לפני כארבע שנים נסעתי במשאית דואר בדרך מתפתלת ביערות הגשם של אוגנדה. אי שם באמצע הדרך הרגשתי שאני זקוקה לפסקול שיניע את המחשבות שלי מהתעסקות בחום ובצפיפות, ושלחתי את ידי אל הווקמן. מיד ננעצו בי מבטים מופתעים. בשנייה הראשונה חשבתי שאולי ווקמן הוא מחזה נדיר ביבשת השחורה, אבל מהר מאוד חלחלה לתוכי ההרגשה שהעיניים הבוהות בי אומרות בזעזוע: "אדם לבן ללא דיסקמן?! מה זה, חזרנו לאייטיז?!". שנה אחר כך השתדרגתי בגאווה לנגן הפלסטיקים העגולים, אך עד מהרה בעודי מתיישבת ברכבת העמוסה ומניחה את חבילת הדיסקים שלי על השולחן הקטן, מיד נישאו אליי עיניהם של החיילים בכסאות הסמוכים, שבאוזניהם היו תחובות אוזניות לבנות גאות שמסגירות את הגאדג'ט אליו הן מחוברות: מה זה, חזרנו לניינטיז?! כן, תמיד דופקים את השחורים.
נגני ה-mp3 הללו. האשימו אותם בירידת הרווחים התלולה ממכירות דיסקים, בכך שהם מביאים למות הקונספט של אלבום כיצירה שלמה. והשבוע, בגלל פופולריותם הגוברת, זכינו לקאמבק לא רצוי בעליל.

"הנגנים הפכו למכת מדינה", אמרו באגף התנועה של משטרת ישראל, והחליטו להשיב מן האוב את החוק מימי הווקמן ולפצוח במבצעי אכיפה מוגברים נגד הולכי רגל שיעברו במעבר חצייה כשעל ראשם יותר מאוזניה אחת. לדברי המשטרה, 35 אחוז מההרוגים בתאונות הדרכים הם הולכי רגל ו"רמת הריכוז סביב הולך רגל ששומע מוזיקה אינה גבוהה והוא אינו מודע לסביבה". כמובן שאין שום נתון כמה מאותם 35 אחוז חבים את מותם לאייפוד החדש שקיבלו ליום ההולדת על פני נהג שסטה מנתיבו ודרס אותם ללא קשר לכמות האוזניות שהיו או לא היו נעוצות באוזניהם באותו הרגע, אבל לוגיקה אינה הצד החזק של משטרת ישראל. דוחות, לעומת זאת, בהחלט כן.

למה החוק לא נאכף עד עכשיו? אולי בגלל היותו מטופש למדי. מה ההבדל בין הולך רגל ששומע מוזיקה באוזניות לבין נהג השומע מוזיקה ברדיו כשחלונות רכבו סגורים? שמיעתם של שניהם נפגעת באופן זהה, ואף על פי כן איש לא ישקול להוסיף סעיף לחוק שיחייב נהגים לתת למזגן לברוח דרך חלון פתוח כדי לשמוע את רחשי הרחוב או לאסור על קיומה של מערכת סטריאו ברכב. וסלולריים? הלא הדיבור בהם מסיח את דעת הולך הרגל הרבה יותר מהאזנה פסיבית למוזיקה באוזניות. די לשמוע עוברי אורח צועקים במרחב הציבורי את כל חייהם ופרטיהם האישיים ביותר לפלאפון, בלי טיפת מודעות לאוזניים סביבם, כדי להיווכח בכך.

ישראל נמצאת במקום השני בעולם (אחרי יפן) בווליום המטורף של רעש שנמדד ברחובותיה. האמינו לי, שום אוזנייה ואפילו שתיים מהן לא יוכלו לחסום באופן מלא את זליגת הרעש אל תוך הפסקול שבחרת לשמוע. יותר מזה, באוטובוס דן ישן ממוצע סביר להניח שכל ווליום שתבחר לא יצליח להתחרות ברעשי החריקות וטרטורי המנוע שנשמעים כמו נגריה שלמה בפעולה, שלא לדבר על הזגוגיות הרופפות בחלון שמעניקות מקצב של טק-טק-טק-טק-טק רועם לאורך כל הדרך. הליכה רגלית היא הנאה הולכת ונפגמת בשטחי ערי ישראל: אוטובוסים חולפים נופחים עלינו מלוא אגזוז, רעמי אופנוע מחריד אותנו משלוותנו, רמקולים צווחים מכל קניון וכל חנות, וסביבנו רק בטון ועוד בטון, כשהירוק נדחק לכמה סנטימטרים באיי תנועה. המוזיקה באוזניות היא הדרך שלנו לברוח, למתן את טרור הרעש שתוקף אותך מכל פינה. בנוסף, להליכה ספורטיבית המוזיקה היא חיונית, ומכתיבה את קצב ההליכה. האם כל אותם עשרות חובבי כושר הצועדים מדי ערב לאורך רחוב אחוזה ברעננה נידונים מעכשיו להסתפק בהמיית מנועים וקללות הנהגים אודות "כמה רמזורים יש בעיר המחורבנת הזו"?

מבחינתי, שעות ההליכה הרגלית הן רגעי האיכות שלי עם המוזיקה, כשהרגליים והמחשבות נעות עמה ביחד. כמעט כל רחוב בעיר מזכיר לי שיר ששמעתי בהליכותיי בו, שיר שפתאום היכתה אותי תובנה לגביו באותה נקודה, שהתאהבתי בו בשמיעה הראשונה בדיוק בפנייה ימינה אחרי הכיכר, שלרגע אחד השיקו הצלילים והמילים לסביבה בה נוגנו. Crack in the sky של ז'אן קונפליקט ברחוב נטוש מאדם עם שמיים שחורים מאיימים באמצע הצהריים ופתאום נקרע בהם פתח שדרכו מתנקזות כל ארובות השמיים, או לשמוע ביום הזיכרון לשואה את 'פרחים ברוח' של יהודה פוליקר ולגלות שברחוב אליו פנית רוח העיפה מהעצים את פרחיהם דמויי המברשת וכל מדרכות האבנים הורודות עליהן אני פוסעת צבועות כעת באדום מצמרר ועז כדם.
עכשיו נסו ליהנות מכל זה כשבכל מעבר כביש עליכם להסיר את האוזניות מפחד דוח בסך מאה שקלים.

יש עוד תופעת לוואי אפשרית לאכיפה מוגברת של החוק העתיק: היא תגביר את התופעה המעצבנת של אותם נודניקים הנוהגים לצעוד או לנסוע בתחבורה הציבורית כשהנגן או הסלולרי שלהם אינו מחובר לאוזניות כלל וכלל, ומשמיע מוזיקה איומה במיוחד בדציבלים מחרידים לכל עבר. הלא מי שמוכן לשמוע את המוזיקה שלו בסאונד כל כך רע ברור שיבחר שירים גרועים הראויים לו. זה לא יהיה האלבום האחרון של ארקייד פייר, כל שכן בטהובן. ובמילים אחרות, אלו הם המאזינים היחידים שנהנים מ'רוצה בנות'. אלו האנשים הראויים לדוח, ומה טוב אם יהיה אפשר לצייד את השוטרים באלה שבה יוכלו לרסק את המכשיר המזהם קולית את סביבתנו הציבורית. הרחובות בערי ישראל רועשים מספיק גם בלי פלישת טעמם הרע למרחב האישי שלנו, ובכלל, יש טעמים מוזיקליים שעדיף לא לנפנף בהם בציבור. כן, אני מדברת עליך, איש בריון עם גופיית שרירנים הנושאת כיתוב "Don`t mess with me" שעלה במבט קשוח וזועם לקו 149 ואז פתח את הנגן בווליום שפרץ מגבול האוזניות עד הצד השני של האוטובוס עם Lady in red של כריס דה ברג. זה לא מועיל לתדמית שלך. אפילו טכנאי האולפן היה מעדיף למחוק את תרומתו לשיר מהרזומה ולהדחיק.

צאו לי מהאוזניים, עזבו לי את האוזניות. אכיפה מוגברת של חוק מטופש לא תשנה כהוא זה את נתוני ההרג בכבישים. עזבו אותנו בשקט. כלומר, במוזיקה.