אי אפשר להוריד אותו מהבמה, גם כשאין כזו בנמצא. בתחילת דרכו הופיע בחדרי סלון של מי שהסכים לארח (וכמה חבל שהיינו צעירים מכדי לנדב את הסלון הפרטי שלנו). עם מינימל קומפקט הופיע בדירה שוודית, ומחוסר מקום לעמוד מול ספותיהם של הצופים (וכי ברי כבר תפס את כל המטראז' של המטבח), השמיע את יללות הגיטרה שלו מחדר השירותים.

גם גיטרה בראש לא תעזור. לפני מספר שנים ראיתי אותו בהופעה עם כנסיית השכל בבריכת אוניברסיטת תל אביב. צעד לא נכון אחד הוביל למפגש בין מצחו של פורטיס לגיטרת הבס, ועד מהרה הגיע אל מאחורי הקלעים צוות רפואי לתפור את הפצוע – אך על אף שהוא היה רק אורח בהופעה, למרות שיכול היה לסיים בזאת ולא לחזור להדרנים, עם התפר האחרון שב וחזר למקומו (ואחרי שלוש דקות, בקפיצה סימולטנית שלו ושל הבסיסט, כמעט פתח את הראש שוב).

הוא פרפורמר בנשמתו. והכל אמיתי. שום טירוף או הצגות על הבמה, רק עוד צד שלו שיוצא לאור, כמו שהוא. הפעם הראשונה שראיתי אותו לייב היתה ב-1990, לפני עשרים ומשהו שנה, והוא עדיין עם אותן אנרגיות באופן בלתי ייאמן. עשרים שנה מעייפות אותך, מאיטות אותך. גם אני מרגישה את זה אצלי. בהופעות עמידה יום אחרי יום הרגליים כבר מראות סימנים של חולשה, והסבלנות להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום טוב לצפייה אחרי יום עבודה מתפוגגת על הספה הנוחה בבית.

אבל הוא איכשהו גילה איזה קסם, איזו סוללה נצחית שלא מתרוקנת, שמאפשרת לאנרגיות הבלתי נדלות שלו על הבמה לצחוק בפני הזמן. גם כשהוא חוזר לילה קודם מהופעה בצפון הקר עם גרון דפוק וניחר וצריך שוב לעלות על הבמה, וזהו ראש השנה 2002 ואין אף בית מרקחת בסביבה, ומתגלה שהכלב של השכנים מקבל קורטיזון והרופא של פורטיס אומר "נו, זה אותה תרופה". הוא מסומם "מתרופה של כלב!", מאבד את הקול קצת אחרי המחצית, ובכל זאת מרים את הקהל של הבארבי על הרגליים לקצת יותר משעתיים של הופעה בלתי נשכחת, וגורם גם להם לאבד את הקול יחד איתו. מה אני אומרת – עזבו את הגרון. בהופעת פורים אפילו הלב לא הצליח למתן את התלהבותו והלהט שלו על הבמה במשך כשעה ומחצה, עד שלא היתה ברירה אלא להפסיק. פנומן.

ובגלל זה, יותר מעשרים שנה אחרי, גם אנחנו מסלקים כל מחשבה על עייפות מהראש והרגליים, ועדיין מגיעים מוקדם תמיד כדי לתפוס את השורה הראשונה שם, מול הבמה.

החלמה מהירה, פורטיס, ועוד (לפחות) עשרים שנה נוספות כאלו.