אפילו עז


אמנות 2014: אדום כפרג במצודת לונדון (פוסט מצולם)
יום יום חמישי, 8 ינואר 2015, 14:45
תגובה אחת

b-lontowr_1341.jpg

In Flanders fields the poppies blow
Between the crosses, row on row,
That mark our place; and in the sky
The larks, still bravely singing, fly
Scarce heard amid the guns below.

We are the dead. Short days ago
We lived, felt dawn, saw sunset glow,
Loved, and were loved, and now we lie
In Flanders fields

b-lontowr_1315-2.jpg

לקראת סוף חודש יולי, כשעברתי ליד טאוור אוף לונדון, ראיתי על גדר המצודה הבריטית המפורסמת כמה פרחים אדומים שננעצו בה, גבעוליהם מתפתלים על אל, מציצים החוצה אל דגל בריטניה המתנופף ממול. היו אלו, כך גיליתי מאוחר יותר, הניצנים הראשונים תרתי משמע של פרויקט זיכרון אמנותי מרשים וגדול ממדים, שהפך לאחד המדוברים ביותר בסצנת האמנות העולמית בשנת 2014.

את התמונות שלפניכם צילמתי חודש לאחר מכן, כששבתי ללונדון. מאותם פרגים ספורים ראשונים בקע מפל דם פורח, שהטביע תחתיו את המדשאות המוריקות שמסביב לטאוור אוף לונדון. השטף נמשך. כל יום הגיעו מתנדבים ונעצו עוד כמה פרחים בודדים בשולי שטח הפרגים הקיים, והאדמות סחופות הדם והים האדום המשיכו לזרום ולהתרחב עד שלבסוף מילאו את כל חצרות המצודה.
המשך…



אל הקוטב השני: הטירות החיות של שפיצברגן – משחקי הכס מהזן הציפורי
יום יום שלישי, 14 אוקטובר 2014, 16:27
אין תגובות

קו החוף של סבאלברד נראה לפרקים כמו לוקיישן של סרט פנטזיה או פרק של "משחקי הכס". חלקים רבים ממנו מקבלים את פניך בחומות מאיימות של צוקים גבוהים וכהים, כמעט אנכיים, מוקפים מזג אוויר קודר ולעתים גם בצעיף ערפל. כדי להשלים את הדקורציה, פה ושם תמצא לרגליהם פס דקיק של חוף ועליו חלקי עצמות מסתוריות, מתפוררות ומכוסות טחב, או מפל ענוג השולח זרזיפי מים בין המגדלים. באלקפלט, או איך שלא מבטאים את שמו (Alkefjellet), נדמה שאדריכלי החופים עבדו שעות נוספות על העצמת הרושם בפני מחפשי הלוקיישנים הדרמטיים: הם שרטטו קווים על הסלעים כדי לשוות להם מראה של לבני אבן עצומות, וחידדו ראשי צוקים כדי להפוך אותם לצריחים של טירות מסתוריות.

גם בצוקים שלא גורמים לבמאים להיאנח באושר על מציאת הסט המושלם, הרושם ניתן תמיד לזיקוק ולתמצות בשני תיאורים: קודר וחסר חיים. כל כך חסר חיים שהוא נוטע בך תחושה מדכדכת. אבל האי שפיצברגן אף פעם אינו כפי שהוא נראה במבט ראשון.

b-svlbrd_5229fn1.jpg

כשמתקרבים בסירות הזודיאק הקטנות לאלקפלט פתאום מתגלה משהו מוזר, כמעט על-טבעי: תכונה משונה באוויר, כאילו האטומים שבו חיים ומשוחחים ביניהם. כשמתקרבים מעט יותר זו נראית כמו להקת ארבה מקראית שמנסה להתקיף את החומות הבצורות, אבל הרבה יותר רועשת. זה לא ארבה.
אם מאמצים את העיניים, רואים שהקווים החרוטים בסלע נעים מעט. זו לא אשליה אופטית.

b-svlbrd_5311.jpg

את הסוד גילה לי סיימון, מדריך הצפרות שלנו, כבר בתחילת השייט, בעצירתנו הראשונה במפרץ שהיה כה עגום ובלתי ידידותי, שנראה שרגל אדם לא דרכה בו מעולם והוא מנסה בכל כוחו לשמר סטטוס זה. "הצוקים הללו לא שוממים כמו שהם נראים", הוא אמר ורמז לי להציץ במשקפת הטלסקופ שלו. מולי התגלה מראה לא צפוי: חומת האבן היתה למעשה שכונת ענק אנכית.

b-svlbrd_5308.jpg
מצטערת על הטשטוש – שילוב של רעד מהקור ותזוזות הסירה
b-svlbrd_5304.jpg

אלקפלט, או "הר הציפורים" בתרגום חופשי מנורבגית, מתנשא לגובה של כמאה מטר בקו אנכי ישר כמעט מעל מי הים, ומשמש כעיר קולנית וסואנת למאות אלפי זוגות של אוריות חייכניות (Brünnich's guillemots). אלו הם ה"פינגווינים" של הקוטב הצפוני: גם הם לבושי חליפות שחור-לבן להסוואה ביבשה ובמים, והם מזכירים אותם במראם, אבל עם הבדל ניכר אחד – הם יודעים לעוף.
המשך…



רק בלונדון: פגישה מקרית ברחוב עם דוקטור הו
יום יום ראשון, 20 יולי 2014, 4:48
3 תגובות

לעולם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בשיטוט ספונטני בבירה האנגלית. היום שלי התחיל בטארדיס, נמשך בפלישה חייזרית מפתיעה ואז הגיע פיטר קפלדי! ("מי?", שואלים הקוראים) הדוקטור החדש! ("אה, נכון")

Doctor Who, 8th season, filming at St Paul, London

b-dwho_0221.jpg
למעלה: פלישת כוחות קרקעיים בלונדון. למטה: תכירו, פיטר קפלדי. הדוקטור בשבילכם.
b-dwho_0252.jpg

בשיטוטיי לפנות ערב ברחובות הסיטי הריקים של לונדון פגשתי בה לפתע עומדת בפינה שוממת: גבוהה, תכולה, דומה מאוד למשהו מוכר אבל לא בדיוק. היא נראתה כמו טארדיס. כלומר, לו החללית המוכרת של הדוקטור היתה מחווירה ועושה דיאטה מחמירה להצרת היקפים.

b-dwho_0124.jpg

זו היתה אחת מאותן Police Call Box מקוריות מעטות ששרדו את השנים ונותרו ברחובות לונדון, שריד לתקופה אחרת, ללא סלולאריים, כשבעת צרה או פשע נזקקת למכשיר טלפון גדול (כשני מטר) ומגושם אך חינמי כדי להזעיק את המשטרה. "קופסאות המשטרה" הללו הופיעו לראשונה ברחובות במחצית השנייה של המאה ה-19, ואלו – למרות הדימוי הבריטי שדבק בהן – היו בכלל הרחובות שמעבר לאוקיינוס, באמריקה. באלו של שיקגו יכלו רק השוטרים לבצע שיחות, אבל הציבור יכול היה להפעיל בהן אזעקה בשעת חירום, עם אפשרות לבחירת סאונד צפירה אחד לרצח, שני לשוד, שלישי לשריפה וכו' (היתה גם אזעקה מיוחדת למקרי שכרות!). רק בעשור האחרון של המאה הן הגיעו לבריטניה, ובצבע אדום, כהשלמה לסט של צבעי האוטובוסים והטלפונים הציבוריים הסטנדרטיים בבריטניה.

תהילתם של תאי הטלפון המשטרתיים, והסיבה שבכלל אני טורחת להקליד בשתיים בלילה טקסט על טלפון ציבורי ישיש, הגיעה בזכות תוכנית הטלוויזיה "דוקטור הו". החללית של הדוקטור יכולה לטוס בכל רחבי החלל והזמן, אבל משום מה מנגנון ההסוואה שלה תקוע כבר למעלה מאלף שנה על תא טלפון משטרתי – תירוץ שעזר לשידור הציבורי דל התקציב של ה-BBC ב-1963 לחסוך על בניית תפאורה לתוכנית הילדים החדשה בהפקתם.

בשנות ה-60 עוד היו מאות קופסאות כאלו רק בלונדון לבדה, בעיצובים שונים (הטארדיס מבוססת על אחד מהם), אבל עם השנים הן נעלמו מן הרחובות. יש עדיין כמה כאלו מהזן התכול בהיר והצר שמפתיעות אותך מדי פעם ברחובות לונדון, תקועות שם ללא שימוש, עם שלט שמסביר שזהו טלפון חינם להתקשרות עם המשטרה, אבל הוא לא ממש עובד, אז גשו לתא הטלפון הקרוב, במטותא. זו השנייה שפגשתי בשבוע האחרון.

אחת משכנעת יותר, אך לא מקורית בעליל, שוכנת מול ארלס קורט. היא נבנתה בשנות ה-90 על פי דגם מקנזי הישן – אותו אחד שעל פיו עוצבה הטארדיס. בעקבות הקאמבק של "דוקטור הו" היא הפכה למקור שמחה לכל תייר שחולף במקום במקרה, ואף זכתה למחווה בגוגל סטריט: עשו חיפוש על TARDIS Earl's Court, וכשתמצאו חץ כפול בסמוך לקופסה הכחולה לחצו עליו.

b-dwho_0123.jpg

שבת בערב בבריטניה הוא כמו שישי אצלנו. הסיטי, מרכז העסקים של לונדון, ריק לגמרי. הרחובות שביום יום רועשים ועמוסי אדם הופכים שקטים ונטושים, והרבה יותר חביבים בעיניי. הנה כמה תיירים יפנים בודדים מצלמים פסל רחוב. הנה בחור אחד שמנמנם על ספסל. הנה סייברמן בודד משוטט לו ברחבת כנסיית סנט פול.
רגע, מה?!

עצרתי בבת אחת. באמצע הכביש. האם ראיתי נכון? אולי הגיע הזמן להשלים כמה שעות שינה אבודות?
ואז הוא הופיע שוב, עם החבר'ה.

b-dwho_0222-1.jpg

כפי שאמר איש הביטחון שהופיע מיד כשמאחורי התקהל קומץ קטן של עוברי אורח: בבקשה לזוז לאחור, לעמדת התצפית שלא רואים ממנה כלום, כי מצלמים פה את העונה החדשה של "דוקטור הו".

b-dwho_0223.jpg

היה מעט חשוך מכדי לצלם כמו שצריך, רחוק מכדי לשמוע, וממילא היו אלו רק השלמות של צילומי חוץ לא מלהיבים, אבל דוקטור הו! ממש כאן מולי! ו… למה הוא לא דייויד טננט או מאט סמית'? למה נתקעתי בלונדון קיץ שלם שנה מאוחר מדי?

b-dwho_0238.jpg

מה לעשות, הבכורה של פיטר קפלדי כדוקטור החדש טרם שודרה ולכן עדיין לא ערכנו היכרות ובטח לא התחברנו רגשית לדוקטור שלו. לכן בואו היה קצת אנטי קליימקס, או כמו שאמר האוסטרי מאחוריי: "אז מי מכל האנשים האלו זה בכלל הדוקטור?". והשיער שלו נורמלי לגמרי, אלליי. מי יודע, אולי בעוד חודש, כשהעונה תתחיל, זה ייראה אחרת. אנחנו נתאהב בו – כלומר, בהנחה שנוכל לצלוח את התסריטים המשעממים עד מוות של סטיבן מופאט – ואז זה יהיה מרגש יותר. ואז הגעתי ללונדון קיץ אחד מוקדם מדי.

b-dwho_0236-1.jpg
אין כמו התקפת רובוטים משובטים רצחניים ליצירת אווירה רומנטית
b-dwho_0230.jpg
הוא יודע גם לחייך. אבל האם הוא יכול להיראות טוב בתרבוש? בעניבת פרפר? בסלרי?

סצנה אחת קצרה של שיחה שלא הצלחנו לשמוע, על מדרגות הכנסייה עם אשה לא מוכרת, ונגמר. אנשי הביטחון פירקו את שלטי "כאן מצלמים", פיטר קפלדי ברח במהירות מהסלולאריים המצלמים אל הרכב ברחוב ליד, ואני הלכתי הלאה בדרכי – שמיד נפגשה בקופסת המשטרה המקורית השלישית שלי ברחוב ליד.

סמלי, אבל אם אפשר לבקש: במקום עוד "טארדיס" ענתיקה, אפשר לארגן לי עכשיו היתקלות מקרית בענתיקה אחרת, כמו התספורת של ג'יימס מיי למשל, באמצע צילומי חוץ לטופ גיר עם שני חבריו הטובים? תודה מראש.

b-dwho_0211.jpg
התקשרו למשטרה! החייזרים באים!
b-dwho_0224.jpg

שמור בנושאים: טלוויזיה,כללי | 3 תגובות


פסטיבל פרימוורה סאונד, ברצלונה – היום הראשון (29/5/2014): ארקייד פייר ולבבות ורודים
יום יום שני, 23 יוני 2014, 16:24
2 תגובות

כל מאורעות והופעות היום הראשון בפסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה עמדו בצילה של הסיבה להגעתי עד הלום: ארקייד פייר בבמת סוני, חצי שעה אחרי חצות.

b-AFlondon.jpg

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לדבר עליו שעות בהתלהבות עד אין קץ – להתעכב על כל פרטי הטריוויה הקטנים שלא מעניינים איש חוץ מכם, לצטט שורות שלמות מבי-סייד של סינגל שאף אחד לא מכיר, לנתח משחק כדורגל נשכח מ-1957 או להתפייט בשירי הלל על כל קו מתאר של הנוף במדינה שגנבה פיסה מלבכם. רק נסו לפתוח עמי בשיחה על ההיסטוריה של המשלחות לאנטארקטיקה בעידן ההירואי, ותתחרטו שאי פעם פגשתם אותי.

כשאתם אוהבים משהו, אתם יכולים לכתוב עליו מאסות שלמות מבלי להרגיש. רק נגעתם במקלדת, והנה, 6000 מילה הופיעו מולכם, ואין לכם מושג איך לקצץ בבשר החי של מושא אהבתם לכדי משהו קריא. קל לכתוב על להקה שאוהבים, ומכיוון שנדמה לי שיש בידי איזשהו קורטוב זעיר של כישרון כתיבה מינימלי, אני יכולה לעשות זאת בצורה רהוטה, אולי אפילו מעניינת לכלל הציבור. אבל זה אחרת כשאתם מאוהבים.

כשאתם מאוהבים המילים נגמרות. יש פרפרים בבטן, צבעים בשמיים וגשם של קונפטי בצבע זהב שמתפזר באוויר סביבכם במעוף משובב כמו פתיתי שלג נוצצים. כל יכולות הכתיבה משתתקות וכל מה שאני מצליחה לנפק מסתכם באריזות ענק לכל המשפחה של סימני קריאה (שביום רגיל היו נתקלים בבוז מפי עורכת תוכן שכמותי), ושלל שרבוטים של לבבות ורודים מסביב לחזרות רפטטיביות על שם מושא אהבתי.

b-AFprim_7360.jpg

ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר!!!!!!!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
ארקייד פייר, ארקייד פייר, ארקייד פייר!!!!!!!!!
א-ר-ק-י-י-ד פ-י-י-ר!!!!!!!!!!!!!!

(אין לי מושג איך משרבטים לבבות ורודים בוורדפרס)
המשך…

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 2 תגובות


אני מרגישה כמו מעריצת ג'סטין ביבר פוסט הופעה
יום יום שבת, 7 יוני 2014, 2:35
תגובה אחת

כל גופי כואב ומותש ומלא סימנים כחולים מהערב הסוריאליסטי שעבר עליי, אבל אני לא יכולה להירדם מרוב אדרנלין. נדמה לי שזה בעיקר בגלל הרגע המוזר שבו בעודי מסתכלת אחורה על קהל של 15 אלף אנשים מתרגשים הממתינים לתחילת ההופעה, לפתע בחושך ובהמתנה המשמימה מישהו נוגע בכתף שלי בעדינות אני מסתובבת, ורגע, זה פאקינג ווין באטלר.

תוך שניות אני עוזרת לסולן ארקייד פייר לייצב את עצמו על המעקה, כדי שהוא ואחיו ישלפו מהקהל שני חברים חדשים שפגשתי בבוקר (אחד מהם כמעט נפל מהבמה מההלם) ויזמינו אותם להכות בנבוט מכוסה פרווה צבעונית בפיניאטה עצומה בצורת טלפון סלולארי, ואז ווין מרוקן פח שלם של ממתקים בכל הצבעים והצורות על הראש שלי. אני החזקתי את הנעל של ווין באטלר, לעזאזל. ואני אפילו לא בטוחה שזה הרגע הכי הזוי שהיה לי ביום המטורף הזה.

הגעתי ללונדון לפני לא הרבה יותר מ-24 שעות – אני חושבת לעצמי בעוד ווין שוב רץ קדימה להיעזר בשירותי האחיזה שלי והגיטרה שלו עושה קראוד סרפינג מעל הראש שלי – ואפילו בלי כרטיס להופעה, והנה אני בשורה ראשונה באמצע מול ארקייד פייר וכל ארלס קורט מוחץ אותי למוות. זה כואב, זה ישאיר סימן (וכבר יש לי כאלו מההופעה של הבאזקוקס – ועל כך ועל פסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בכלל בקרוב), וכל כך כל כך כיף לי.
אני כבר לא יכולה לחכות לראות מה עוד יקרה בימים הבאים.

b-AF-lon_7986.jpg
ווין!!!!

שמור בנושאים: כללי | תגובה אחת


סיבוב פרידה בצפון הלא כל כך רחוק
יום יום שלישי, 6 מאי 2014, 15:06
5 תגובות

ביום הולדתה של המדינה קניתי כרטיס נסיעה למדינה אחרת. ימים בודדים נותרו לי, וכלום לא מאורגן.

הייתי ועודני זקוקה להפסקה משגרת החיים הכלכלית והתעסוקתית פה ומכתיבה, לאחר ששנים של שימוש יתר תמורת שכר קצת גרמה לי לאבד חלק מההנאה וההשראה שבשזירת המילים לטקסטים. בחודשים האחרונים שוטטתי המון, בדרך כלל שיטוטים עירוניים בין אמנות רחוב, לחופי ים, לארכיטקטורה מעניינת ולמציאות שונות ומשונות ברחובות ערי המרכז. אחר כך הכרתי חבורה מקסימה של חובבי פרחי בר, ושוטטנו ברחבי הצפון, מחפשים סחלבים מיוחדים וצמחים נדירים. השיטוטים הללו בין פריחה צבעונית לנופים ירוקים היא כמו אי של שקט ומקום מפלט, קצת הרגשה של חו"ל. עכשיו כשהחו"ל האמיתי מעבר לפינה, הנה קומץ מהתמונות שצילמתי, טעימה מהיופי הפסטורלי שאנחנו מפספסים כשאנו שקועים בהישרדות היומיומית.

דווקא עכשיו, אחרי תקופה ארוכה של משבר כתיבה משחיקה בעבודה, יש לי בימים האחרונים המון מה לומר ולכתוב, אבל אין לי זמן. קיוויתי לעשות זאת מחו"ל, מול הנופים שיתנו לי השראה, אבל לא מצאתי לפטופ דל משקל או טאבלט זנוחים, שבעליהם עזבו אותם לטובת מודל צעיר יותר, וכעת הם מחפשים בית חם, או אוהל. נכשלתי אפילו באיתור חברים עם סמארטפון ישן ומקרטע או מכשיר ניווט שטח מיותר שאוכל לאמץ עבור התחביב החדש ותלוי ה-GPS שלי. אני אוהבת טכנולוגיה ישנה שהושלכה כלאחר יד. זה אקולוגי, וזה לא יגרום לי כאב לב וכיס כשבמהלך מסע תרמילאים הם ישברו, יירטבו בטרמפים, ייגנבו מהאוהל, יפלו מצוק (המצלמה שלי שרדה את זה), או יחטפו על ידי קוף זועם (הדרכון שלי שרד את זה). נו, מילא. נישאר עם המחברת ועט הפרקר הוותיק.

נוכח התקציב זו לא תהיה נסיעה ארוכה, חודש, אולי שלושה, גם אם תאריך סיומה לא ידוע (גם לא יעדיה, בינתיים). מקווה שאוכל לעדכן פה ושם את הבלוג, וכבר יש כמה התחלות פוסטים שאולי ימלאו את החסר בהיעדרי. אדווח מהניכר גם על אחת משלושת המטרות של המסע (לצד "לא להיות פה" ו"פאפינים!") – ארקייד פייר, אותם אראה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. ואם אחד מכם הקוראים נוסע גם, אנא שלחו מייל ואשמח להיפגש.

ועד אז – פחות מילים, יותר תמונות.

b-flwr_5849.jpg
b-flwr_5051.jpg

b-flwr_5851-1.jpg

יער אודם בגולן ראוי למושבי פיות וגמדים – כמה חבל שהיצורים הלא קסומים משליכים בו כל כך הרבה פסולת.

b-flwr_6199.jpg

b-flwr_6191.jpg

מי אמר שצריך לנסוע לחרמון רק בגלל השלג?

b-flwr_4986.jpg

b-flwr_4933.jpg

הסחלב האיטלקי הוא בין הפייבוריטים שלי מבין בני מינו. בעיקר כי הפרחים שלו ממבט קרוב נראים כמו אנשים קטנים ושמחים במיוחד בכובעי תפרחת משוגעים. לכשאחזור אציג לכם יום אחד ממיטב צילומי אנשי הסחלב שלי.

b-flwr_5790.jpg

היה לנו השנה סתיו ארוך במיוחד על חשבון החורף, אבל אביב כה קצר!

b-flwr_4953.jpg

b-flwr_6153.jpg



רגע של נוף ישראלי
יום יום ראשון, 4 מאי 2014, 17:03
אין תגובות

b_4956.jpg

(קומפוזיציה מקרית של ברוניקה סורית וקליע עזוב. צולם בטיול פריחה בהר חרמון, מרץ 2014)



אל הקוטב השני: קרח מכאן ומכאן – שייט לילי מול קרחון מונקו
יום יום ראשון, 27 אפריל 2014, 1:26
4 תגובות

b-svlbrd_4978-1.jpg

אני אוהבת את התמונה הזו, דווקא בגלל שהיא בחלקה מטושטשת. קצת כמו סצנה לא מציאותית מחלום שתיכף מגיע לקצו. וכך, רחוק, יפה על סף פנטזיה, בלתי מושג וחולף, נראה לי המסע בסבאלברד מיד אחרי ששבתי לארץ – למשרד נטול חלונות, למזג האוויר השרבי של יולי, לתלוש המשכורת העגום שחיכה על השולחן, לחושך בעיניים שקיבל אותי לאחר 11 ימים של אור שמש מלא בכל שעות היממה.

השעה היתה רבע לשמונה בערב, והספינה החליקה על הראי התכול של מי הפיורד במין רכות זהירה, כדי לא לפגוע בגושי הקרח שהלכו וגדלו ככל שהתקרבנו: מחתיכות זעירות של גבישי קרח ועד לטירות קרח מרהיבות עין בשלל גוונים תכולים. האוויר היה קר ופריך מקרח על מרפסת התצפית, אבל אחזתי בידי בספל שוקולדה מעלת אדים ובעוגת שמרים חמה, ומולי היה נוף מפשיר לבבות.

היום הזה, ה-29 ביוני 2013, היה מושלם: שמי קטיפה בצבעי זריחה? צ'ק! השתקפויות מרהיבות? צ'ק! דוב לבן? צ'ק! שלושה נבתנים מדגמנים על חתיכת קרח בנוף פוטוגני? צ'ק! פרחים ורודים שמציצים מתוך האדמה הקפואה? צ'ק! היה רק ראוי לסיים את היממה המוצלחת הזו עם המראה שהכי מזוהה עם הקוטב: קרח. והרבה ממנו. חיכינו לזה. במשך ימינו הראשונים באזור הארקטי, הקוטב הראה לנו את צדו החשוף, השחור-אפור-חום, כשאת קרירות הקרח הרגשנו בעיקר בעור הפנים הקפוא ובאוויר שנשמנו עמוק לריאות. אבל היום הכל השתנה, ואנחנו עמדנו בפתחה של ממלכת הקרח הקסומה של קרחון מונקו (Monacobreen).

b-svlbrd_5177-1.jpg

למעשה, פעם כל זה היה קרח. כל השטח בו תמרנה ה-Vavilov, ספינתנו האהובה, בין הקרחונים, היה חלק מהקרחון, שבהיעלמו עיצב וחשף את הפיורד שזרועותיו מקיפות אותנו. קרחון מונקו נעלם במהירות מבהילה בעשורים האחרונים. במקום בו הורדנו את הזודיאקים למים עמדו לפני כעשור חומות אדירות של הקרחון, שנסוגו מאז לאחור.

בתמונות קשה לתפוס עד כמה קרחון מונקו עדיין עצום. די אם אומר שבשל סכנת גלים כתוצאה מהתמוטטויות קרח (נפילה למים במקום גורמת למוות מהיפותרמיה תוך דקות ספורות), שמרנו על מרחק של לפחות 200 מטר משפת הקרחון, שנראה הרבה יותר קרוב בצילום.

b-svlbrd_5156.jpg

אנו מבחינים במערה קטנה שנוצרה בתחתית הקרחון. היא עדיין בתהליך של בנייה, או יותר נכון, של הריסה, כפי שמעיד רעם נורא ואחריו התמוטטות, השולחת גלים לכל עבר. השבירה גם מרימה אל על מה שנראה מרחוק כענן אבק. אנו מתקרבים מעט לאזור, ולפתע פורץ כל הזודיאק בקריאות הפתעה: ה"ענן", כמו גם הנקודות השחורות על הקרחונים סביב, עשוי מאות ציפורים מבוהלות. הקרחון חוזר לדממתו, והן שבות להתעסק בשלהן על פיסות הקרח הצפות במים.
המשך…



אל הקוטב השני: שלושה על קרחון אחד (גוּ-גוּ-ג'גוּבּ!)
יום יום רביעי, 9 אפריל 2014, 15:55
אין תגובות

שאול יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה. אנחנו יצאנו לחפש דוב קוטב ומצאנו (גם) ניבתנים.

ממשיכים מסוף הפוסט הקודם: אחרי שהקדשנו כמעט שעתיים למציאת דוב הקוטב הראשון שלנו באיי סבאלברד, ואחרי שבהינו בו כ-40 דקות עושה את עצמו ישן, החלטנו לנטוש את המערכה ולשוט בחזרה לכור מחצבתנו (ולשוקו החם) – כלומר, אל ספינת המחקר ואווילוב, שהמתינה לנו אי שם בים מהצד השני של האיים. אומנם לא זכינו בתמונת דוב הקוטב האולטימטיבית לה ייחלנו, אבל מאחר ואלו היו בכל זאת שעות אחר הצהריים של היום הכי מוצלח במסע שלנו, החיפוש הבלתי מתוכנן באיי אנדויאן היה בעצמו מציאה של ממש: שטנו בין גושי קרח בשלל צורות על מי הפיורד השלווים, ופגשנו בדרך שלל ציפורים וגם כלב ים חמקמק אחד. האזור שבו בכלל לא התכוונו לעצור זימן לנו כמה מהתמונות היפות שצילמנו במסע.

b-svlbrd_4753-1.jpg

פלא שמרוב שהסתכלנו על הנוף פספסנו את הדוב שהיה ממש מתחת לאפנו?

b-svlbrd_4802.jpg

קצת לפני שסובבנו את הזודיאק בעקבות הדיווח על הדוב, נשמע דיווח מהספינה על שלישייה חביבה שנצפתה מהסיפון, משתזפת על חתיכת קרח צף. עכשיו, אחרי שנואשנו מהעצלן הלבן, יצאנו לפגוש בה. היה קשה להימנע מלזמזם בדרך את הביטלס, שהקנו לאחת החיות המפורסמות של האזור הארקטי תהילת עולם בשיר אלמותי הנושא את שמה: "I am the walrus" (ואם זה לא מספיק כדי להיזכר בארבעת המופלאים, לבחורה המקסימה שישבה לידי קראו ג'וד).

b-svlbrd_4936.jpg

הניבתן הוא בעל החיים הגדול ביותר שתוכלו לפגוש על אדמת סבאלברד: משקלם של הזכרים הבוגרים הוא למעלה מ-1,500 קילו, פי 2 מדוב זכר גדול. מה שמבדיל אותם במבט אחד מכלבי ים, דובי ים ושאר חבריהם לענף המשפחתי הוא צמד החטים העצום שלהם – שתי שיניים בצורת קרן שמציצות מתחת לשפמם, ומגיעות עד לאורך של מטר ולמשקל של 5 קילו.

b-svlbrd_4941.jpg

לפעמים מגיע הרגע המושלם: שלושה בעלי חיים פוטוגניים ומשעשעים שאף סיפקו לנו כמה פרצופים, פוזות ותנוחות כמודלים מקצועיים לעילא, ממוקמים בתפאורה יפהפייה של נוף ציורי המקיף אותם 360 מעלות, עם האור הנכון לצילום, ואפילו עם ספינתנו האהובה ברקע. לא יכולנו לבקש יותר מזה (למעט "את כל זה שוב, והפעם עם דוב באמצע, אם אפשר").

b-svlbrd_4863.jpg

הדוגמן:

b-svlbrd_4952.jpg

איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר…

b-svlbrd_4893-.jpg

ולסיום: נו, די עם הפפראצי! הצלם הסקוטי גרנט ווילובי, שישב מולי בזודיאק, קרא לפוזה הזו "לעזאזל, אני לא מאמין ששוב שכחתי את יום ההולדת שלה":

b-svlbrd_4900.jpg

כן, ה-29 ביוני היה יום מוצלח במיוחד. והוא לא נגמר. בפוסט הבא: לילה סגרירי בין ארמונות הקרח.


b-head-svlbrd2.jpg



אל הקוטב השני: ואיפה הדובים?
יום יום שני, 17 מרץ 2014, 16:37
2 תגובות

באיי סבאלברד יש יותר דובי קוטב מבני אדם – אז איפה הם, לעזאזל? לאחר שבסוף הפוסט הקודם בסדרה התגלה באופק דרך המשקפת סלע שקם והחל ללכת, יצאה חבורתנו בסירת זודיאק במטרה לאתר את הלא-סלע-בעליל ולצלם את הדוב הראשון שלנו. זה לא היה קל כמו שזה נשמע. קוקה קולה, J'accuse!

אם תעשו סקר קצר בקרב מטיילים לאזור הקוטב הצפוני מהו הדבר שהם מצפים יותר מכל לראות בטיול, לפחות 90% מתוכם יענו "דוב קוטב". פה ושם תמצאו כמה יחידי סגולה שידרגו את הדוב במקום השני, בהפרש נקודות זעיר אחרי הלווייתן. אלא אם למטיילים הללו קוראים יעל רגב והם כותבי הבלוג "אפילו עז". במקרה כזה מטרת המסע לסוף העולם עבורם היא לראות פאפין – ציפור משונה שבדיעבד הם יכלו לראות ביתר קלות ובמחיר סביר יותר בסקוטלנד, אבל על השיגעון שלי בנושא נדבר בפעם אחרת.

הייתם מצפים שיהיה קל למצוא דוב קוטב בקוטב. ובכן, חבריי, עבדו עלינו. זוהי רק אשליה כוזבת שמכרה לנו התרבות המערבית הקפיטליסטית, שקיבעה לנו בראש דימוי מוטעה של דוב קוטב כיצור חביב לבריות, שעסוק רוב היום בשכיבה על הגב ובהייה בזוהר הצפוני בעודו לוגם קוקה-קולה – מה שיוצר את הרושם הלא נכון שנוכל לפגוש בו ללא בעיות מיוחדות מיד בתחילת טיולנו, בעודו בדרכו לנקודת מחזור הבקבוקים הסמוכה. ובכן, זה לא עובד ככה.

b-svlbrd_4183.jpg
כנראה שכן אפשר לפגוש דוב קוטב ליד פחיות הקולה בכניסה לסופרמרקט. מפוחלץ.

יש 3,000 דובים באיי סבאלברד, יותר ממספר התושבים, אבל הם מפוזרים על פני שטח שגדול כמעט פי 3 מישראל. הם גם הולכים על פניו די מהר – למרות היותם יצור גדול וכבד (במשקל 200-800 קילו), הם צועדים במהירות של כ-6 קמ"ש ויכולים לרוץ במהירות של 40 קמ"ש. על כך אני יכולה להעיד בעצמי:

3 ימים אחרי הסיפור שיסופר בהמשך הפוסט, עלינו למצוק והשקפנו על הנוף הנהדר שהתפרש מתחתיו. לפתע נראתה במשקפת נקודה לבנה שהסתכלה עלינו בחזרה במבט לא מרוצה. דוב. הוא רץ במהירות ונעלם מאחורי גבעה בדרכו לחוף נחבא מהעין. לא התעצלנו. הותרנו שני תצפיתנים על המצוק ורצנו לזודיאק, לשוט לצד השני של המפרץ. שם, מהמים, צפינו מרחוק בדוב. הוא הסתכל עלינו מעט, אבל אז לפתע עלה בדעתו שאם אנחנו כאן, כנראה שעזבנו את המקום בו רצה להתבודד מלכתחילה. תוך דקה, בטרם הספקנו להתקרב, הוא רץ לכיוון השני.
בינתיים על המצוק שבצד השני עמדו אהרון ונואה ועקבו אחר הנעשה במשקפותיהם:
– הנה הוא חוזר. מסכנים החבר'ה שקפאו לחינם בזודיאק.
– כן, הוא הסתלק מהר. תראה איך הוא רץ לעברנו.
– נכון. רגע… הוא…
– רץ לעברנו.
– כן.
הם הביטו זה על זה, אחר כך על הדוב ואחר כך על הדרך חזרה לזודיאקים שחנו בנקודת הנחיתה שלנו, שם עמדה כיתה של צלמי טבע והתרכזה בתיעוד קווי מתאר אבסטרקטיים של אבנים משעממות.
הם פרצו בריצה: "דוב! דוב! מהר!!! לסירות!!! כולם לברוח!!!", ותוך שנייה נראו אנשים עם חצובות וחגורות הצלה רצים כמטורפים לחוף…
וכך אף אחד מאיתנו לא זכה בתמונה נורמלית של אותו דוב סורר.

b-svlbrd_0274.jpg

Gjelder hele Svalbard

התמונה שהכי מזוהה עם שפיצברגן וסבאלברד היא לא של דוב, אלא של התמרור המזהיר מבפניו, שלרוב גם מגיע עם כיתוב בנורבגית שפירושו "תקף בכל רחבי סבאלברד".

b-svlbrd_4118.jpg

גם אם לא רואים אותם, דובי הקוטב קובעים לכם את סדר היום כאן. אסור לאף תושב או מבקר לעזוב את תחומי רחובות עיירת הבירה בלי נשק ואישור מהמושל. נשקים, כולל אקדח זיקוקים, מושכרים אפילו בסופרמרקט היחיד, לא רחוק מעגבניות ב-30 שקל לקילו. עצה שקיבלנו מבעל ניסיון: אקדח זיקוקים הוא לא רובה. אל תכוונו אותו לדוב. אתם תגרמו לזיקוק להתפוצץ מאחוריו והוא יזנק בבהלה ובציפורניים שלופות לכיוון ההפוך – היישר על פרצופכם ההמום.
המשך…