כבר אחרי חצות. LCD Soundsystem

ג'יימס מרפי. למטה: ג'וני ליידון.


יש לי הרבה לספר על כנס המוזיקה של הייניקן שנערך השבוע, והיה לי פחות מדי זמן או עירנות מספקת כדי להיות קוהרנטית מכדי לעשות זאת. במהלך הסופ"ש, אחרי שנת לילה נורמלית ראשונה השבוע, אספר לכם על הפאנלים המוצלחים בהם הייתי, ואילו כעת אפנה את המקום לדבר החשוב באמת: תמונות.
(המשך…)

הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.
(המשך…)

כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.
(המשך…)

בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)
(המשך…)

אורן ברזילי, Sorrow Demons Joy Blizzards, הופעת בית, 26/7/2010.

האביב הוא לרוב הזמן החביב עלי בשנה, אך האביב האחרון לא הרגיש כך בכלל. בפנים שרר אצלי חורף מקפיא עצמות, סגרירי ונוטה להחשיך שמיו מוקדם מדי בכל יום. בחוץ מזג האוויר הרגיש קונטרסטי כמו הקיץ, כשהשמש לא מאירה אלא קופחת, מתישה, מכה על ראשך, ומוציאה ממך כל רצון לחיות ולהיות, שזולגים ממך החוצה בצורת מפלי זיעה.

ואתה צועד לך ברחובות ריקים עייף וחבול, או בוהה בתוגה במריחתו המטושטשת של נוף חדגוני מעבר לחלון האוטובוס, רוצה להתנתק מהמציאות עם קצת מוזיקה, אבל לא יודע איזה פסקול יצליח ללוות את כל הרעש הלבן והדיסהרמוני שלך עכשיו. אני לא מאמינה בהתעודדות משירים שמחים במצב כזה, להיפך. הבו לי שירים דכאוניים, או כועסים, סוערים מאוד, לפעמים מנוכרים. משהו להזדהות איתו. אבל כשהענן הזה לא הולך והסובלנות שלך למוזיקה כן, אתה זקוק למשהו אחר. אלו שירי ה"לא באמת שמח". כל שירי יום שני. שירים של מישהו שמבין מה עובר עליך. הוא נמצא מתחת לאותו ענן בדיוק, או אחד אחר. הוא כל כך שם שהוא מתחיל לזמזם את המרה השחורה שלו בהמהום מדבק ועליז. יותר נכון, לא באמת עליז. רק לכאורה, מעל פני השטח. כמו "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר שכיף לשים בקולי קולות בטייפ מכונית בארץ זרה עם חלונות פתוחים ולשיר איתו, אבל אתה יודע שבמילים שיוצאות לך מהפה אין אופטימיות של ממש, ועם כל הרוח הנעימה בפנים והנוף מסביב אתה תוהה מתי כבר תגיע ליעד שלך, אם אי פעם תצליח להבין מהו, לעזאזל.

וכך, פסקול האביב המבוזבז שלי הורכב לרוב מלופ ארוך של שיר אחד. קליל, קליט, עם פזמון מזדמזם ולחן עליז, ואפילו שם שהוא לכאורה אופטימי – Joy Blizzards של אורן ברזילי. לא באמת עליז. גלולת עצב זעירה חבוייה בסוכריה של לחן מתוק. בהופעה, שנקראת על שם השיר "שדים של עצב, סופות של אושר", מספר אורן שמדובר באותו אושר שמספק האלכוהול. הוא מניף אותך גבוה אל השמיים, מהם יוצאות ידיים מושטות רק אליך, ושנייה לפני שאצבעותיך נוגעות בהן אתה נשמט ונופל כל הדרך למטה. בשנייה הזו אתה רואה את השדים שמחכים שם, למטה. השדים שבתוכך, השדים שהם אתה – הוא חותם, ומתחיל לנגן.

ביום בהיר אחד בקיץ 2008 אורן ברזילי קם בבוקר וגילה שהוא לא יכול לצאת מהמיטה. תוך ימים ספורים הוא היה משותק לחלוטין, מחובר לזונדה שהיתה הקשר היחיד שלו לעולם, לא יכול לעשות דבר חוץ מלהמשיך לנשום. מכאן עברו עליו חודשים ארוכים של גהינום, שיקום שבו למד מחדש את כל הדברים הכי בסיסיים – איך לשבת, לעמוד, לשוב וללכת, לדבר מילים ומשפטים. סיפרתי על כך לשני חברים כשיצאנו מהופעה של הקספרים ביומולדתי האחרון, והם לא האמינו. "שיתוק" זו לא מילה שאפשר לומר בנשימה אחת עם אורן ברזילי, הבחור שלא מצליח לעמוד לרגע אחד באותו מקום על הבמה. מזנק לקהל, מטפס על מוניטורים, מנופף בצעיף ובכל דבר שמתקרב אליו ליד. בחור שנראה כמו אנרג'ייזר באני עם הפרעת קשב המתודלק באספקה דו-חודשית של פרוזאק. לא פלא שהקהל תמיד נראה בעיניו קצת בסלואו מושן. נראה שיש לברזילי יותר מדי רוח חיים ואנרגיה מכדי שאיזו תסמונת אלמונית תצליח למשוך אותם מתחת לרגליו בהקשת אצבעות זריזה אחת.

ההופעה ההיא של הקספרים הרגישה כמו תהלוכת ניצחון. ההופעה הנוכחית של אורן היא הסתכלות מפוכחת על הדרך לשם. את השירים כבר פגשתי בהופעה קטנה באוזן בר, אי שם בחורף. הם ניצבו שם לבדם, בלי תוספות, כמעט בלי שום מילת קישור. שירים צנועים ויפים עם מילים באנגלית עטופות במנגינות פופ קטנות, כובשות ואינטליגנטיות, כמו שברזילי יודע לעשות. קליטים ומתחבבים במהירות, וגם נשארים. בקישורים שבתחתית הפוסט, תקשיבו ל-Joy Blizzards המנצח, ואחר כך לשני החביב עליי, Dear Mother המקסים.
(המשך…)

אייקונים מפורסמים לפעמים נוטים לאכזב. ראית אותם בכל כך הרבה תמונות מקצועיות ומלוטשות, בטלוויזיה, בספרים – וכשאתה סוף סוף ניצב מולם בעצמך הם נראים כאילו הועתקו אחד לאחד מכל אותם צילומים, נטולי הפתעות. לפעמים אתה מגלה שבחסות הפוטושופ שעל הגלויות הצבעים שלהם הרבה יותר חדים ומרשימים. פעמים אחרות אתה מהרהר בכך שבגלויה לא היית צריך לטפס 500 מדרגות ואז לגלות שכל הנוף מוסתר בעננים.

את "הקשת העדינה" (Delicate Arch) ראינו בכל מקום בביקורנו במדינת יוטה, ארצות הברית. זהו המוניומנט המפורסם של יוטה, והוא מתנוסס אפילו על כל לוחיות הרישוי של מכוניות תושביה. הקשת נבנתה ועוצבה במשך שנים על ידי האמן הגדול ביותר בכדור הארץ – הטבע. הוא שחק את פני השטח בארוזיה, שייף ברוח, ובסוף ניצבה לה קשת אבן חול אדמדמה שגובהה 16 מטר. הקשת היא חלק מפארק הקשתות (Arches), שהינו פארק לאומי המתגאה ב"מעל 2000 קשתות אבן טבעיות". נשמע מרשים, עד שמגלים שהאמריקאים נוטים לקרוא לכל חור קטן באבן "קשת טבעית". ועדיין, אם מתעלמים מה"קשתות", מדובר באזור מדבר יפהפה. קבענו את בסיסנו בעיירה הקטנה (ופחות או יותר היחידה במקום) מואב, וטיילנו בו ימים אחדים. בין השאר עלינו לנקודת תצפית אל הקשת, עייפים מכדי לצעוד את המסלול המלא אליה בחום.
נו, קשת. כמו בתמונה, קצת קטנה יותר. שום דבר מיוחד. חזרנו למכונית והמשכנו לאתר הבא.

אני לא יודעת מי היה זה ששכנע אותנו לפקוד אותה שוב. הפעם לעלות לרגל ממש עד אליה, כדי לחזות בשקיעה. קצת רטנתי. ראינו אותה כבר, היא לא היתה מרשימה. בטח לא מרשימה מספיק כדי להצדיק הליכה וטיפוס של חמישה קילומטר בתום יום עמוס ומפרך.
גררנו את עצמנו במעלה ההר. זה נראה די חסר טעם. נעצרנו קצת לפני הסוף והתיישבנו על האבן. הקשת נראתה כתמול שלשום, קצת דהויה ואפרפרה באור ההולך וגווע של שעות היום.

ואז, לפתע, קרה הנס.

היה זה כאילו לפתע בא מישהו וצבע את האדמה והשמיים בטושים זוהרים. לכמה דקות, זה הכל, השמש צצה מבין העננים, שלפה קרניים אחרונות ובמעשה אלכימאי הפכה את אבן הקשת מחול לזהב טהור. מחזה יפהפה בן רגעים בלבד, כמו היה דרכה של השמש ללכת בגדול לפני שתפנה את מקומה לחשיכה, וכל הזוהר ייעלם כלא היה. קסם שרק הטבע מסוגל לעשות.

שורה ארוכה של צלמים עמדו מול הקשת ומיהרו להנציח את החיזיון לפני שיכוסה בשמיכת החושך:

וגם אני מיהרתי להחליף פילם (זה היה אי שם ב-1997) ולתקתק צילום למזכרת:

החלק שאני הכי אוהבת בתמונה הוא שמעבר לנוף המדברי היבש ולצבעי האש הלוהטת של החלקים הצרובים בשמש, נראית מרחוק באופק שורת הרים מושלגים בגוונים קרים של כחול ותכלת, כמו הבטחה לארץ קרירה ומשיבת נפש בסוף המדבר.
ירדנו בחשיכה לאור הירח בחזרה אל המכונית, ואיתה אל מואב. למחרת ארזנו, נופפנו לשלום למדבר ויצאנו בדרכינו אל ההרים הרחוקים.

נלסון מתגאה בהיותה מתחרה מובילה לכתר "העיר עם הכי הרבה ימי שמש בניו זילנד" מדי שנה. בתחילת 1999 גרתי בה כעשרה ימים באכסניה ששכנה בבית עץ עתיק עם מראה קולוניאלי, מוקף צמחייה ירוקה, שניצב מוגבה מעל הרחוב, על גבי גבעונת קטנה ויותר מדי מדרגות. אהבתי את המקום. בנלסון היתה תחושה של עיירה קטנה וידידותית, על אף שלמעשה הינה עיר גדולה (למעלה מ-45 אלף תושבים) אך נטולת בתי קומות, המתפרשת על פני שטח רחב. בעל האכסניה האקצנטרי הכריז עליי כעל הציירת הרשמית של המקום, והרשה לי לסגור מדי ערב את חדר הטלוויזיה ולהפוך אותו לחדרי הפרטי בחינם. על אף שיכולתי להמיר אותו בחדר משותף רגיל, אהבתי את השקט, ועוד יותר את הרגשת שבת-בבוקר-של-ילדוּת שהיתה בו. כשאתה מבוגר אתה מנסה לדחוס בסופ"ש את כל מה שלא הספקת במהלך שבוע העבודה העמוס – שינה, סידורים, חברים. בשעות אחר הצהריים של שבת אתה כבר מרגיש את תוגת ה"מחר חוזרים לשגרה", שאצלי לעתים מלווה בצלילי "בזנב התהלוכה" של יאפים עם ג'יפים, ועייפות בצדה. כשאתה ילד, הזמן עובר לאט יותר. שבת היא שיר פשוט יותר, שמח יותר, של אריק איינשטיין.

וכך בחדרי הפרטי בניו זילנד הייתי מתעוררת לאט, מתמתחת מתחת לשמיכה שאילתרתי משק השינה. מדליקה את הטלוויזיה, שתמיד שידרה בשעות הללו סרט מצוייר או סרטי טבע, ממש כמו בילדותי. פעם אחת אפילו הוקרן בה "המדבר המתעורר", והרגשתי ממש כאילו שוגרתי לילדותי בתחילת שנות ה-80. אחרי חצי שעה ג'יימי היה נוקש על הדלת, ונכנס עם מאפינס טריים מ"קאונטדאון". אחר כך היו מגיעים עוד חבר או שניים מהפרלמנט להצטרף לעצלות השבת המענגת שלנו. "הפרלמנט" היתה חבורה שהתגבשה באכסניה לכמה ימים מכל מיני תרמילאים ממקומות שונים בעולם. מעין קיבוץ קצר טווח. כל אחד היה תורם בבוקר שניים-שלושה דולרים, והחבר הנבחר היה מבשל בכסף ארוחת ערב מפוארת לכולם. בסוף הסעודה החלו הדיונים הממושכים, המשעשעים והסוערים של הפרלמנט, שמדי ערב רקם מיזמים משונים ותוכניות ביזאריות: איך לערוך מסיבת מארדי-גרא ואת טרק אייבל טזמן בו זמנית, רעיונות עבור בעל האכסניה איך להפוך את עליית הגג לחלל שורץ רוחות רפאים, והצעות בדבר שיאי גינס תרמילאיים (כמות האנשים הגדולה ביותר שעמדה מול אתר הפונקאיקי המפורסם ואמרה בבת אחת: "מה, זה הכל?").
(המשך…)

דברים שלמדתי בעקבות זוג הזמנות חינם לאלטון ג'ון באצטדיון רמת גן.

- מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה?
- זה בגלל ההופעה של אלטון ג'ון.
- מי זה?
- נו, הזמר הזה. אתה יודע, ההוא שהגיע.
(מתוך שיחה שנשמעה ברקע)

הדרך הבטוחה לכבוש את לב הקהל הישראלי בקיץ 2010 היא פשוט להגיע. ולהכריז על כך, רצוי כמה שיותר.
שלום ישראל! (מחיאות כפיים סוערות) אני כאן! (תשואות נלהבות) הגעתי! (הקהל משתולל) אף אחד לא יכול לעצור אותי מלבוא לכאן! (10 דקות של שריקות אוהדות וקריאות הלל) כן, אני עדיין כאן! (מטחי כבוד) כאן בישראל! (אייטם אוהד עם ציטוט מפי לימור לבנת) הגעתי למרות הכל! (צהלולים ומחולות) אפילו למרות הלחות! (שאגות הזדהות מצד ירושלמים בקהל)

ואז, כמובן, בשנייה בה הסתיימה ההופעה, האמן נמלט מהבמה כדי לברוח מהחור מוכה השרב הזה בהליקופטר ליעד שפוי יותר כמה שיותר מהר.
(לא שאנחנו לא היינו נוהגים כך לו יכולנו. ולא רק בגלל שחיכתה לנו עוד שעה פלוס של נסיעה בפקקים)

אפרופו פקקים: איך זה שדיווחי תנועה בגלגלצ מפרטים ארוכות על כל עומס של שש מכוניות במעלה יששכר, וכל טמבל שתיזמן 7 דקות ברמזור המקולקל בפאתי אום-רשרש – אבל שום מילה על הפקק המרכזי שבו אתה תקוע כבר 30 דקות?

ושמתם לב שבכל רכב שנושא על הפגוש האחורי את המדבקה עם הכיתוב "איך אני נוהג?", יש נהג שמצדיק תשובה בת ארבע קללות לפחות?

התהיתם פעם מה רואים מהשורה הרביעית לפני האחרונה ביציע הכי מרוחק מהבמה באיצטדיון רמת גן?
ובכן, אענה במשל: לפני שש וחצי שנים הייתי באפריקה. מדריך הספארי היה נחוש לאתר עבורנו את כל החיות הגדולות. ביום הרביעי הוא פרץ בקריאות: קרנף! קרנף! כולם אחזו במשקפות בהתרגשות ומיהרו לצלם את… אין לי מושג, לא ראיתי כלום. המדריך העביר לי את המשקפת המשודרגת שלו.
- תסתכלי לכיוון ההוא. רואה?
- הכתם מימין?
- לא, זה שיח. תסתכלי הלאה, כמה מטרים אחריו.
- אני רואה איזו נקודה שחורה.
- בדיוק!
- זה הקרנף?
- לא, זה פיל. הקרנף עשרים מטר מאחוריו.
נדמה לי שלשותפתי לטיול יש עד היום תמונה של "הקרנף" באלבום, ובה שדה ריק. מעין גרסה אפריקאית לחידת הציור השבועי לילד, שאף אחד לא מצליח לפתור ולצבוע בצבעים עליזים.

בשורה האחרונה רואים עוד פחות מזה, אבל לפחות אם תושיטו יד מתוחה לאחור יש מצב שתצליחו להגיע איתה למילקשייק בסניף מקדונלדס בקניון איילון.

כשאתם יושבים ביציע המרוחק אל תתלוננו על אי-סינכרוניזציה בין התמונה במסכי הוידאו לקול. אם תשימו לב, תנועות השפתיים במסך מקדימות את המילים, ולא להיפך. זו לא אי-סינכרוניזציה, זו העובדה שאתם נמצאים כל כך רחוק, עד שלוקח לקול זמן להגיע (הוא גם קצת נח בדרך, כי בכל זאת, הלחות).
(המשך…)

מכל הספרים שחיבר דוקטור סוס, הכותרת הכי מוצלחת שייכת ללא ספק לשם העברי של ספרו האחרון, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!". באופן משעשע, את היכרותי הראשונה עם הספר ערכתי רק ב-2009, כשיצאתי מהארץ והגעתי למקום נפלא בשם ברילוצ'ה – עיר ארגנטינאית מקסימה ושטופת שמש שמצטיינת בתפאורה יפהפייה של נופים שלווים של הרים ואגמים תכולים ובאוכל מעולה ברחובותיה. הארגנטינאים היו כנראה טורחים להוסיף שברילוצ'ה היא גם בירת השוקולד של ארצם, אבל כל אדם בר דעת יעקם מולם את פרצופו ויילך לרכוש לינדט שוויצרי מיובא.
וכך בצהריים נאה אחד, כשהבנו שלעולם לא נצליח לבחור רק שתי עוגות לקינוח, קפצנו לאכסניה קטנה לקרוא לחבר, כדי שנוכל לתרץ הזמנת שלוש עוגות שונות (בכל אחד מבתי הקפה שהיינו עתידים לעבור באותו יום). על מדף הספרים להחלפה באכסניה נחו כמה מציאות בלתי שגרתיות, ביניהן שני ספרים בעברית מסדרת ה"מרים" (יש באתר משחק פינבול של מר בום!) של רוג'ר הרגריבס שכל כך אהבתי בילדותי, ולצדם תרגום עברי של הספר דנן של דוקטור סוס.

מיד כשראיתי את שמו של הספר על העטיפה, התאהבתי. כל כך נכון. מוטו של מכורי מסעות, ועם סימן קריאה לא מתנצל. מה צריך יותר? ולמרות זאת, דפדפתי הלאה. בפנים מחכה התלהבות מדבקת שעושה לך חשק לחלום ולרוץ ולרכוש כרטיס טיסה, ויש איורים של נופים וכדורים פורחים והבטחה למקומות מוזיקליים יותר "עם דגלים! עם פילים!". וכמו במסעות, הספר לא מסתיר את המקומות הפחות נפלאים בדרך, ומתאר גם את הקשיים, הבדידות, ההחלטות המבלבלות, הכאבים ברגליים, הסיכונים, ניווטים כושלים והמציאות האפורה והמייאשת של בירוקרטיה ותורים ארוכים. עליי לומר שקצת טיפשי בעיניי להרחיב על ספר שמתאר את כל זה הרבה יותר טוב ממני ואורכו רק כעשר דקות קריאה.
בעודי מעלעלת בין הדפים בברילוצ'ה הרחוקה, גיליתי שעוד תרמילאי הזדהה עמוקות עם הספר, עד כדי כך שטרח להוסיף הערה קטנה וחביבה בשוליו מניסיונו האישי:

(ריאל הוא המטבע הברזילאי, 230 ריאל הם בערך 130 דולר)

כמה עובדות מעניינות על דוקטור סוס:

ספרו הראשון נדחה על ידי 27 מוציאים לאור.
לפני שהפך לסופר ילדים מפורסם הוא התעסק בכלל בתחום הקריקטורות הפוליטיות. במלחמת העולם השנייה הוא עבר לאנימציה וקולנוע במסגרת מחלקת הסרטים של הצבא האמריקאי. אחד מסרטי התעמולה שכתב בצבא בוים על ידי פרנק קפרה ("אלו חיים נפלאים"), ואחד אחר אף זכה בפרס האוסקר.
אחד מספריו המפורסמים ביותר נוצר בעקבות מאמר במגזין 'לייף', על הקשר בין רמת הקריאה הנמוכה של ילדי ארה"ב לבין ספרות הילדים המשעממת. הוגטון מילפין, המו"ל של דוקטור סוס, החליט להיענות לאתגר והטיל על סוס לכתוב ספר שיעשה שימוש באוצר מילים מוגבל של כ-220 מילים מתוך רשימות של כ-400 מילים שיצרו מומחים לחינוך. סוס עבר על הרשימה עד שמצא חרוז: cat ו-hat. המגבלה התגלתה ככר פורה ליצירתיות, ומתוכה נולד "חתול תעלול", ואחריו נוצרו ספרים נוספים באותו סגנון.
חמש-שש שנים אחר כך התערב בנט סרף, המו"ל הנוסף של סוס, שהדוקטור החביב לא יצליח לכתוב ספר המורכב כולו מחמישים מילים לכל היותר. דוקטור סוס שוב עמד במשימה עם "Green Eggs and Ham", אבל על פי השמועות בנט לא שילם לו את 50 הדולר עליהם התערבו. היות והספר תורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, יש לשער שהוא הצליח להשיג את 50 הדולרים הללו בדרך זו או אחרת.
אחת מהשפות אליהן תורגם הספר היתה עברית, על ידי לאה נאור. אך מכיוון שארוחת בוקר ישראלית נאותה לא יכולה להיות מורכבת מחזיר, ירחם השם, ה-Ham נעלם מהספר, ששמו שונה ל"לא רעב ולא אוהב". אגב, הראשונה שתירגמה לעברית את דוקטור סוס היתה המשוררת לאה גולדברג ("המלך צב צב וסיפורים אחרים").
כצפוי, או כאדון זמן מסוים שכולנו מכירים, דוקטור סוס לא היה באמת דוקטור מוסמך. אומרים שהוא העניק לעצמו את הכינוי הזה כדי לפצות על כך שלא הגשים את שאיפותיו של אביו, שבנו יסיים דוקטורט באוקספורד.
לפי ההיגיון הזה, אם אהיה פעם סופרת מפורסמת אצטרך לקרוא לעצמי: "דוקטור נשואה פלוס ילדים ורכב חברה עם חשבון דלק חופשי כולל משכורת שאפשרה לה לרכוש ג'יפ לאבא שלה יעל רגב". נדמה לי שבכך בזבזתי מראש את רוב מכסת ה-220 מילים.
הוא גם לא היה סוס. שמו היה תיאודור (טד) זויס גייזל, אולם בארצות הברית קראו את השם כ"סוס" ולא בהגייה הגרמנית המקובלת, והשיבוש השתרש.
גם אצלו הכל התחיל עם יותר מדי עוגות לבחירה. אמא של דוקטור סוס עבדה במאפיה לפני נישואיה והיתה משננת את שמות המאפים על ידי חריזתם לשירים קצרים. לאחר לידתו של בנה היא לעתים היתה משכיבה אותו לישון בשירת אותם חרוזי עוגות, שלטענתו היו ההשפעה הראשונית על יצירתו.

אז…
אם שמך פוקסי, בוקסי, הושע
אחמד, עמר, נטע או לאה
המקומות נפלאים!
זה היום שלך!
ההר מחכה!
אז… צא לדרכך!

זהו רציתי להוציא את זה. ובכוחות נפש אדירים הצלחתי לשמור על איפוק ולעצור איפשהו במפרק כף היד את זרם הקללות מהמוח שלי אל המקלדת.

רק אתמול אמרתי שאני חושבת שהפיקסיז יהיו האחרונים לבטל את הופעתם בארץ. באופן מרענן הם לא טרחו יותר מדי להסתיר את העובדה שהם לא סובלים זה את זה ומופיעים בשביל הכסף. מי חשב שהם יצמיחו פתאום אידיאלים? (סביר להניח שהם לא. רוב הסיכויים שהם פשוט מאמינים שבטווח הארוך הביטול יותר ישתלם כלכלית, או בגלל איומים אלימים שקיבלו)

מבאס קשות. ברמה האישית, כי חיכיתי כל כך להופעה הזו. כי בשנה כל כך מחורבנת הגעתם של הפיקסיז היתה לי, ובכן, לא ממש "אור בקצה המנהרה", אבל איזשהו פנס תאורה ישן של רשות שמורות הטבע באמצע מערה. מאובק, קצת עייף באופן שכנראה יגרום לך לפספס איזו מדרגה ולדפוק את הברך, אבל עדיין מספק אור משמח לעיניים לכמה ימים טובים. גם זה לא מעט, לפעמים. הביטול גם מרגיז ומאכזב בכך שהוא נעשה לחינם. איכשהו, מסופקתני שנתניהו חופן כעת את ראשו בין ידיו ואומר "לעזאזל! ואני ביטלתי את הנסיעה לפסטיבל פרימוורה! אין מנוס, הם צודקים! חייבים להפסיק את הכיבוש למען קים דיל!". לו זו היתה הדרך לפתור את הבלגן הפוליטי והמדיני באזורנו ולהקים סוף סוף את המדינה הפלשתינאית שתהיה ביום מן הימים כך או אחרת, הייתי שמחה לבטל בעצמי למען המטרה את המוזיקה בכלל בישראל לשנה כמנהג עדות הטליבאן. אפילו את קיומם של המזגנים. אבל בפועל דבר מזה לא פותר את המצב המייאש כאן. צעד כשל אלביס קוסטלו הוא בעיניי יותר רצון לפרובוקציה מאשר אידיאולוגיה – אם אתה מתנגד בתקיפות שכזו להופעה בישראל, אל תקבע אותה מלכתחילה. אני מנסה לדמיין מה אני הייתי עושה לו הייתי במקום אותם אמנים ומוזמנת להופיע במקום שממשלתו גורמת לי שאט נפש מוחלטת. בורמה (מיאנמר), למשל. הייתי כנראה בוחרת אחד מהשניים: מסרבת מיד בכל תוקף, או מסכימה רק כדי שאוכל לנצל את מעמד ההופעה כדי להטיח במהלכה את דעתי בפרצופה של המדינה בקול גדול (עם אפוד מגן, מאחורי זכוכית משוריינת ועם מסוק הצלה הממתין בירכתי הבמה, במקרה הזה), באופן שיהיה הרבה יותר אפקטיבי להעברת המסר מביטול שישכח. וכי בסופו של דבר, כמאמר המשפט המפורסם, מוזיקה לא נועדה לממשלות, אלא לבני אדם.
(אגב, האין זה מוזר שאף אחד מהאמנים המתנגדים לכיבוש – למעט לאונרד כהן שניסה – לא חושב לקבוע הופעה בטריטוריה הפלשתינאית? בעיניי זו יכולה להיות הפגנה ראויה ובעלת כוח תקשורתי רב)

לעזאזל. איזו אכזבה. כשראיתי את הידיעה על הביטול כל כך הרבה קללות החלו לגדוש את מערכת העצבים שלי. בניסיוני הפולני לשמור על שפה קצת מכובדת יותר בפני העולם, עברתי לאלימות המכובסת של באגס באני, ואיחלתי ללהקה כל מיני כלי נגינה גדולים במיוחד שיפלו על ראשם, רצוי אופרת נבוקו במצדה במלואה, כולל הסוסים.
לא ברצינות, כמובן. שחרור קיטור. עם כל האכזבה, ברור לי שאהבתי למוזיקה שלהם לא השתנתה ולא תיפגע, וגם אשמח לתפוס הופעה שלהם בהזדמנות אחרת – אפילו ביום רביעי הקרוב, אם זה מסתדר לכם, חברי להקה יקרים. בכל זאת, גם בכיוון ההפוך, אני שומעת ואוהבת את הפיקסיז בגלל המוזיקה, לא בגלל קבלת ההחלטות של יוצריה.
ועכשיו אשב לי לבד בחושך ואשיר את "Here (not) comes your band".

וידידי חובצי הוסיף: אלוהים הוא 7, השטן הוא 6, האדם הוא 5, והפיקסיז, מסתבר, הם 4.