כל מאורעות והופעות היום הראשון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה עמדו בצילה של הסיבה להגעתי עד הלום: ארקייד פייר בבמת סוני, חצי שעה אחרי חצות.

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לדבר עליו שעות בהתלהבות עד אין קץ – להתעכב על כל פרטי הטריוויה הקטנים שלא מעניינים איש חוץ מכם, לצטט שורות שלמות מבי-סייד של סינגל שאף אחד לא מכיר, לנתח משחק כדורגל נשכח מ-1957 או להתפייט בשירי הלל על כל קו מתאר של הנוף במדינה שגנבה פיסה מלבכם. רק נסו לפתוח עמי בשיחה על ההיסטוריה של המשלחות לאנטארקטיקה בעידן ההירואי, ותתחרטו שאי פעם פגשתם אותי.

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לכתוב עליו מאסות שלמות מבלי להרגיש. רק נגעתם במקלדת, והנה, 6000 מילה הופיעו מולכם, ואין לכם מושג איך לקצץ בבשר החי של מושא אהבתם לכדי משהו קריא. קל לכתוב על להקה שאוהבים, ומכיוון שנדמה לי שיש בידי איזשהו קורטוב זעיר של כישרון כתיבה מינימלי, אני יכולה לעשות זאת בצורה רהוטה, אולי אפילו מעניינת לכלל הציבור. אבל זה אחרת כשאתם מאוהבים.

כשאתם מאוהבים המילים נגמרות. יש פרפרים בבטן, צבעים בשמיים וגשם של קונפטי בצבע זהב שמתפזר באוויר סביבכם במעוף משובב כמו פתיתי שלג נוצצים. כל יכולות הכתיבה משתתקות וכל מה שאני מצליחה לנפק מסתכם באריזות ענק לכל המשפחה של סימני קריאה (שביום רגיל היו נתקלים בבוז מפי עורכת תוכן שכמותי), ושלל שרבוטים של לבבות ורודים מסביב לחזרות רפטטיביות על שם מושא אהבתי.

ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
א-ר-ק-י-י-ד פ-י-י-ר!!!!!!!!!!!!!!

(אין לי מושג איך משרבטים לבבות ורודים בוורדפרס)

כמו באגדות, האהבה הזו הגיעה לחיי כשלא ציפיתי, כשכבר ויתרתי ונואשתי. זה קרה בתקופה שבה התחילה לחלחל בי ההכרה המבעיתה שהתחלתי להתעייף ממוזיקה, שהרבה מהאמנים שאהבתי כבר לא מרגשים אותי כמו פעם, אבל אין לי מספיק סקרנות והתלהבות לחפש אהבות חדשות או סבלנות למוזיקה שאינני מכירה. מפחיד. זהו זה? הגעתי לנקודת ה"סימפלי רד"?

טעמנו המוזיקלי מתעצב ברובו בצעירותנו, בשנות העשרה והעשרים שלנו. בשלב כלשהו בחיים רוב האוכלוסיה נתקעת שם, תקועה בעבר המוכר והנוח, ומבטלת כל אפשרות קיום של הווה מוזיקלי חדש בחייה.
אי שם בתחילת שנות ה-90 התפרסמה במעריב ביקורת על אלבום של סימפלי רד, שהגדירה אותו כ"מוזיקה לבני גילאי השלושים". האינפורמציה הסתמית הזו התקבעה בראשי בגלל מכתב זועם ונרגש למערכת שכתב אחד הקוראים בתגובה. אני בן 29, הוא כתב, המוזיקה היא חלק מהותי בחיי, אני תמיד סקרן לשמוע ולהכיר עוד. האם זה מה שאתם מאחלים לי ליום ההולדת הקרוב? זה מה שנגזר עליי בעוד שנה? להפוך במחי תאריך אחד ממאזין נלהב ומתרגש לאדם שמחפש צלילי רקע בנאליים ולא מזיקים? האם זהו סופו של כל אוהב מוזיקה בנשמתו – להיות מוכרע על ידי הגיל וסימפלי רד?

התגובה הזו שעשעה אותי אז, אבל גם גרמה לי לחשוב במהלך השנים, בעודי מתרחקת מהנעורים ולאט לאט מגיעה, ועוברת, את הקו שבו אמור לחכות מיק האקנל למאזינים פוטנציאלים: האם ככל שאנו מתבגרים/מזדקנים אהבתנו לחיפוש הבלתי פוסק אחרי צלילים חדשים ולמוזיקה בכלל נמצאת בסכנת דעיכה? מה הסיכוי שזה יקרה גם לי? האם זה קורה עכשיו?

ואז היא הפציעה בחיי. ארקייד פייר !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין לי תירוץ למה הגעתי לארקייד פייר כל כך מאוחר. אני לא זוכרת מה קרה שפתאום התחלתי לנגן את Funeral, אלבום הבכורה שלהם. אבל מיד הוא תפס אותי. מהשיר הראשון והיפהפה, שמאייר בדמיונך אגדת ילדים רומנטית, אפלה, קודרת ומוארת בו זמנית, על שני ילדים שחיים לבד בעולם שכולו שלג, שקבר תחתיו את עירם, הוריהם וכל זכרונות העבר והמילים המדוברות.
והמשכתי הלאה, שיר אחרי שיר, אלבום אחרי אלבום, והתאהבתי: ביכולתם להפתיע ולהשתנות בכל אלבום מחדש, מבלי לאבד את הזהות הייחודית שלהם שתמיד נמצאת בליבה שבפנים; בכך שהם לא נשמעים כמו אף אחד אחר, אבל במקוריות ובחידוש הללו יש גם משהו מוכר, שנותן הרגשה אינטימית ומחבקת, כאילו הם ניגנו בפסקול חייך מאז ומעולם. בהיותם אינדי ופופ בו זמנית, עם פזמונים נפלאים וקליטים כל כך ש… לעזאזל, אני שרה עכשיו בקול מול המסך את קולות הליווי הגבוהים ב-Rebellion תוך הסתכנות מזריקתי לאלתר מהבניין בגין הפרעה בלתי נאותה לשעת התה הבריטית (כן, אני עדיין סקפטית באירופה).

תוך זמן קצר כל כך הרבה שירים הפכו לפסקול חיי. כמו We Used to wait המופלא על אובדן הציפיה שבהמתנה למעטפה קטנה ששאלת בואה קבעה את הצבע של כל יומך. Power Out הממכר, השיר שהכי חיכיתי לצרוח אותו בהופעה עם עשרות אלפי אנשים. Laika על הכאב והדחף לסגור את הדלת על כל חייך מאחור ולברוח, ו-No Cars Go שמשרטט לך את הדרך ליעד הנכון (לפחות אצלי זה עבד). Reflektor עם הקצב שחייבים להיכנע לו, Afterlife שפשוט דורש פריצה בריקוד אווילי באמצע החדר. My body is a cage שהייתי משלמת להופעה שלמה גם אם היא היתה מורכבת רק מהשיר הזה, באמצע כנסייה עתיקה, עם עוגב חרישי אך דרמטי ומקהלה. Sprawl 2 (שאני קוראת לו "גוש" ע"ש גוש דן), עם הדימוי הנהדר של שורות מרכזי קניות מפלצתיים כרכסי הרים המרכיבים את חומות הכלא הפרברי – ובכלל, כמה עליצות מקסימה יש בשיר הזה שהוא המנון הדיכאון התעסוקתי והאורבני של חיי היומיום שלי. לזמזם את העצב ולחייך בטיפשות מאושרת. ארקייד פייר !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כשהלב נפתח, או האוזניים במקרה הזה, האהבה מולידה עוד אהבות חדשות. בגלל ארקייד פייר קניתי כרטיס לפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה. ככל שהתאריך התקרב הפלייליסט היומי שלי הלך וגדל. התאהבתי ביופי המוזר לעתים של העגמומיות נוסח LA של הנשיונל, ציפיתי לרקוד אל תוך הלילה עם הפופ הכיפי של The Foals, ובכלל, זה מה שעושה לך אהבה טובה: מטעינה אותך ברגש, באנרגיה ובפליאה מחודשת מהעולם.

כבר לפני 23:00, כשעה וחצי לפני ההופעה, עמדנו צפופים ודחוסים באופן בלתי נוח בעליל מול במת סוני. התרמיל שלך איים לקרוע לך את גידי הכתפיים, התרמיל של זה שלידך נתקע לך בגב, וזו שלידך דרכה לך מדי 5 דקות על הרגל. אבל אף אחד לא התעצבן, או רטן, או מחק לרגע את החיוך המרוח על פרצופו. זה היה קהל של אנשים מאוהבים ומאושרים, מאוחדים בהתרגשות ובציפיה לקראת הדייט הקרב ובא. אדם אחד לפתע החל לזמזם חרישית לעצמו את הפתיח המדבק של Wake Up. ומיד כולם הצטרפו לשירה עדינה אך איתנה של "אווווו אווווווו, או או אוווווו" שהלכה והתגברה.
ואז הם עלו. זמן קצר מדי אחר כך – שעה וחמישים ליתר דיוק – הכל נגמר בגשם של קונפטי בצבע זהב שמתפזר באוויר סביבכם במעוף משובב כמו פתיתי שלג נוצצים.

אז לא אספר לכם על הסט-ליסט, על ההשתוללות של וויליאם, על הסרטים הצבעוניים של רג'ין, על ההפתעות הקטנות, המראות הגדולות ופרטי הפרטים*. בסופו של דבר, כל אלו היו רק מרכיבים של סך שלם ענק אחד, שנגמר במנת יתר של סימני קריאה ולבבות ורודים בעיניים. לא ממש קריא, קוהרנטי או מסוגנן כהלכה, אבל מסכם את הלילה הנהדר הזה בצורה המדויקת ביותר.

ארקייד פייר !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

* וחוץ מזה, בשביל כל זה פשוט חכו לפוסט על ההופעה בלונדון, שהיתה אפילו עוד יותר מופלאה.

עוד ביום הראשון של פסטיבל פרימוורה סאונד:

ההתרגשות של ההתחלה * אחרי שנתיים שאני תמיד מצליחה לפספס אותם, ראיתי סוף סוף את "ועדת חריגים" התל אביבית, בברצלונה * ניוטרל מילק הוטל מרגשים עד כלות בשיר הנושא מתוך האלבום הטוב ביותר שלהם * ניוטרל מילק הוטל מפתיעים ומשעממים אותי עד אימה ועד נטישה 50 דקות אחר כך * פיוצ'ר איילנדס גורמים לי לשאול למה חיכיתי 50 דקות ולא הגעתי להופעתם קודם * מסתבר שזה לא כזה נורא ללכת לפסטיבל רוק לבד וכבר אספתי כמה חברים חדשים לקראת היום הבא * וגם פאנק הולנדי, מיש-מש אתני מברוקלין ועוד שלל חלקי הופעות מול הים ולסיום התמוטטות על המיטה בשש בבוקר.