על שני סרטים תיעודיים נפלאים על מוזיקה והמאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה.

לא פעם בדיונים הרבים סביב הביטולים של הופעות חו"ל בישראל בשנים האחרונות יש מי ששולף את דוגמת "גרייסלנד" – אלבומו של פול סיימון, שנסע בלב תקופת האפרטהייד לדרום אפריקה, להקליט עם אמנים מקומיים, על אף החרם התרבותי של האו"ם. לכן קפצתי על ההזדמנות לראות את "Paul Simon – Under African Skies", סרטו של ג'ו בלינגר, שהוקרן באופן כה מלבב על הקיר החיצוני של בניין הבימה בפסטיבל דוק אביב האחרון.

הסרט הנהדר הזה, שאם אתם זריזים מספיק לקרוא את הרשימה בזמן תוכלו לראותו בערוץ יס דוקו הערב, חוזר אל האלבום במלאת 25 שנה להוצאתו, עת סיימון נוסע לדרום אפריקה לאיחוד עם האמנים שנטלו בו חלק. הוא מתחיל במפגש בין סיימון לנציג המתנגדים לפרויקט דאז – דאלי טאמבו, מייסד הארגון "אמנים נגד האפרטהייד". כל אחד מהם מספר את סיפור האלבום מהצד שלו: סיימון על ההקלטות ותהליך העבודה, המפגש עם האמנים המקומיים וההתמודדות עם הסערה הפוליטית בזמן סיבוב ההופעות, וטמבו, על הלחימה במשטר מהגלות וחשיבות החרם.

כפי שמגלה הסרט, סיימון לא יצא לדרך המוזיקלית הזו מונע ברגשות פוליטיים: הכל התחיל בקסטה של נעימות אקורדיון שהתגלגלה לידו, ובה מקצבי גרוב שבהם התאהב לחלוטין. בחיפוש אחרי מקורה, הגיע אל הרכב בשם בויויו בויז בדרא"פ, ומיד החליט שאינו יכול לוותר על ההרפתקה המוזיקלית המצפה לו ביבשת השחורה. לחרם הוא התייחס בשוויון נפש ובביטול. זה כמו שאבא לא נותן לך את המכונית, הוא אומר, אבל יש לך דייט שאתה לא רוצה לפספס, אז אתה בכל זאת לוקח את המפתח. בהמשך הגיעו התרעות על פצצות באולמות המופע, כתבות זועמות והפגנות סוערות. האלבום לא היה פוליטי כשלעצמו – הפוליטיקה היתה שייכת לעולם בו נוצר. משזו השתנה ונעלמה, המוזיקה נשארה לבדה, כאלבום עמוס שירים יפים.

החלק הכיפי באמת של הסרט הוא סיפור העבודה על "גרייסלנד". הוא אומנם היה מהפכני לזמנו בשילוב של מה שמכונה באופן מעצבן כ"מוזיקת עולם", אבל כיום כשמקשיבים לו הוא נשמע רחוק מאוד מהמוזיקה האפריקאית שבהשראתה החל.

סיימון אסף אל האולפן אמנים דרום אפריקאים שונים והחל לג'מג'ם. כשאיתר קטע שאהב החלו לנגן סביבו, כשהוא מדריך ומכניס בו שינויים בהתאם לתפיסתו המוזיקלית, המערבית. הרגעים הללו בחדר החזרות מופלאים – על הברק בעיניים ושמחת היצירה, אהבת האדם, הנגנים שפורצים בריקוד משוחרר, או ההרכב General MD Shirinda and the Gaza Sisters שהביאו עמם את כל המשפחה לחגיגת מוזיקה אחת גדולה (איזה דיסוננס מוחלט עם המציאות הקשה והגזענית שחיכתה להם בחוץ). אחר כך הגיעו שעות ההקלטה הרבות לניו יורק, שם החלה המלאכה המפרכת באמת של הניסיון לשזור שעות של ג'אמים וניסיונות לכדי שירים קוהרנטיים בעולם נטול פרו-טולס, וכמובן, לכתוב לאלו מילים. התוצאה נשמעת לעתים כמו גרסה מוקדמת של סימפול – דגימות של הגרוב האפריקאי בתוך אלבום מאוד סיימוני, ניו יורקרי.

אם תחשבו על זה, אפילו שיר הנושא נקרא על שם אחוזתו של אלביס בממפיס – אליה נסע סיימון לאחר שהמשפט "I'm going to Graceland" סירב לעזוב את ראשו כשניגן את השיר. "אני לא טוב בזה", הוא אומר בסרט על כתיבת שירי מחאה, ומסביר שגם השירים האפריקאים המקוריים ששימשו לו להשראה לא היו כאלו. באחד הקטעים המלבבים בסרט הוא מבקש מאחד המוזיקאים לתרגם את שירו לאנגלית, והתוצאה היא: תשחט ינשוף / כי אין תרנגולת / נזרוק את הראש, יהיה בסדר / זה ייראה בדיוק כמו תרנגולת / נוכל לאכול אותו ברכבת.

"גרייסלנד" לקח מאפריקה את הקצב, חדוות המוזיקה בחדר החזרות, הרצון לרקוד, שמחת החיים – הצדדים הטובים והיפים שלה, שלעתים נשכחים בין כל דימויי הסבל והעוני שעד היום מקושרים ליבשת. שיר הלל לחיי היומיום השחורים. אליהם הוצמדו מילים פול סיימוניות לגמרי, עם שובבות של הומור מניו יורק (She's got diamonds on the soles of her shoes / Well, that's one way to lose these walking blues), משחקי מילים ודימויים נפלאים כמו "The Mississippi Delta was shining like a National Guitar".

וכמובן, Homeless היפהפה, שיתוף פעולה בין סיימון להרכב הא-קפלה Ladysmith Black Mambazo, שממשיך ללוות אתכם גם לאחר שהסרט נגמר.

קצת לפני תום האפרטהייד הגיע סיימון לזימבבואה השכנה לנגן את שירי האלבום, עם כמה מהאמנים הגולים של דרא"פ, מרים מקבה ויו מסקלה. הקהל (כמו גם המופיעים על הבמה) הוא ערבוביה של שחורים ולבנים, כולם נהנים ביחד מהמוזיקה – בדיוק כפי שקרה זמן לא רב אחר כך, כשנלסון מנדלה משוחרר מהכלא וקורא לסיימון להעלות את המופע בדרא"פ. והתמונות הללו הם ניצחון מוזיקלי יותר מכל טקסט של שיר מחאה.

Paul Simon – Under African Skies, ג'ו ברלינגר (2012). היום ב-21:00 ביס דוקו ושוב ב-2:30 בלילה, ובעתיד, מן הסתם, בשידורים חוזרים מעת לעת.

"לאמנות היה חלק חשוב בניצחון על האפרטהייד", אומר הארי בלפונטה בסרט על גרייסלנד. המשפט הזה מסכם בצורה מושלמת את הסרט התיעודי המצוין "אמנדלה! מהפכה בארבע חלקי הרמוניה" – סקירה מרתקת של החלק שמילאה המוזיקה במאבק נגד האפרטהייד, משירי מחאה וכאב שליוו את הפעילים המקומיים, דרך המוזיקאים הגולים שפעלו מבחוץ ועד ל-Toyi-Toyi, מעין מוזיקת מצעדים מלווה בריקוד קופצני שהגיע מזימבבואה, שהדביקה את המשתתפים בהפגנות בשנות ה-80 בלהט סוחף ומלכד, גם מול קני הטנקים והרובים.

את הסרט ראיתי לפני כחצי שנה בבית העם – פרויקט שנולד מן המחאה החברתית בבניין ריק בשדרות רוטשילד. זהו מקום מפגש לפעילים ולתנועות חברתיות, שגם מארח הרצאות ופעילויות תרבותיות, כמו גם את קולנוע בית העם, שמקרין סרטים חברתיים ופוליטיים חינם (כולל שיתופי פעולה עם דוק אביב והפסטיבל לסרטי סטודנטים).

מומלץ בחום. סרט אנושי ומרתק, עם המון המון מוזיקה נפלאה שלא הכרתם (באמצע הסרט לוחשת לי גילי: "עד עכשיו לא היה שיר אחד שלא היה מצוין!"). כדאי להשיג עותק עם כתוביות/תרגום, כי רוב השירים הם בשפות המקומיות, ודי מדהים לראות את הדיסוננס בין המילים הקשות למוזיקת הנשמה המזככת. קצת כמו הבילויים בזמנו, או כמו שאומרת אחת המרואיינות: האדם הלבן היה רואה חבורת שחורים בלתי מזיקים שרים בהרמוניה א-קפלה מלודית, ולא חשד לרגע שהמילים בשפה הלא מוכרת קראו "חכה אדם לבן, יומך יגיע ויש לנו רובים".

היום הגיע, אבל כמו בסיום הסרט על פול סיימון, שנגמר בהשלמה בין דאלי טאמבו, שהיה בצד השני של המתרס, לבינו, גם כאן הסרט נגמר בהפי אנד של תום האפרטהייד והמחשבה שמוזיקה יכולה עם הלהט הנכון וההתמדה לעזור לחולל שינוי של ממש.

Amandla!: A Revolution in Four-Part Harmony, לי הירש (2002). להשיג באוזן השלישית או ברחבי האינטרנט.