה יותר טובים!" או "אתניקס מנצחת את משינה!". אני זוכרת הופעה בסינרמה שבה חברי להקת נוער שוליים הגיעו לצפות במשינה והתקבלו בשלושים דקות של קריאות הלל להרכב הבית "שיראו מה זה". אולי בשל כך הוחלט להפגין סולידריות ולחגוג את הטרילוגיה בערב הופעות משולש במגרש הטניס של רמת השרון בחופשת הפסח.
היום יבול האלבומים השנתי הרבה יותר גדול בכמותו, ובכל זאת אפשר להסתכל בגעגוע על אותו שבוע לפני 15 שנה: מתי בפעם האחרונה יצאו בבת אחת שלושה אלבומים של הרכבים חדשים שזכו גם לאהדת הקהל ומכירות טובות וגם להד תקשורתי וביקורות אוהדות? שנת 2008 הפכה ל"שנת הציונים" – בינואר ציינו בבארבי שלושים שנה ל'פלונטר' בהופעות מרובות משתתפים, בפברואר ציינה NMC עשרים שנה ל'אהוד בנאי והפליטים' בהוצאה מחודשת. 15 שנה לאיפה הילד, הקספרים וכנסיית השכל, ובקרוב בוודאי יגיע תורן של חגיגות העשרים ל'אפר ואבק' של פוליקר, 'חתוך תוכן' של טאטו והקלטת הראשונה של נושאי המגבעת ושלושים לאלבום הבכורה של מאיר אריאל ולכבש השישה עשר. אני לא יכולה שלא לתהות האם בין כל החגיגות הללו לציון העבר המפואר תצליח סצנת המוזיקה המקומית לנפק אלבום משמעותי בהווה, כזה שיהיה ראוי לציין גם בעוד 15, 20 או 30 שנה. נחכה ונראה.
10 תגובות עד כה
כתיבת תגובה
אחלה של פוסט ממש אהבתי…
זה עשה לי ממש חשק להיות שם לפני 15 שנה או בכלל במגרש הטניס עם שלוש להקות מופלאות כל-כך =]
התמיהה שלך לגבי "אלבום משמעותי בהווה" מוזרה לי.
אנשים כל הזמן מצפים לאיזשהו אלבום שיוכיח שגם הזמן הזה היה שווה משהו מבחינה מוזיקלית. אבל איך בכלל מגלים אלבום כזה? אולי כבר נוצר אחד שכזה ופספסנו אותו? פלונטר והאלבום של הפליטים זכה להערכה אמיתית רק שנים אחרי שיצא.
נכון שדי לא עוזר העניין שכל אחד כיום יכול להוציא גיטרה ולפזם את דרכו לתהילה אבל אנ'לא חושב שזה דווקא העניין. בגלל כל הציפיות שיש לאנשים, בגלל כל הריבוי המוזיקלי, אלבומים כאלו יכולים לעבור ליד האוזן, כמו סוג של כוכב נוצץ אחד מבין רבים. נכון שהוא יחיד ומיוחד אבל עדיין קשה למצוא אותו בין כל האחרים. לדעתי אלבום בלתי נשכח צריך קודם להישכח בשביל שאז נוכל להיזכר בו ולהגיד "אלבום כזה יוצא רק פעם ב…", ולכן אולי עדיף לנסות להסתכל טיפה אחורה ולראות אילו אלבומים בינתיים מצליחים לעמוד במבחן הזמן מאשר לחכות כל הזמן לדבר הבא. גם אני רואה בעתיד להיזכר ביום הזה בו שמעתי את האלבום ששינה את כל הדברים, רק אולי צריך לחכות מעט בשביל שהוא יוכל לשנות את הכל.
היי יעל,
פוסט מעולה. יש מצ"ב לקבל במייל את "השמים הם הגבול" בגרסה הווקלית?
לעניין אלבום משמעותי מן ההווה, התשובה הדיפלומטית היא שקשה לדעת שאלבום הוא קלאסי בזמן אמת, בלי פרספקטיבה של זמן.
ומה לגבי שנת 95? מוניקה סקס הראשון, ערן צור (עיוור בלב ים)והכי חשוב: רוקפור – האיש שראה הכל.
אחלה פוסט,
ג י א
נ.ב
איך לא הכנסת את "חם על הירח"!!!!
לאשס – ברור שרק מבחן הזמן יוכיח עד כמה אלבום מסוים היה משמעותי. לא רק במובן ההיסטורי, אלא גם במובן האישי (יש אלבומים שאתה מגלה את יופיים רק כמה שנים אחרי, או להיפך, מתפכח מהתלהבותך מהם). השאלה שלי היא האם באמת בעוד עשר שנים מהיום נראה בהסתכלות בדיעבד אבן דרך כלשהי או לא, בין כל ההתרפקויות הנוסטלגיות ומתקפת הקאברים שתופסים יותר ויותר מתשומת הלב התקשורתית. אני לא מצפה לקבל על זה תשובה עכשיו, מן הסתם.
אגב, לחכות לדבר הבא זה לא דבר רע. פלונטר, אחרית הימים ואלבומים משובחים נוספים היו כישלון מסחרי בזמן אמת – קח לדוגמא את האלבומים הבאים של קספר, השני והשלישי, שזכו להתעלמות כה מוחלטת מהקהל עד שהלהקה התפרקה בעקבותיהם, ורק שנים מאוחר יותר התגלו על ידי המאזינים כשכבר לא היתה להקה לנגן אותם. אי אפשר לחיות בעבר, צריך לשמוע את מה שקורה כאן היום ועכשיו, לפני שייעלם ונצטרך רק להתרפק על זכרונות עבר שלו.
לגיא – כאמור, הקסטה של הגרסה הווקלית לא שרדה. גם אחרי ההדבקה היא קרטעה, עד למותה הסופי. בכל אופן, עד היום אני וא' מעדיפים לשיר את הפזמון לאחור כמו בגרסה המודבקת. זה הרבה יותר מוצלח (:
לא התייחסתי לשנת 1995 או לחם על הירח מכיוון שהלכתי על חגיגות של עשורים מ-2008 ואחורה (או במקרה של הקספר, עשור וחצי).
בתור מי שהלכה בזמן אמת לחנות התקליטים ורכשה את שלושת האלבומים האלה, הרשי לי תיקון קטן: לא באותו שבוע כי אם ב-3 סופי שבוע עוקבים, כך יצאו שלושת האלבומים האלה, ואת השבועות שאחר כך ביליתי בלנסות להכריע את מי מהם אני אוהבת יותר, כשכל יום הייתי משנה את דעתי, עד להכרה שזה עניין של המצברוח שלי יותר משזה עניין של האיכות שלהם.
האם יהיו לנו אלבומים מהזמן הנוכחי לחגוג להם יובל כזה או אחר? לדעתי התשובה היא לא. המציאות המפולחת והרוויה של היום כמעט ואיננה מאפשרת קיומם של קונצנזוסים רחבים שכאלה, הן לגבי אלבומים שיוצאים כרגע והן לגבי הסיכוי לגלות אלבום שיצא זה לא מכבר. מי בדיוק יעשה עבור הציבור הנרחב את השירות הזה?
מי הוא הקוטנר של דורינו? מי האהוד מנור?
זה אפילו לא בגלל שלא גדלו לנו אנשי תקשורת כריזמטיים מספיק – זה כי הפילוח העמוק גורם לפרוסות העוגה להיות דקות ואווריריות כל כך עד שאין לציבור אפשרות להתאגד סביב אלבום כזה או אחר ולהכריז עליו כעל קלאסיקה ראוייה.
את בטוחה? אני הלכתי גם בזמן אמת והתחבטתי בין השלושה (בסוף החלטתי לרכוש את קספר והכנסייה מפאת מחסור בכסף, וחיכיתי עוד חודש עד לקניית איפה הילד). אני גם זוכרת שבעבר דיברתי הן עם שי להב והן עם חמי רודנר על עניין ההוצאה המשולשת בשבוע אחד.
לא משנה. לעניין השני, אז לא יהיה מה לחגוג רק בגלל הפילוח? אני חושבת שהזמן ומרחק השנים כן מאפשרים פרספקטיבה ואיחוד סביב אלבום שאולי התפספס בזמן אמת. השאלה היא לדעתי האם מבחינת איכות יהיה/יש אלבום משמעותי שכזה מהשנה הנוכחית.
תגובה מאת yael 03.19.08 @ 23:56אה… תראי, את גורמת לי לפקפק בזיכרוני. אני זוכרת את העניין הספציפי הזה באופן די חד, אבל אולי מרחק הזמן קיבע אצלי איזו אמת שלא היתה כזו. לא עקרוני.
לעניין השני –
נראה לי שההבדל בין מה שאני אומרת למה שאת זה שאת, טובת לב שכמותך, מאמינה שאלבום נהיה לקלאסיקה פשוט בזכות איכותו הנצחית, ואילו אני, צינית שכמותי, מאמינה שאלבום הופך לקלאסיקה בזכות כמה מובילי דעת קהל שאומרים עליו שהוא כזה.
המסקנה ההכרחית מההנחה שלי היא שבהעדר מובילי דעת קהל משמעותיים לא תהיינה גם קלאסיקות משמעותיות.
על השאלה אם יש או יהיה כזה אלבום מבחינת איכות – אין לי ספק קל שבקלים שיש ויהיו. זה רק שהקלאסיקות שלי והקלאסיקות שלך לא יהיו אותם אלבומים והסיכוי לקבל הכרה רחבה הולך ואוזל.
וואו איזו תקופה! גם זקני צפת הראשון יצא באיזור הכללי הזה…יש לי איפשהוא את מופע "רוק במקום טניס" בוידאו (בהנחיית קוטנר, כולל מעברונים עם INFECTIOUS GROOVES ברקע…).אם אמצא אותו, צפו לצפות בו ביו טיוב הקרוב לביתכם
תגובה מאת Funk sinatra 03.24.08 @ 23:56יו, אשמח! אם לא ביוטיוב אז אפילו בעותק של קסטת הוידאו. יהיה משעשע לצפות בזה ממרחק השנים.
(בטח לא תיעדו את הקטע שבו איבדו שליטה על מצלמת הרחף וכמעט ערפו לי את הראש)
כתיבת תגובה