אפילו עז


המסע לאנטארקטיקה: עוגן הרם!
יום יום שבת, 13 פברואר 2010, 23:31
4 תגובות

בערב ה-9 בפברואר 2009 יצאנו לדרך. על פני מים שקטים שטנו לאורך תעלת ביגל המפרידה בין דרום אמריקה למרחבי הים הפתוח, מתרחקים לאט לאט מהיבשה.

b-antrc-02_4447.jpg

b-antrc-02_4400-1.jpg

b-antrc-02_4419.jpg

כשאתה משיג מטרה שחלמת עליה כל כך הרבה שנים, אתה קצת ממאן להאמין שזה באמת אמיתי, שלא תתעורר בעוד רגע והכל ייעלם כלא היה. אבל כל הסימנים הצביעו על כך שהנה זה קורה: מתחת לרגליי היה שרוע סיפונה של "פרופסור מולצ'נוב", העוגן התרומם, ולאט לאט התרחקה היבשה אל מעבר לאופק. זהו זה, אני באמת נוסעת לאנטארקטיקה.

ורק לפני שבועיים הכל נראה אחרת לגמרי. באיזשהו שלב התחלתי לדמות את החלום שלי להגיע ליבשת השביעית לתור לרכבת של אינדיאנה ג'ונס ביורודיסני פריז: התוך נראה ארוך ואינסופי, אבל אתה מתקדם צעד-צעד, עד שאחרי שעה ארוכה פתאום נדמה שהנה, עוד חמישה אנשים וזה תורך. או-אז יתברר לך שאחרי האדם החמישי יש עץ, עמוד או איזה מכשול אחר, שמסתיר עוד עשרה אנשים. עברת אותם ואחריהם, הופה! יש עוד עיקול עם עוד 15 איש, ועוד 7 ועוד 10…

b-antrc-02_4406.jpg

אחרי שנים של חלומות בהקיץ וחיסכון של דולר לדולר, הגעתי אל אושוואיה שבארגנטינה, נמל המוצא לסיורים לאנטארקטיקה, וכאן כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש. בירוקרטיה, מזג אוויר, בנקים, העברות כספיות, מזל רע, ספינה שטבעה ועוגת גזר (אל תשאלו). לא אלאה אתכם בפרטים המייגעים. התחלתי לחשוב שהיקום כולו מנסה לאותת לי לפרוש בשקט, ולפתע הכל השתנה והסתדר בבת אחת בצורה הרבה יותר טובה משציפינו.
בסופו של דבר, שהינו באושוואיה 3 שבועות של בירורקטיה, ייאוש, סידורים, הכנות, הזמנות והמתנה, ועל הדרך התאהבנו בעיר המקסימה הזו. היא הפכה לבית שלנו, עם הסופרמרקט "שלנו", האינטרנט-קפה "שלנו", האנשים שכבר מזהים ומברכים אותך לשלום ברחוב. או המפל המקסים "שלנו", שנמצא בחלק נידח של העיר חבוי בין צמחייה עבותה ואיש לא מכיר אותו, ואליו הגענו בשיטוט מקרי.

b-tdf_4420.jpg
אושוואיה אהובתי
b-antrc-02_4404-1.jpg
תמונות נוספות משהותנו בעיר ובארץ האש בכלל, כאן
b-antrc-02_4414.jpg

עכשיו, על הסיפון, בתי העץ הצבעוניים והציוריים של אושוואיה הולכים ומתרחקים. מהים יש לך זווית הסתכלות לגמרי אחרת על נופיה היומיומיים של העיר, על ההרים שכל בוקר היית מתעורר ובודק האם פסגותיהם מוסתרות בעננים כדי לנחש מה האקלים ההפכפך צופן לך היום. 9 בפברואר, 7 בערב. כל כך דרומית בכדור הארץ שעדיין יש שמש מלאה שמאירה את השמיים ומדגישה את יופייה של העיר שכמו נפרדת ממך לשלום.

b-antrc-02_4413.jpg
b-antrc-02_4424.jpg

b-antrc-02_4429.jpg

זהו זה. אני מתקשה להפנים. יצאנו אל אנטארקטיקה. יש לי דמעות בעיניים, וגם השמיים מתחילים לזלוג באופק. עננים כהים מסתירים את הנוף מאחור, ממטירים גשם על לשונות היבשה שתעלת ביגל עוברת ביניהן, אבל על הסיפון עדיין זורחת שמש. יבש לחלוטין. התחלה טובה.

b-antrc-02_4418.jpg

b-antrc-02_4448.jpg

b-antrc-02_4445-1.jpg

b-antrc-02_4444.jpg

כולם על הסיפון, מצלמים, מברכים לשלום, מתחילים בהיכרות ראשונית. הבחור עם המשקפת לידי זועק בהתרגשות: "פינגווין!!!". אני צוחקת. אתה לא קצת מקדים את המאוחר? אבל מקץ דקותיים מתגלים צמד פינגווינים מגלנים שוחים במים. מלמעלה מטוס חוצה עננים דקים בצבעים של שקיעה.

b-antrc-02_4450-1.jpg

b-antrc-02_4452-1.jpg

יורדים לפאב לשיחת היכרות והמפגש שיהפוך להתמכרות עם משחק הקלפים האנגלי "בלאב". לחדר האוכל לארוחת ערב חגיגית. ושוב עולים בחזרה להציץ מה קורה בחוץ. הנוף צבוע בגוונים של ערב. נקודה קטנה ורודה תופסת את מבטי מאחורי ההר. מה זה יכול להיות? אור כלשהו? לאט לאט נחשפת התשובה: ירח. אם התמזל מזלכם לפגוש אותו בנקודה נמוכה, כשהוא רק מתחיל את טיפוסו הארוך אל השמיים, הוא יהיה גדול יותר, בצבע ורוד-כתום עז, שיילך ויצטהב ואחר כך ילבין ככל שיעלה אל הרקיע.

b-antrc-02_4459.jpg

b-antrc-02_4456.jpg

עוד כמה סיבובי הימורים על "בלאב", ולישון. בדרך לחדר אני יוצאת לרגע החוצה. בוהה בשמי הלילה ובירח, מקשיבה לרחש הגלים ומשב הרוח הקרירה. כן, זה ממש כאן, מעבר לאופק. אנטארקטיקה, הנה אנו באים! חייכתי לעצמי, כמו גם שאר ידידיי החדשים על הסיפון. ידענו שההרפתקה שלנו התחילה. אנחנו מוכנים.

(או כך לפחות חשבנו עד למחרת בבוקר, כשהגיעה מחלת הים)

b-antrc-02_4466.jpg


בפרק הבא: כל מה שלא ידעתם על אנטארקטיקה ולא היה לכם את מי לשאול. למה למטוס הראשון ביבשת לא היו כנפיים? כמה קרח יש בה? וכמה עצים, כספומטים ודובי קוטב?


 4 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

איפה הסיפור הנפלא על "איך בסוף כן שטתי לאנטרקטיקה ועוד בסיור הטוב יותר", איפה? 🙂

תגובה מאת ‏גיאחה ‏02.14.10 @ 1:14

🙂
זה סיפור מעולה, אבל ביקשו מאיתנו לא לפרסם את העניין באופן ציבורי, כי היינו מקרה חריג ולא רצו שזה יהפוך לתקדים בתעשיית התיירות המקומית. חוץ מזה, ככל שנתקדם יותר מהר בפוסטים הפותחים, כך נגיע מהר יותר לפינגווינים הפאנקיסטיים ולפינגווינים המלכותיים!

תגובה מאת ‏יעל ‏02.14.10 @ 11:35

אמרתי לך שבסופו של דבר יהיה איזון אז עם כל המכשולים יצאנו למסע הרבה יותר שווה!!!!

תגובה מאת ‏keves16 ‏02.16.10 @ 9:14

זוכרת את הסיפור המילולי וכיף לראות את הסיפור הויזואלי 🙂

תגובה מאת ‏נועה ‏02.17.10 @ 11:17



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)