ב-13 באוגוסט 2012 משהו מוזר קרה. פתחתי טלוויזיה ו… מכל הערוצים שבעולם, העברתי מיד לערוץ 1. לא היה שם שום דבר לראות, פחות או יותר כמו בכל ערב מאז אי שם בשנות ה-80. אבל באותו ערב השיממון ברוממה עורר אצלי רגש מוזר ולא מוכר: פליאה ואכזבה.

אחר כך זה התחיל. הקריז. סהרוריות, פרכוסים עצבניים באצבעות שגורמים להן ללחוץ על הספרות 5 ו-1 בשלט, סיוטי לילה שהיו מורכבים מרצפים אינסופיים של שקופיות חסות, והרגשה של חלל גדול שנפער בחיי או לפחות בלוח השידורים שמולי. לא יכולתי להתמודד עם האובדן, ובצר לי, כמכורה ללא תקנה, התדרדרתי לתחליפים הזולים ולא מספקים בעליל. את יודעת שנפלת אבל משכנעת את עצמך שאת נהנית, כמו שקרה חודש אחר כך כשבהיתי ביורוספורט במשך 40 דקות באליפות העולם בחטיבת עצים בלילהאמר (ואני עדיין טוענת שזה פי אלף יותר מעניין מכדורגל). ברגעים הקשים ביותר, ממש על סף התחתית, התחלתי כמעט להתגעגע למשה גרטל.

שלום. קוראים לי יעל, ואני מכורה למשחקים האולימפיים.

מה זו התמכרות למשחקים אולימפיים? ביום-יום אנחנו מהאנשים שנכנסים לתרדמת מוחית רק מלשמוע את המילה "ספורט". אבל פעם ב-4 שנים אנו הופכים לצופים מושבעים שלא זזים מהמסך, וגם פולטים כל מיני דברי פרשנויות עלק-ידעניות כמו "הסיבה היחידה שלייבה הגיע למדליה ב-AA היא שפיליפ בוי נפל במוקדמות" ו"המתחרה הזה תמיד מפשל בצוקהרה" – ולא משנה שעד יומיים לפני אותו רגע לא היה לי מושג מקיומו של פיליפ בוי בעולם, וגם שנה וחצי אחרי עדיין לא הצלחתי להבין מה זה לעזאזל צוקהרה.

כמו כל התמכרות, גם זו מתחילה בקטן, עד כמה שאפשר לומר "בקטן" על טקס פתיחה שאורכו כמו טרילוגיית שר הטבעות השלמה. את אומרת שתצפי רק בטקסים, הרי ספורט לא מעניין אותך. אבל אז יש איזה גמר מותח בבריכה, והגברים בהתעמלות הכי שווים, וחייבים לראות את יוסיין בולט… ומכאן לשם את מגלה יום אחד שהפכו את הקפיצה בטרמפולינה לענף אולימפי, ההזוי ביותר במשחקים האולימפיים מאז שבברצלונה קיימו תחרות synchronized swimming ליחידים, ואת צופה במלוא המוקדמות והגמרים כאילו זו היתה העונה האחרונה של "שובר שורות".
בכל זאת, גם טרמפולינה באולימפיאדה זה קאלט: המאמן עומד בצד הטרמפולינה עם חתיכת ספוג, כדי שבעתות חירום יוכל לזנק ולהשליכו למקום הנכון ברגע הנכון, ובכך למנוע ממתחרה שנפל מהטרמפולינה להעיף פיסות מהגולגולת שלו על המצלמות. שמו של מדליסט הזהב בטרמפולינה בלונדון היה Dong Dong. כל כך מופלא שאי אפשר להמציא את זה.

לונדון הפילה אותי בגדול. טקס הסיום הגיע לקצו, והיו אלו רק אני ושני שדרנים ביורוספורט שהמשכנו לבהות בשלושים דקות של צילומי זיקוקים במקום להודות שזה נגמר. בחצי שנייה האחרונה לפני שכיבו להם את האור והשידור, נשמע אחד מהם אומר בשקט: "And the big question is: What the hell are we going to do tomorrow?".

שנה וחצי של מחר עברה, וכך מצאתי את עצמי מול טקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בסוצ'י. אומרת לעצמי: נו, רק אצפה בטקס, הרי ספורט חורף זה לא באמת מעניין. ומכאן התדרדרתי פנימה בנפילה על הראש כמו גולש סנובורד אומלל על השלג דרדלה במתקן הסלופסטייל של סוצ'י.

במאמר מוסגר

כן, אני חושבת שהמשחקים לא היו צריכים להתקיים בסוצ'י וברוסיה בכלל מכל הסיבות הידועות. למרבה הצער, לוועד האולימפי יש פרשנות גמישה כמתעמלת קורה רומנית לקוד האתי שהוא עצמו כונן. עם זאת, משהחלו המשחקים איני רואה מה תשנה לכאן או לכאן החרמת צפייה אישית מהספה בביתי.
אפרופו, אנצל את פסקת המאמר המוסגר לספר לכם את אחת מעובדות הטריוויה החביבות עליי בקשר לאתיקה והוועד האולימפי: מייסד הוועד ומי שנחשב לאבי המשחקים האולימפיים המודרניים, הברון פייר דה קוברטן, דרש בתוקף להכניס ענפים אפעס לא ממש אתלטיים לאולימפיאדת שטוקהולם ב-1912: תחרויות אמנות בספרות, בארכיטקטורה, בציור, בפיסול ובמוזיקה. השוודים לא התלהבו, ולכן קוברטן נידב את הוועד לערוך את התחרויות עבורם. נחשו מי זכה במדליית הזהב הראשונה? הברון דה קוברטן בעצמו, עם השיר "אודה לספורט", אותו הגיש תחת שני שמות בדויים כדי לא להיחשד בהטיית שיקול דעת השופטים לטובתו. מחווה די ריקה לאור העובדה שהוא היה המתחרה היחיד בתחרות.

ובחזרה לסוצ'י
המשך…

6:15, 29 ביוני 2013. היום היפה ביותר במסעי לשפיצברגן מתחיל: שמי קטיפה, השתקפויות מופלאות, קרח צף בשלל צורות והפתעות מהמין החייתי.

שבוע קודם לכן עוד היה צורך בשילוב אימתני בין מלגזה, תשעה סוסים, דלי מי קרח ותזמורת לכת שלמה כדי להעיר ולהוציא אותי מהמיטה לפני עשר וחצי לפנות בוקר של יום במשרד, וגם זה ביום עירני יחסית. עתה, כשהצלחתי לברוח ולהותיר את השגרה היומיומית במרחק של יותר מ-5,000 ק"מ ממיטתי החדשה, עיניי כבר היו פקוחות כשקריאת ההשכמה בספינת המחקר ואווילוב הקדימה את זמנה ברבע שעה.

ארון, מנהל המשלחת, ידע כנראה עם מי יש לו עסק מהיום הראשון. קריאות ההשכמה שלו היו כשל אבא טוב שמעיר בעדינות את ילדיו: עם קול רך ומלטף, כמעט לוחש, ודיבור אטי במיוחד. יכולת להספיק לצחצח שיניים ולטגן חביתה בין ה"בוקר טוב" לבין ציון התאריך, לבין עדכון בעניין מספר מעלות החום השורר מחוץ לחלונות תאי הספינה ("מזג אוויר טרופי של 6 מעלות צלסיוס"). או אז הגיע הרגע של למשוך לילדים את השמיכה: "אה, כן, הערנו אתכם עשר דקות קודם, למקרה שתרצו לראות את הניבתן שמנמנם על פיסת קרח בכיוון השעה שלוש מהחרטום".

תוך חצי שנייה מלאו חללי הספינה ברעש טפיפות רגליים מהירות, עולות, יורדות ורצות במבוך החדרים והמסדרונות בעוד האנשים המחוברים אליהן עדיין ממשיכים לתחוב את עצמם לעוד כמה שכבות ביגוד, תוך שהם מנסים להיזכר היכן לעזאזל עוברת הדרך להגעה לחרטום החמקמק.

כשעוברים בפתח המפריד בין חלל הספינה המחומם היטב לבין הנוף הארקטי המצונן, הקור מצמית את גופך למקום בבת אחת, ומעיף ממך את שאריות עייפות הבוקר במכת שוק של כפור. אבל הפעם קורי השינה שעוד נחו על העיניים נקרעו לאבק דק בגלל שוק אחר: הנוף שפגש את מבטינו ביציאה.

במהלך שעות הלילה (שהיה, כרגיל בסבאלברד בעונה זו, שטוף אור שמש לכל אורכו) עברנו מהנופים הקודרים והעקרים בצבעי האדמה והאפור לממלכת כל גווני הלבן עד כחול של ווּדפיורדן. נדמה שיד נעלמה מוללה ושיטחה את העננים כשישנו, ותפרה מהם שמיכה דקה של קטיפה חלקה כמשי, שכיסתה את רוב השמיים. מבעדה כדור השמש דלק כפנס מעומעם שאפשר להסתכל עליו ישירות, ולו אור רך ומוזר, חסר זמן. חתיכות קרח לבנות תכולות צפו מסביב בדממה מוחלטת, נחות על ים שטוח ומבריק להפליא, כמו מראה – הים נראה כמו השמיים והשמיים כמו הים, וביניהם פס הפרדה של רכסי ההרים שבשולי הפיורד והשתקפותם במים, שיצרו סימטריה מופלאה דמויית שרשרת דקה הנמתחת לאורך האופק.

כל היופי החייזרי הזה נע לאט לאט, בלי טיפת רוח. ואנחנו שעונים על המעקה עם מצלמותינו, נותנים לקסם לשטוף אותנו בקצב המזדחל שלו, עד שהים הסיע לעברנו את הניבתן המובטח, שעדיין התהפך במיטת הקרח שלו בשעת בוקר מוקדמת זו.
המשך…

בשבועות האחרונים עקבו מהדורות החדשות בעולם אחרי קורותיה של ספינה שנלכדה בקרח הימי לא רחוק מחופי אנטארקטיקה, על ניסיונות החילוץ וציוצי הטוויטר של נוסעיה. אבל הסיפור המעניין באמת מתחבא מאחורי הסיבה להיותה שם והתמונה שלפניכם, שצולמה ביבשת הקפואה ב-1912. שבועות אחרי צילומה, ברגע חמקמק אחד, יבלע האיש הזה בלוויית כלביו בתוך אדמת הנוף הלבן והצחיח שסביבו כאילו לא דרך בה מעולם. יישארו ממנו רק דפים כתובים אחרונים שהשאיר אחריו בבסיס המוצא בתחילת הדרך: "אנחנו עוזבים מחר. עליי להפסיק את כתיבתי עכשיו, אולי למשך חודשיים, אולי לתמיד, כי מי יודע מה עלול לקרות בחודשיים הבאים…".
ובנקודה הזו, חבריו מסתובבים לאחור, וסיפור הישרדות מטורף, שיירשם לנצח בהיסטוריה האוסטרלית, מתחיל.

בשבועות האחרונים לא מעט אנשים שלחו לי לינק או שאלו אותי אם שמעתי על ספינת אקדמיק שוקלסקיי, שנתקעה בין גושי הקרח בעת ששייטה באחד האזורים הנידחים באנטארקטיקה. במשך יותר משבועיים ניסו לחלצה, וכל שוברת קרח ואוניית חילוץ שהגיעו נעצרו במהרה על ידי הקרח. כחמישים אנשי הצוות, המדענים והתיירים דווקא שמרו על מורל גבוה: חגגו את חג המולד וערב השנה החדשה, צילמו פינגווינים שבאו להציץ בתוספת החדשה בנוף, ואף העלו ליוטיוב שיר שחיברו וזייפו בקול, עם הפזמון החוזר "קרח, תפשיר! צ'ה צ'ה צ'ה!".

בעיניי, הסיפור האמיתי הסתתר דווקא במשפט אחד שכותבי החדשות לא התעכבו עליו: העובדה שהספינה שטה במסלול משוחזר "לציון 100 שנה ליציאת משלחת המחקר של החוקר האוסטרלי דגלאס מוסון לאנטארקטיקה". לנוסעים בני זמנינו היה קל לשמור על מצב רוח טוב, כשהם נתונים בחדרים מחוממים, עם ארוחות טובות, שמיכות פוך, מקלחות חמות וקשר זמין יחסית עם העולם החיצון, עליו יכלו לסמוך לעזרה – למוסון, השראתם למסע, לא היה אף אחד מכל אלו.

ביתן של רוחות השלג האיומות

דאגלס מוסון, אוסטרלי יליד בריטניה, היה גיאולוג צעיר כשחייו קיבלו תפנית מפתיעה בשנת 1907, בעקבות הזמנה להצטרף למשלחת לכיבוש הקוטב בראשותו של ארנסט שקלטון. המשלחת לא הצליחה להגיע לקוטב הגיאוגרפי, אבל התגאתה בכמה הישגים נאים, ששניים מהם נזקפו לראשות צוות שהוביל מוסון: מציאת הקוטב המגנטי הדרומי והטיפוס הראשון על ארבוס, הר הגעש הפעיל היחיד באנטארקטיקה, שבו מבעבעת לבה כתומה ולוהטת כקונטרסט מוחלט לסביבה הקפואה (עוד על המשלחת והמרוץ לקוטב הדרומי בכלל, בפוסט הזה).

מוסון הפך לאדם מבוקש בקרב משלחות לאזור, אבל בזמן שעמיתיו התחרו בנעיצת דגלים, הוא העדיף לרתום את פרסומו לחקר אפור, מפרך ונטול הלל באזורים שלא עניינו את מרבית החוקרים, תוך התעלמות מהמירוץ לכיבוש הקוטב שהתנהל באותו הזמן ביבשת. כיבוש, הרפתקאות, תהילה והזדמנות לעושר לא עניינו אותו. הוא היה מדען בנשמתו, ורצה להרחיב את גבולות הידע האנושי על היבשת בעזרת הנהגת משלחת מדעית פרופר, ולא כזו שתשתמש במחקר המדעי כתירוץ ליציאה להרפתקאה. אבל בסופו של דבר, לצד כמות אדירה של נתוני מחקר שהשיגה, המשלחת האנטארקטית האוסטרלית שבראשותו ידועה בעיקר בגלל הרפתקת ההישרדות המדהימה שנקשרה בשמו.

שניים מחברי המשלחת ביום טיפוסי בבסיס שהקימו בכף דניסון. יש גם תיעוד בוידאו!

המשלחת האנטארקטית האוסטרלית הראשונה יצאה מאוסטרליה ב-1911, על סיפונה של האורורה. רובה, כיאה לחזונו של מוסון, הורכב ממדענים צעירים ללא ניסיון קודם באזורי קוטב, וחלקם, כמי שהתגוררו באוסטרליה המדברית, אפילו לא ראו שלג מעולם. בינואר 1912 הגיעה הספינה לחוף לא מוכר באנטארקטיקה, שקיבל את השם "כף דניסון". אך בין חברי המשלחת נדמה שהיתה הסכמה שהשם המתאים לו ביותר היה "Home of the Blizzard" – בית הרוחות. יום של רוח במהירות 80 קמ"ש היה נחשב בקלות במקום זה כ"בריזה קלילה". מזג האוויר היה נוראי כמעט תמיד, וכל מה שלא היה מקובע היטב היה בסכנת תעופה, כולל ציוד במשקל 150 קילו. כן, האתר בו בחרו לבנות את בסיס האם שלהם התגלה מהר מאוד על פי נתונים שאספה המשלחת (ונתוני מחקרים נוספים בהמשך הדורות) כחוף עם משבי הרוחות המהירים ביותר בעולם. באחד הימים נמדדה רוח במהירות 320 קמ"ש!
המשך…

כל צבעי סבאלברד – כשממלכת הקרח נצבעת בגוונים אחרים משחשבת.

מרבדים ירוקים בקוטב? מדבר של כלום בגוון אספלט? הי, איפה הדובים והקרח שהבטיחו לי?

ביום בו נחת המטוס שלי באי שפיצברגן, הכל היה שרוי בערפל: ארכיפלג סבאלברד כולו, שהיה עטוף בשמיכת עננות כבדה, וחלל המוח שבין הרקות הכואבות של ראשי. הרבה דברים הטרידו את מחשבותיי באותה תקופה, ואי הוודאות והלחץ של ארגון הנסיעה בדקה התשעים כרסמו גם הם בשעות השינה שלי בימים שלפני הטיסה. על גבה של ערימת העייפות המצטברת הזו הונח הקש האחרון: זיכרונות עמומים שכבר התחלתי להדחיק של לילה ארוך ולא נוח המורכב ממקטעי שינה חטופים על ספסל עזוב בפיצרייה סגורה וחשוכה בשדה התעופה של אוסלו. התלאות שאנו עוברים בשביל החלומות שלנו. אל תשאלו.

עתה היו לפניי במצבי הקטטוני ונטול הקפה עוד שתי טיסות בין אוסלו לאיים, ואלו עברו עליי במצב של תרדמת כמתה-חיה, בוהה בעיניים צרות ובעפעפיים כבדים באובך העננים שמעבר לחלון המטוס הקטן, שנדמה כהשתקפות מראה של הכרתי המטושטשת. אבל אז הם הופיעו, איי סבאלברד. בדיוק כששאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה כאן, התשובה הפציעה מולי.

(מה שנראה כמו גלים הנשטפים לחוף בחלק העליון הוא למעשה קרחון הנשפך לים. פנטסטי!)

מבין העננים החלו לצוץ השפיצים של שפיצברגן – תערי צוקים חדים בחום-כחול, משורטט קווים לבנים של שלג. ביניהם לובן אינסופי שמורכב מערבוביה של קרח, שלג וצעיפי עננים רכים. פה ושם מופיעים באמצע הלובן נקודה קטנה או קו דקיק כצלקת כחולה, היכן שההתחממות הגלובלית המיסה את כסות הקרח וטיפותיו התנקזו לבריכת מים בצבע טורקיז. במקומות מסוימים תערי הרכס נפגשו ויצרו ביניהם מכתש שהעננים מסתירים את אדמתו, עליה איש לא ידרוך לנצח. המחזה הזה היה בדיוק מה שחלמתי עליו בשנים ארוכות של עבודה משרדית ואוטובוסים מפויחים הנעים בפקק על פני אספלט עירוני – ארץ בתולית בכחול-לבן בסוף העולם.
המשך…

הליכה לאורך השוליים הצפוניים של העיר הכי הצפונית בעולם, בינות כלבי מזחלות, נופים ערפיליים וציפורים בעלי קילומטרז' מרשים במיוחד, מתחת לשמש סגרירית שמסרבת לשקוע בלילות. פוסט שמוזר לכתוב אותו עכשיו, 4 חודשים אחרי, בימים שאחרי חזרתו של שעון החורף. לו רק גם אני הייתי שחפית הקוטב.

השמש זרחה כשהתעוררתי בבית המלון בלונגיירביין, שפיצברגן (סבאלברד). לקח לי כמה שניות להתעשת, לחזור להכרה ולהיזכר שבמקום בו אני נמצאת כרגע זריחתה של השמש הזו אירעה כבר לפני חודשיים ומאז היא מיאנה לרדת בחזרה ולצלול במי הפיורד האפור-תכלת שנשקף מעבר לזגוגית החלון.

לנו, רוב תושבי העולם, קשה לתפוס את הקונספט של אור יום בלתי נגמר במשך כמה חודשים ברצף. שקיעתה היומית של השמש היא הלא הדבר הכי ברור (כשמש!) ובסיסי ומובן מאליו עבורנו, ולכן איננו מבינים איך אפשר לחיות בשלום בלעדיה ובלי החושך המגיע אחריה, שמסביר לשעון הביולוגי שלנו בצורה הכי ויזואלית ומוחשית את ההבדל בין יום ולילה.

במפתיע, גיליתי שמתרגלים לאור טבעי 24 שעות ביממה די מהר. למעשה, אחרי כמעט כשבועיים שכאלו, התקשיתי להסתדר בלעדיו כששבתי ארצה. הנחיתה בישראל היתה בשבילי חושך בעיניים, גם במובן המילולי: היה ממש מדכא לפגוש שוב בחשיכה (והחום של חודש יולי! בלללע!), והופתעתי לגלות את האפקט השלילי שלה עליי בימים הראשונים לחזרתי. עתה עם שובו של שעון החורף אני מרגישה את זה שוב.

האור הרציף בחודשי הקיץ בסבאלברד הוא כיף גדול, אלא שיש לו סוף, והוא מגיע עם ריבית והצמדה: בעונת החורף התושבים משלמים עליו בהתמודדות עם חשכת לילה ארוכה במיוחד – הלילה הארקטי התחיל באיים לפני כשבוע, והשמש תזרח שוב רק באמצע פברואר. אאוץ'.

ציפור אחת, שהתרגלה להשפעתן המטיבה של שעות האור הארוכות, החליטה למצוא פתרון לחשכת החורף המדכאת ולאמץ אורח חיים הדוגל במוטו "לעולם בעקבות השמש". שחפית הקוטב (Arctic Tern) מנצלת עד תום את הקיץ הארקטי הנהדר ושטוף השמש באזור הקוטב הצפוני, ואיך שהשמש מתחילה לנדוד אל הדרום היא יוצאת בעקבותיה – כל הדרך אל אזור הקוטב הדרומי, שבו מתחיל הקיץ בדיוק כאשר אצלנו החורף רק מפציע. חיים שלמים של נדודים בין בילוי בקיץ קריר בקוטב אחד לבין חופשת קיץ קפואה בקוטב השני. אפשר גם?

בראותך את שלט הדוב, לאחור מיד סוב!

בתמונה השנייה בפוסט הקודם, אותה צילמתי מחלון המטוס, תוכלו לראות כביש ארוך היוצא מהעיר לונגיירביין ועובר לא רחוק מחופו של הפיורד שלשפתו היא שוכנת. הוא מתעקל קלות בין סחופת ימית ובריכות קטנות, ולכאורה נראה כממשיך הלאה אל המרחבים, כמו מציע דרך מילוט יבשתית מהעיירה הקטנה. אך כביש המתחיל בלונגיירביין הוא לא יותר מהבטחה לא ממומשת. בסוף כל כביש שאתם רואים בסבאלברד יושב משולש עם דוב לבן – שלט אזהרה שמסביר שמכאן והלאה זוהי ממלכת הדובים, נא להסתובב לאחור ולשוב בחזרה לאזור הבטוח בתוככי העיירה, המשלט הזעיר של בני האדם בארץ הפרא.
המשך…

שעתיים קודם לכן עדיין שקלתי להתפכח מהרעיון המטורף לטוס בעוד 3 שבועות לקוטב הצפוני. אבל השיחה עם שלומית מ"אקספלור", אליה פניתי לעזרה בייעוץ ובבירוקרטיה, היתה גדושה בתיאורי פיורדים שלווים, קרחונים תכולים ומקומות מופלאים. והמחשבות שלי, שביום יום היו כלואות במעגל של ייאוש כלכלי וכללי בלבנט המיוזע, טסו הרחק אל מרחבים נידחים וקרירים שבהם מחכות הרפתקאות מרתקות. ניסיתי לעגן אותן לקרקע כדי לקבל החלטה, ולשם כך ניסיתי להיצמד לפרטים הקטנים. למשל, מה יש לעשות ב-20 השעות עד לבואה של ספינתי בעיר הבירה של סבאלברד, לונגיירביין (Longyearbyen) – שאותה שלומית הגדירה כ"עיירה של 5 וחצי רחובות". אולי לצאת ולשוטט בהרים מסביב?

זה לא מומלץ אם את לבדך, אמרה שלומית. כדאי לצאת מהעיר רק בקבוצה.

אני כבר ראיתי לנגד עיניי עולם פשע שלם, המורכב מעובדי מכרות הפחם הקשוחים באיים, מהגרים סמי חוקיים או סתם אנשים שמשועממים למוות מצעידה הולכת וחוזרת בעיירה כה קטנה ומנותקת, המחליטים לתבל את שגרת יומם בחטיפת תיקים ובהטרדת מטיילות בודדות.

"לא", היא אמרה, "אין שם פשע בכלל. בטוח לגמרי".
– אז מה הבעיה לצאת מגבולות הרחובות?
– את כנראה תיטרפי על ידי דב קוטב.

זהו זה, אמרתי לעצמי. אני חייבת לנסוע לשם.

הדב הראשון מחכה לכם כבר בנחיתה, על מסוע המזוודות בשדה התעופה הזעיר, כמעין גרסה מקומית לכלבי חיפוש הסמים. מפוחלץ, כמובן. עד תום הטיול שלי בשפיצברגן למדתי שלונגיירביין היא המקום שבו פוגשים הכי הרבה דובי קוטב באיי סבאלברד – אומנם מזן הפוסט-מורטם, אבל הם בכל מקום. אפילו בכניסה לסופרמרקט.
במשרדים שמול המלון שלי, למשל, אחד העובדים יצא לחופשה, ובהיעדרו הוחלף בבובת דוב ענקית, שמילאה את תפקידו בחריצות יתרה.

ברוכים הבאים אל לונגיירביין, היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. בניגוד ל(סוג של)עיר הכי דרומית בעולם, אושוואיה, ללונגיירביין יש איזה איפוק נורבגי מנומס והיא לא מנסה לחלוב את זה בשלטי "הכי צפוני בתבל" ו"סוף העולם!" על כל מסעדה, חנות ומלון – היא רק מציינת ביובש את שמה לצד ספרות קו הרוחב בו היא ממוקמת: 78°13′N.
המשך…

אי שם בצפון כדור הארץ, היכן שהמעלות יורדות, הקרח מתאסף בים ובני האדם נעלמים מהנוף, ישנה קבוצת איים קטנה, שבה פסגות מחודדות מציצות מתוך מעטה הקרח והשלג, דובי קוטב לבנים משוטטים במרחבים, והתרופה ליום הדין של שוק המזון העולמי קבורה בכספת קפואה מתחת לאדמה.

ברוכים הבאים אל שפיצברגן, סבאלברד, שבאזור הקוטב הצפוני. המקום שבו אסור לאף אחד להיוולד, להיקבר, לצאת ברגל מרחובות עיר הבירה בלי אישור של המושל, או לגדל חתול. כל העובדות שלא ידעתם על המקום שכנראה מעולם לא שמעתם עליו. נו, זה הזמן להתחיל.

איפה זה? הייתי מספרת לכם שהאיים משתרעים בין קווי הרוחב 74 ו-81 מעלות, כלומר, במיקום יותר צפוני מאלסקה ומרוסיה היבשתית – אבל הכי פשוט להראות מפה של החלק העליון של כדור הארץ, לשים חץ ולומר "כאן!":

לעולם בעקבות השמש: למעשה, איי סבאלברד כה קרובים לקוטב עד שלא רק שיש בקיץ שמש חצות, אלא שמסוף אפריל ועד מאוחר באוגוסט השמש כלל אינה שוקעת, ומאירה 24 שעות ביממה. באופן מדכא, בחורף קורה ההיפך, ובמשך כשלושה וחצי חודשים שורר באיים חושך מוחלט. אבל אז לפחות חשוך מספיק כדי לצפות באחת מתופעות הטבע היפות בעולם – הזוהר הצפוני (בעודכם הופכים לנציב קרח מהקור בחוץ).

השפיץ של השפיצברגן: אם השם שפִּיצברגן משעשע אתכם, תדעו שה"שפיץ" בו הוא לא מקרי – פירוש השם הוא "הרים מחודדים". שפיצברגן הוא האי הגדול ביותר באיי סבאלברד, שמהווה כשני שליש מהשטח היבשתי של כל הארכיפלג. ואגב, סבאלברד (מבוטא Svalbard) בתרגום לעברית הינו "חופים קרים". לא שמות יצירתיים במיוחד, אך מהווים תיאור מדויק לעילא.

הרבה קילומטראז' ומעט אנשים: שטחו של שפיצברגן גדול פי 1.7 לערך מישראל, אבל כל אוכלוסיית האיים כולה מונה כ-2,700 איש. רובם נורבגים, והשאר רוסים, תאילנדים, דנים וכו'. אין, ומעולם לא היו, אינואיטים ("אסקימוסים") באיים. כנראה שגם עבורם זה היה חור מרוחק מדי מכדי להגיע אליו. הפרנסה במקום מתחלקת לשלושה ענפים מרכזיים: תיירות, כרייה ומחקר, והחיים הם לא פיקניק: קור אימים, חודשים של חשיכה מוחלטת, סכנת טריפה על ידי דובים משוטטים, ומכיוון שהכל מיובא מרחוק, קילו עגבניות עולה 30 שקלים – אבל לפחות אין מע"מ.

הכי צפוניים שיש: כמעט כל תושבי האיים מתגוררים בבירה ששמה לונגיירביין, שהיא (אם מתעלמים מבסיסי צבא ותחנות מחקר) היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. יש בה את כל המוסדות הרגילים: כנסייה, פאבים, בית ספר יסודי ועל יסודי ואפילו מרכז אוניברסיטאי קטן, מרכז תרבות, סופרמרקט ובית חולים עם 6 מיטות אשפוז בלבד. עם זאת, קשה לומר שהיא עיר סטנדרטית:

החוק אוסר על לידות בלונגיירביין. בית החולים המקומי פשוט לא ערוך להתמודד עם העניין. אי לכך, כל אישה בהיריון מתקדם באיים נשלחת אחר כבוד בחזרה ליבשת אירופה כדי שתלד שם.
כהשלמה למעגל החיים המשונה בשפיצברגן, קבורת מתים אסורה בסבאלברד, מטעמים פרקטיים: האדמה קופאת, ולכן קשה לחפור בה והגופות לא מצליחות להירקב. גם הן נשלחות בחזרה לארץ המוצא של הנפטר, אבל מותר למת לחזור כאפר בכד.
אין שירותי רווחה בסבאלברד. אין לך כסף לדיור? תועף על הטיסה הבאה החוצה מהאיים באופן חד כיווני לפני שתקפא למוות. זקוק לשירותים סיעודיים? שדה התעופה בכיוון ההוא, שיהיה בהצלחה.

ויש עוד בעיה קטנה. טוב, לא כל כך קטנה: היא שוקלת בין 200 ל-800 קילו, ויש כ-3,000 ממנה ברחבי האיים (יותר ממספר התושבים האנושיים): דובי קוטב. חיות פרא אלו אינן חייכניות במציאות כפי שהן מצטיירות בפרסומות של קוקה קולה, והן מהוות סכנת חיים לכל המטיילים באיים. אי לכך החוק אוסר על יציאה ברגל מתחומי העיר לונגיירביין לכל מקום אחר באיים ללא נשק וללא אישור מן המושל.
מטיילים עצמאיים מוזמנים לעיין בחוברת ארוכה על כללי הזהירות מפני דובים, כולל הוראות לאיזה חלק של הדוב עדיף לכוון את הנשק בעת תקיפה. החוברת גם מציינת את העובדה שדוב קוטב הינו חיה מוגנת, ולכן אסור לירות בו אלא במקרה של תקיפה מסכנת חיים. כל ירי מוביל לחקירה פלילית לבדיקת האירוע, האם מדובר בהריגה מוצדקת או ברצח שדינו מאסר.

ולא, אין שם פינגווינים. כבר דיברנו על זה, זוכרים? פינגווינים יש רק בדרום, ודובי קוטב – רק בצפון. בסבאלברד יש גם שועלים ארקטיים, ניבתנים (walrus), כלבי ים, איילי צפון ושלל ציפורים.
האמת? התגעגעתי לפינגווינים. הציפורים של שפיצברגן מצוידות בכושר תעופה, מה שלא משמח במיוחד כשמנסים לתפוס אותן לצילום.

עוד חיה שאין בסבאלברד: חתולים. כלבי מזחלות קיימים באי, אך נאסר על התושבים לגדל חתולים או לייבא אותם לארכיפלג. זאת מכיוון שבני משפחת החתוליים הם ציידים מומחים וקטלניים, שיכולים לחסל בשיטתיות את החי המקומי באזור פרא בתולי שכזה. רוצים חתול? תסתפקו בדג זהב. מזל שיש באי דובים, אחרת לא היה לתושבי שפיצברגן שום דבר להעלות לאינטרנט.

שתייה קצובה: אז מה עושים התושבים בלילות הקרים והחשוכים בתקופת החורף בעיר, חוץ מלהסתכל על הזוהר הצפוני? אם עניתם "להשתכר", ובכן, זו עלולה להיות בעיה. לכל תושב בסבאלברד יש מכסת מקסימום קפדנית של אלכוהול (כולל בירה) שמותר לו לקנות מדי חודש. למשל, לא יותר משני בקבוקי ליקר לחודש, ועד 24 פחיות של בירה של לא יותר מ-4.75 אחוז.
נגמרה לכם הקצבה? זה בסדר, יש בסבאלברד ברים שבהם תוכלו להמשיך את הילולת השתייה. אחד מהם נקרא בשם המתבקש "SvalBar".

פריחה בקוטב: בקיץ, כאמור, יש הרבה אור שמש. 24 שעות ביממה. בזמן הקצר הזה אדמת האי עושה את הבלתי יאומן ומצמיחה פרחים. כלומר, לא ב-60% ממנה שקבור תחת קרחונים ולא ברוב השאר, שבו העפר קפוא לנצח. אבל פה ושם מלבבים צמחים קטנטנים (אין עצים ואין שיחים בכלל), ואפילו יפים במיוחד – כבעלת שריטה לפרחי בר צילמתי 300 תמונות שלהם, אז תזכו לראות קצת מהיופי הזה בפוסט נפרד בהמשך.

כספת בוטנית עולמית ותת קרקעית: אי שם בפאתי עיר הבירה לונגיירביין קבורים עמוק באדמתו של הר עוד 6.5 מיליון זרעים. תכירו את כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד: מאגר גנים תת קרקעי של זרעי צמחים מכל העולם, שיוכל לשמש את האנושות לחידוש החקלאות במקרה של הכחדת צמחים המונית, אזורית או כלל עולמית. הכספת המשוכללת נחנכה ב-2008. לפני כן, במשך יותר מעשרים שנה, הנורבגים פשוט הטמינו את הזרעים במכרה פחם ישן וקפוא מחוץ לעיר. המאגר העולמי הוקם דווקא בחור הזה מכמה סיבות: המקום גבוה מכדי להיות מוצף מעליית פני האוקיינוסים, רחוק מאזורי סכנת רעידת אדמה, קר בו כל כך והאדמה מסביב קפואת עד, כך שאם המקררים בכספת יתקלקלו, ייקח שבועות ארוכים עד שהטמפרטורה תגיע למינוס שלוש מעלות – יש לקוות שעד אז יגיע טכנאי כלשהו לטפל בבעיה, והאנושות שוב תוכל לישון בשקט.

פוסטים קודמים בנושאים דומים:
המסע לאנטארקטיקה: עובדות מפתיעות על היבשת הקפואה

פורסם במקור בפורום מוזיקה ישראלית של וויינט, אי שם בשנת 2006.

היום בבוקר, בשעה מוקדמת מדי ברכבת, הקשבתי לשיר ההוא של יאפים עם ג'יפים, זה שכתבתי עליו לפני שנתיים, כשהייתי מובטלת, שהוא יהיה המנון הבלוז הפרטי שלי בפקקי הבוקר לכשאתחיל לעבוד, וחייכתי. הטון הציני מלגלג שלו כבר לא נראה אכזרי עד כאב במראה הריאליסטית שהוא מציב בפניי. יכולתי לחייך איתו. יכולתי לגעת בשאיפה של הבית האחרון.

– "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות"
– "תשירו, כולם! גם אתם עבדים למקצוע שלכם!"
(דודי לוי ודן תורן, בהופעה בתיאטרון תמונע 2003)

אי שם ב-1990 היה סרט קטן, טיפשי וזניח בכיכובם של טום הנקס ומג ריאן ושמו "ג'ו נגד הוולקנו". לא ברור למה, אבל שתי סצנות ממנו נחקקו בראשי. אחת מהן היא הפתיחה.

שוט של נחיל של אנשים לבושים בחליפות כהות בדרכו לעבודה, כולם נראים אותו דבר כמו סרט נע בפס ייצור אפור. שפופים, צועדים בכבדות מתוך אינרציה. עיניים כבויות כמי שלא התעורר בבוקר, והבוקר הרדום הזה נמשך כבר תקופה ארוכה מאוד. מצעד רגליים על מדרכה, על הבוץ. באמצע פרח צבעוני אחד וגם הוא נרמס בנעל שחורה בהיסח הדעת. ברקע שיר בלוז שחור שהפזמון שלו נחרט בזכרוני: I sold my soul to the company's store. הייתי ילדה אז, ועולם העבודה היה נראה רחוק ממני שעות אור, אך התחברתי מאוד לתחושה הכבדה של מציאות ברירת המחדל המבהילה הזו, כשאפרוריות השגרה משתלטת עליך והעייפות גורמת לך לפספס את הדברים היפים ששוכנים במרחק פסיעת רגל, ואזי נדרכים מתחתיה בלי משים.

אם הייתי מצלמת עיבוד מודרני לסצנה הנ"ל, הייתי משתמשת ב"אין פקקי תנועה" של יאפים עם ג'יפים. בלוז של ימינו אנו. צילום של אוטובוס ישן ומזדחל בשעת בוקר מוקדמת מדי, עמוס לעייפה. מבט בעיניים קרועות מחוסר שינה בוהות בצפיפות כלי הרכב שמעבר לשמשה המאובקת. מכוניות-מכוניות כמו קופסאות סדורות בנתיבי איילון, הרבה אפור של אספלט ובניינים שעשן וזיהום דבקו בהם. הצבע היחיד מגיע משלטי פרסומת ענקיים ומאיימים.

אין פקקי תנועה בדרך לגן עדן
ומצדי זו הדרך לגיהינום
הקצב שובר למלאך את הכנפיים
עוד שיגור כושל לחלל החיצון

אוטובוס בצבע ירוק משתעל מלוא אגזוז על הולכי רגל עייפים. רכבת ממהרת גולשת מתחת לנתיב אל תחנת השלום החשוכה תמידית. קירותיה של התחנה עשויים לבני זכוכית כדי לנצל את האור הטבעי, אך זרם המכוניות הפך אותן למלוכלכות ולסמי-אטומות, תורמות עוד יותר לתחושה האפרורית. מהחלון התחתון של רכבת דו קומתית רואים רק ים של רגליים רצות כאיש אחד על רצפת הבטון. כאב ראש המום הולם ברקות. המנון הבלוז מתנגן בטון של השלמה מתוך ייאוש, קולו רוטן וסרקסטי:
המשך…

הכותרת מכילה את אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהבת שפיריות. זהו אינו רגש הדדי. הן בורחות כל אימת שאני בסביבה עם מצלמה, ואחרי תמרוני התחמקות ארוכים ומייגעים בשמש הלוהטת, מזדרזות להציג נכונות למראית עין לשיתוף פעולה מיד כשהבטריה נגמרת. בדרום אמריקה, למשל, ראיתי עשרות מהן והצלחתי לצלם רק אחת בלבד (אבל ממש מדהימה, ענקית בגודלה).

אבל ביום רביעי אחה"צ, אחרי שעה קלה בשדה הנטוש הכה אהוב עלי (שנחמס לזוועתי בחודשים האחרונים בחלקו הגדול על ידי עוד מגרש חנייה אפור ומכוער), היו כמה שעצרו לשמח צלמת עייפה שחיפשה מעט חופש ממשרדים ומקירות. אחת אפילו עשתה זאת בחיוך.

תמונה שצילמתי באותו שדה לפני שנה. כל הנוף מאחור, שבאותו זמן היה חרוש (למניעת שריפות מהצמחיה היבשה, אני מניחה) ובחורף מתמלא במגוון פרחים וחרקים מסחרר, כוסה לאחרונה בבטון ובאספלט – כי למה לבנות חניון תת קרקעי כשאפשר להרוס עוד שטחים פראיים שאף אחד לא סופר, שהינם שקופים בפני רוב האנשים שמפספסים את המקום הכי יפה בעיר?

תראו את החיוך. איך אפשר לא לאהוב אותן? (לפחות כשאתם צופים בהן סטטיות בחסות המזגן)