כל גופי כואב ומותש ומלא סימנים כחולים מהערב הסוריאליסטי שעבר עליי, אבל אני לא יכולה להירדם מרוב אדרנלין. נדמה לי שזה בעיקר בגלל הרגע המוזר שבו בעודי מסתכלת אחורה על קהל של 15 אלף אנשים מתרגשים הממתינים לתחילת ההופעה, לפתע בחושך ובהמתנה המשמימה מישהו נוגע בכתף שלי בעדינות אני מסתובבת, ורגע, זה פאקינג ווין באטלר.

תוך שניות אני עוזרת לסולן ארקייד פייר לייצב את עצמו על המעקה, כדי שהוא ואחיו ישלפו מהקהל שני חברים חדשים שפגשתי בבוקר (אחד מהם כמעט נפל מהבמה מההלם) ויזמינו אותם להכות בנבוט מכוסה פרווה צבעונית בפיניאטה עצומה בצורת טלפון סלולארי, ואז ווין מרוקן פח שלם של ממתקים בכל הצבעים והצורות על הראש שלי. אני החזקתי את הנעל של ווין באטלר, לעזאזל. ואני אפילו לא בטוחה שזה הרגע הכי הזוי שהיה לי ביום המטורף הזה.

הגעתי ללונדון לפני לא הרבה יותר מ-24 שעות – אני חושבת לעצמי בעוד ווין שוב רץ קדימה להיעזר בשירותי האחיזה שלי והגיטרה שלו עושה קראוד סרפינג מעל הראש שלי – ואפילו בלי כרטיס להופעה, והנה אני בשורה ראשונה באמצע מול ארקייד פייר וכל ארלס קורט מוחץ אותי למוות. זה כואב, זה ישאיר סימן (וכבר יש לי כאלו מההופעה של הבאזקוקס – ועל כך ועל פסטיבל פרימוורה סאונד בברצלונה בכלל בקרוב), וכל כך כל כך כיף לי.
אני כבר לא יכולה לחכות לראות מה עוד יקרה בימים הבאים.

ווין!!!!