אפילו עז


המסע לאנטארקטיקה: חתיכת בריטניה בלב ים
יום יום ראשון, 21 מרץ 2010, 20:58
13 תגובות

איי פוקלנד הם כמו פיסה קטנה של אנגליה הכפרית שהתנתקה לפני כמה עשורים מבריטניה, התפוררה מעט וחלקיה נסחפו אל הקצה השני של כדור הארץ. גם כאן יש תאי טלפון אדומים, והתושבים מדברים במבטא בריטי, נוהגים בצד שמאל ומקפידים על שעת תה. אך האשלייה האירופאית נסדקת כשמגלים שעל כל תושב אנושי באי יש כ-180 פינגווינים.

b-antrc-04-fk2_4728-1.jpg

b-antrc-05-fk3_4827-2.jpg

מהסיפון נראו האיים כגבעות קטנות, כשעל זו שמולנו סודרו שורות שורות של בתים לבנים קטנים בעלי גגות צבעוניים – בנייניה של סטנלי, הבירה וגם העיר היחידה באיי פוקלנד. היה לרשותנו חצי יום לשוטט ביניהם, או פחות מזה אם נחליט לעלות על האוטובוס שעמד בצד הנמל, ועמד לצאת אל מושבה קטנה של פינגווינים מגלניים הסמוכה לעיר. תוך רבע שנייה מקבלת האפשרויות מיהרו כל נוסעי הספינה לתפוס מושב באוטובוס. בכניסה אליו פגשנו במפקד המשמר האזרחי של סטנלי, בכבאי אש בכיר ובנהג האוטובוס – שהיו כולם למעשה אדם אחד. בפוקלנד אין אבטלה. מדריך הטיולים היה חולה, וכך הנהג הנרגן אך המשעשע שלנו הוסיף באותו בוקר עוד תפקיד לרשימה. הוא ניסה למלא אותו ככל יכולתו: "פרט לפינגווינים, בג'יפסי קוב תוכלו לראות מגוון עשיר של מיני ציפורים. הייתי מפרט עבורכם אלו ציפורים, אבל כל העופות נראות לי אותו דבר". פול, מדריך הצפרות שלנו, הבליג בשקט ואז שאל אם אפשר בדרך חזרה ללכת מהמפרץ לעיר כמסלול רגלי חביב. "בטח, בקצה הדרך הזו אתה פונה שמאלה, ממשיך לאורך החוף, יש נוף יפה לים. נדמה לי שזה לוקח כשעה וחצי, אבל מאיפה לי לדעת. אני גר פה כל חיי ומעולם לא הלכתי את זה ברגל. למה לי? הרי בשביל זה המציאו את המכונית, לעזאזל!".
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: הדשא של השכן שחור-לבן יותר (פוסט מצולם)
יום יום שישי, 12 מרץ 2010, 12:45
4 תגובות

באיי פוקלנד, אם הדשא של השכן ירוק יותר זה רק בגלל שיש עליו פחות פינגווינים. עצירה ראשונה בדרך ליבשת הדרומית במושבת פינגווינים לבני אוזן (ג'נטו).

b-antrc-03-fk1_4565.jpg
יש אנשים שקוראים לנוף הזה "החצר האחורית שלנו"
b-antrc-03-fk1_4538.jpg

בוקר ה-11 בפברואר 2009 נפתח בהתרוממות רוח, כשהתעוררנו בשעת בוקר מוקדמת אל מראה שגרם לך סוף סוף לחוות על בשרך את האופורייה, תחושת הרווחה והגילוי ואנחת הרווחה שקראת עליהן בכל כך הרבה ספרי הרפתקאות בילדותך: הרגע שבו אחרי ימים ארוכים בלב ים מלח בראש התורן מבחין לפתע באותו כתם מיוחל באופק וצועק "יבשה!".
טוב, אף אחד לא באמת צעק, חוץ מהלבבות של כל הנוסעים, בעודנו מביטים בסקרנות ובאושר בגוש החום-ירוק ממול. גם לא באמת עברנו ימים ארוכים בלב ים. רק אחד. אבל מחלת הים הקשה שחטפנו בו גרמה לכך שמעולם לא שמחתי כל כך לראות יבשה (זאת אומרת, עד החלקים הבאים והגרועים עוד יותר של מרחבי ים פתוח בהמשך המסע…). ושם היא ניצבה כמו אור בקצה המנהרה, כמו אגם במדבר, כמו… נו, אי בלב ים, בדיוק. קצת מטושטשת בערפילי הבוקר, אבל מוארת בגוון זהבהב כמו אוצר טהור באופן ששיווה לה מסתורין וקסם, ומעליה לא אחת – שתיים! שתי קשתות צבעוניות! ככה מתחילים מסע אל הדרום הרחוק!
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: עובדות מפתיעות על היבשת הקפואה
יום יום שלישי, 9 מרץ 2010, 1:31
11 תגובות

בחנו את עצמכם: מה משותף ליבשת אנטארקטיקה ולמדבר סהרה? כמה אחוזים מכמות הקרח העולמית מכסים את אנטארקטיקה? כמה תושבים יש ביבשת? כמה עצים? דובי קוטב? כספומטים?

b-antrc-20-cierv_6099.jpg

תכלית בתחתית: נתחיל מהעובדות הידועות ביותר – או כך לפחות חשבתי עד שיותר מדי אנשים הניחו שאני נוסעת לאלסקה או לקוטב הצפוני. אנטארקטיקה היא היבשת הדרומית ביותר בכדור הארץ, היא תופסת את תחתית הגלובוס, ובה נמצא הקוטב הדרומי. בניגוד לאזור הארקטי, שנמצא סביב הקוטב הצפוני, וכולל שטחים באלסקה, קנדה, נורבגיה, רוסיה וכן הלאה. מכאן שמה: "אנט-ארקטיקה", כלומר, הפוך לאזור הארקטי.

קרח מכאן ומכאן: יבשת אנטארקטיקה גדולה יותר מאירופה, יותר מארצות הברית ויותר מאוסטרליה. עם זאת, יותר מ-98% מאדמתה מכוסה בקרח. עובייה של כיפת הקרח שמעל היבשת מגיע לשני קילומטרים ויותר. כמה קרח בדיוק? 90% מכמות הקרחונים העולמית. כדי שתנסו לתפוס את גודל הנתון הזה, אספר לכם ש-9% נוספים נמצאים בכיפת הקרח של האי גרינלנד בצפון הכדור. זאת אומרת שכל יתר הקרחונים בעולם כולו – קרחונים אדירים באלסקה, בהרי האלפים, בקנדה, בהרי ההימלאיה, על פסגת הקילימנג'רו ושדות הקרח העצומים באופן מטמטם חושים בהרי דרום אמריקה – כל אלו ביחד הם רק אחוז אחד בודד.
ואם זה לא מספיק מרשים, בחורף (כלומר, בקיץ שלנו) הים סביב אנטארקטיקה קופא לחלוטין, והיא מכפילה את שטחה, עד שהכל מתמוסס בחזרה בקיץ הבא.

שוברת שיאים: זו היבשת הקרה ביותר (נמדדה בה הטמפרטורה הקרה ביותר בכדור הארץ, -89.2 מעלות), הגבוהה ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר, הקרחון הכי ארוך (700 ק"מ, יותר מפלורידה!). היא גם היבשת היבשה ביותר. אנחנו תופסים את המושג "קור" כמלווה במטחי גשם ארוכים, אבל באנטארקטיקה יש מעט מאוד משקעים. למעשה, יש בה כל כך מעט גשם עד שהיא בכלל מוגדרת כמדבר. כן, כמו הסהרה, רק עם קרח במקום חולות ופינגווינים כתחליף לגמלים.

פינגווין VS דוב: הנה עובדה שתמיד ממשיכה להפתיע אנשים – אין דובי קוטב באנטארקטיקה. בכלל, אף לא אחד. הם חיים הרחק בצפון כדור הארץ, באזור הארקטי. לעומת זאת, בקוטב הצפוני אין פינגווינים. למעשה, פינגווינים חיים אך ורק בחצי הדרומי של הגלובוס (ולאו דווקא במקומות קפואים: יש מינים שחיים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובאיי גלפגוס). מה ששמעתם. בניגוד לטעות הנפוצה, פינגווינים ודובי קוטב נפגשים אך ורק בסרטים מצויירים.
ידיד שלי טען שהסיבה לריחוק בין שני המחנות הוא כי הפינגווינים ניסו לברוח הכי רחוק שאפשר מאימת דובי הקוטב. אני טוענת שזה ההיפך. אולי צריך להפגיש נציגים נבחרים בחדר סגור ולברר את הסוגייה. זו יכולה להיות תוכנית ריאליטי מצוינת (אני דורשת אחוזים).

חי, צומח: בהיעדר דובי קוטב, עולם החי של אנטארקטיקה מורכב בעיקר מפינגווינים, ציפורים ועופות מים נוספים וכלבי ים, שמבלים חלק ניכר מזמנם בחוף ובים או באוויר. השמנים בחבורה הם הידרורגה נמרית (כלב ים רצחני במשקל של יותר מ-300 קילו) ופיל ים (הזכר תופח לגודל של 4 טונות). החיה היבשתית הגדולה ביותר היא "בלגיקה אנטארקטיקה" – יבחוש משולל תעופה בגודל 12 מ"מ. אם היו לו כנפיים, הרוחות העזות היו מעיפות אותו תוך שנייה לקיבינימט.
אנטארקטיקה היא היבשת היחידה בעולם שאין בה ולו עץ אחד, ואפילו לא שיח. יש כמה חזזיות, טחבים ואצות, שני פרחים מיניאטורים שאפשר לבחון תחת זכוכית מגדלת, וזהו בערך.

זוהר בקרח: תופעת הזוהר הצפוני המפורסמת קיימת גם באנטארקטיקה, אם כי שם היא כמובן נקראת "זוהר דרומי" (אורורה אוסטרליס). בניגוד לתיירות הזוהר הצפוני בקנדה, באלסקה וכו', לאנטארקטיקה אי אפשר לקפוץ לביקור באמצע החורף, ולכן רוב הנהנים מהתופעה היפהפייה הם פינגווינים קיסריים.

אזרחי העולם התאחדו: על פי אמנה בינלאומית מ-1959, אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שלא שייכת לאף אומה, אסור לערוך בה פעילות צבאית מכל סוג, והיא כולה מוגדרת כשמורת טבע ואתר מדעי לטובת כלל האנושות.

זה לא היה ביתי: אפס עצים, אפס דובי קוטב – מתחילים להבחין בדפוס? אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שאין בה, ומעולם לא היו בה, תושבים. אסקימוסים? איגלו? חפשו בקוטב הצפוני, לא כאן. למעשה, אנטארקטיקה היא כל כך נידחת, קשה למחייה ועויינת, שרק ב-1820 ראו אותה בני אנוש לראשונה, ועברו עוד כמה עשורים עד שמישהו הצליח להניח עליה רגל (לקוטב עצמו הגיעו לראשונה לפני פחות ממאה שנה, ב-1911). לנשים זה אפילו לקח יותר זמן, ורק ב-1935 דרכה האישה הראשונה על היבשת.
האנשים היחידים שמתגוררים ביבשת הם מדענים מתחלפים שעובדים בתחנות המחקר השונות הפועלות בה. רובם המכריע ממהר לשוב הביתה עם הסימן הראשון לבוא החורף (שמביא איתו חשיכה מוחלטת של כמה חודשים), אז יורדת האוכלוסייה ביבשת לכדי פחות מאלף.

דברים משונים שמצאנו בקרח: תחנות המחקר עוסקות בשלל נושאים – אוקיינוגרפיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה, חקר החור באוזון שנמצא מעל היבשת, וכן הלאה – אבל פה ושם יש תגליות יותר יוצאות דופן.
אחת המשימות המדוברות ביותר בעיתונות השנה היתה של משלחת ניו זילנדית שחפרה מהקרח ארגזים של וויסקי נדיר מתחילת המאה שעברה. את הוויסקי הביא ליבשת חוקר הארצות המהולל ארנסט שקלטון ב-1908, כדי לחגוג את כיבוש הקוטב הדרומי. לצערו, לקוטב הוא לא הצליח להגיע, והבקבוקים הופקרו מאחור. התגלית עוררה התרגשות רבה, מאחר והמתכון לסוג הוויסקי הנ"ל אבד עם השנים, ומבשלת הבירה הודיעה שתשמח לשחזר את "המשקה ששתה שקלטון הגיבור" אם תקבל לידיה דגימה מתכולת הבקבוקים. למרבה הבאסה של שתייני העולם והמשלחת עצמה, כנראה שחוקי אנטארקטיקה אוסרים על הוצאת דגימה מהיבשת וגם על לקיחת שלוק מהמוצג ההיסטורי על ידי החופרים.
עוד תגליות מוזרות במעבה הקרח מהעונה הנוכחית: חבילת חמאה בת 110 שנה שהשתמרה בקרח, וחלקים מהמטוס הראשון שהגיע אי פעם אל היבשת, שהיה שייך למשלחתו של דאגלס מוסון מ-1912. בחלק מאמצעי התקשורת שסיקרו את התגלית האחרונה שכחו לדווח שאותו מטוס חלוצי לא טס מעולם מעל אנטארקטיקה. למעשה, הוא התרסק עוד לפני שהאונייה הפליגה ליבשת, ולכן מוסון עקר את כנפיו ולקח רק את גוף המטוס, מתוך מחשבה להשתמש בו כטרקטור לסחיבת ציוד. זה לא עבד. המנוע קפא במהרה ומת. בקיצור, לא פלא שהגרוטאה נזנחה תחת השלג…

המוסד הסגור: בחורף האנטארקטי אין יוצא ואין בא ליבשת. תחנות המחקר נכנסות לבידוד מוחלט בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס ובחשיכה ארוכה. זה לא פיקניק. בני האדם הראשונים שחוו את החורף האנטארקטי היו חברי משלחת אומללה בראשותו של אדריאן דה גרלש ב-1898, ולא מרצונם. הספינה שלהם פשוט נלכדה בין קרחונים, והם לא נהנו מההישג הראשוני הזה. הם חלו, סבלו מכוויות קור, יצאו מדעתם, אחד נפטר ואחר החל באמצע הלילה לצעוד על הים הקפוא בטענה שהוא הולך ברגל בחזרה הביתה לבלגיה (בכלל, זו היתה משלחת מוטרפת למדי, אולי ארחיב יותר אודותיה בעתיד).
מאז היו רבים שחזרו על החווייה מרצונם החופשי, בהם החוקרים שנשארים בחודשי החורף הארוכים בתחנות המחקר. צריך להיות אדם… ובכן, מיוחד, אני מניחה, בשביל זה. לא כל אחד עומד בחוויה בשלום. אחד הסיפורים המפורסמים הוא על תחנת אלמירנטה בראון הארגנטינאית שנשרפה כליל בידי רופא התחנה, שקיווה שזו תהיה עילה מספיק טובה לפנות אותו בנוהל חירום מהיבשת הארורה.
לחיות באנטארקטיקה זה קצת כמו לגור בתחנת חלל, וכך התהוו בה מנהגים משונים למדי. אחד המפורסמים שבהם הוא מסורת "מועדון ה-300" של תחנת אמונדסן-סקוט הממוקמת בקוטב הדרומי. כדי להתקבל למועדון עליך להיכנס לסאונה לוהטת לבוש במגפיים ותו לא, ולאחר שספגת את החום לשעוט אל הקור באוויר הפתוח (מינוס 70 מעלות בערך), להקיף בריצה את המוט שמסמן את מיקום הקוטב ולשוב בחזרה. למה "מועדון ה-300"? כי זה ההפרש במעלות פרנהייט בין חום הסאונה לקור האנטארקטי. בררר.

מקבלים כרטיס אשראי? נחזור לשאלה בפתח הפוסט: עכשיו אתם יודעים שבאנטארקטיקה אין דובי קוטב, אין עצים, אין תושבים ואין סוסים שמדברים עברית (תסמכו עליי, חיפשתי). וכספומטים? התשובה מפתיעה: יש. שניים.
בסיס מקמורדו האמריקאי הוא תחנת המחקר הגדולה ביותר ביבשת – כאלף איש בקיץ, שמצטמצמים לכ-300 בחורף. במקום יש פאב וחנות קטנה, והעובדים יכולים לנכות את הוצאותיהם מהמשכורת. אך כצפוי, לאמריקאים חובבי הקפיטליזם זה לא הספיק. ב-1997 הותקן הכספומט, ולצדו עמדת כספומט שנייה כגיבוי. הכספומטים פועלים באמצעות לוויין, אם כי כפי שניתן לשער, עובדי הבנק לא טורחים לעבור חצי עולם כדי למלא אותם בשטרות, ולכן האמריקאים פשוט ממחזרים את מלאי המזומנים בתחנה שוב ושוב. לא ברור מה הפואנטה בכך, אבל נו, לפחות עדיין אין שם סניף של מקדונלדס.


בפרק הבא, בהמשך השבוע: פינגווינים! עצירה בתחנה הראשונה בדרך, במערב איי פוקלנד, שם פגשנו את מין הפינגווין הראשון מתוך שבעה במסע.

b-H-antrc11-t.jpg



המסע לאנטארקטיקה: עוגן הרם!
יום יום שבת, 13 פברואר 2010, 23:31
4 תגובות

בערב ה-9 בפברואר 2009 יצאנו לדרך. על פני מים שקטים שטנו לאורך תעלת ביגל המפרידה בין דרום אמריקה למרחבי הים הפתוח, מתרחקים לאט לאט מהיבשה.

b-antrc-02_4447.jpg

b-antrc-02_4400-1.jpg

b-antrc-02_4419.jpg

כשאתה משיג מטרה שחלמת עליה כל כך הרבה שנים, אתה קצת ממאן להאמין שזה באמת אמיתי, שלא תתעורר בעוד רגע והכל ייעלם כלא היה. אבל כל הסימנים הצביעו על כך שהנה זה קורה: מתחת לרגליי היה שרוע סיפונה של "פרופסור מולצ'נוב", העוגן התרומם, ולאט לאט התרחקה היבשה אל מעבר לאופק. זהו זה, אני באמת נוסעת לאנטארקטיקה.

ורק לפני שבועיים הכל נראה אחרת לגמרי. באיזשהו שלב התחלתי לדמות את החלום שלי להגיע ליבשת השביעית לתור לרכבת של אינדיאנה ג'ונס ביורודיסני פריז: התוך נראה ארוך ואינסופי, אבל אתה מתקדם צעד-צעד, עד שאחרי שעה ארוכה פתאום נדמה שהנה, עוד חמישה אנשים וזה תורך. או-אז יתברר לך שאחרי האדם החמישי יש עץ, עמוד או איזה מכשול אחר, שמסתיר עוד עשרה אנשים. עברת אותם ואחריהם, הופה! יש עוד עיקול עם עוד 15 איש, ועוד 7 ועוד 10…
המשך…



סדרת פוסטים חדשה: המסע לאנטארקטיקה
יום יום שלישי, 9 פברואר 2010, 22:38
6 תגובות

פינגווינים, קרחוני ענק, פילי ים, עיירות רפאים נשכחות, אלבטרוסים עם אייליינר, סערות בלב האוקיינוס, סיפורים הירואים היסטוריים על חוקרי ארצות עזי-לב, מחלת ים איומה, סיפורים והרבה תמונות נפלאות מהדרום הרחוק. הכל בפנים. סדרת כתבות על ובהשראת המסע שערכתי לפני שנה לתחתית כדור הארץ, אל אנטארקטיקה, ג'ורג'יה הדרומית ואיי פוקלנד (אל דאגה, הפוסטים הרגילים על מוזיקה, תלונות וכל השאר ימשיכו להתפרסם במקביל).

b-antrc-16-isea_5914-1.jpg

זה קרה לפני שנה בדיוק. בשעות אחר הצהריים של ה-9 בפברואר 2009 גררנו את תרמילנו לנמל העיר הארגנטינאית אושוואיה שבקצה דרום אמריקה ועלינו לסיפונה של "פרופסור מולצ'נוב" – ספינה רוסית קטנה (50 נוסעים, 27 אנשי צוות). בערב הורם העוגן והתחיל המסע ליעד הכי מרוחק ונידח שחלמתי עליו: אנטארקטיקה.

הרצון לנסוע לאנטארקטיקה ניצת בי ב-1997, בעקבות צפייה בסדרת התעודה "החיים במקפיא" בעריכתו של גיבור הילדות שלי, סר דיויד אטנבורו. היא כל כך ריתקה אותי שמיד הפסקתי את חיפושי העבודה וכל עיסוקיי ופשוט ישבתי יום-יום מולה ובהיתי בהשתאות. אחד הרגעים שנחרטו בראשי יותר מכל היה כשהמצלמה התמקדה על פניו של אטנבורו בעודו נואם ארוכות במבטא בריטי צונן על אורחות חיי הפינגווינים. המצלמה החלה להתרחק וכמה פינגווינים נראו מהלכים ליד אטנבורו. היא המשיכה לסגת ועוד ועוד פינגווינים התגלו. כשעצרה, במבט על, התגלה שהוא עומד בלב מושבה מרהיבה של 30,000 פינגווינים. מיד ידעתי שאני חייבת להיות שם. גם אני רוצה לעמוד לצד 30,000 פינגווינים, או לפחות 5,000. האם הצלחתי במשימה? את זה תגלו בהמשך.

b-antrc-20-cierv_6120-1.jpg

המסלול:
מתחילים להפליג מאושוואיה שבדרום אמריקה דרך תעלת ביגל. עצירה ראשונה באיי פוקלנד, מעוז בריטי קטן בלב ים, ובו המוני ציפורים ופינגווינים.
ממשיכים להפליג אל מעבר לזרם הים האנטארקטי שמקיף את כל היבשת הדרומית, אל היעד העיקרי של המסע: האי ג'ורג'יה הדרומית. יש מי שמחשיבים אותו כחלק מהיבשת ויש אחרים שלא. היות ואטנבורו התמקד בו באותה סדרה מופלאה והוא גם היה קרוב ללבו של חוקר הארצות המהולל ביותר בתולדות היבשת, ארנסט שקלטון המהולל (שגם אל הסיפור המדהים שלו נגיע), אתם יכולים לנחש באיזו דעה אני מחזיקה. מיקומה הצפוני יחסית של ג'ורג'יה הדרומית גורם לכך שיש בה יחסית יותר אדמה חשופה מקרח משאר היבשת ואקלים קצת פחות אכזרי, ולכן היא מצטיינת בריכוז בעלי חיים מסחרר ממש. וכמה אתרים מורבידיים למדי גם כן.
בחזרה ללב ים, דרך סופות הופכות קרביים, עד לים הקרח שבו צפים קרחונים שחלקם בגובה בית קומות או כפר קטן.
כדי להגיע הרחק אל פנים היבשת או אל חופיה המרוחקים צריך למשכן לפחות זוג כליות וכבד, ולכן נסתפק בביקור בחצי-האי האנטארקטי (הפנינסולה), שהוא הצ'ופצ'יק של היבשת, ואז ניאלץ לשוב בלב כבד חזרה לארגנטינה דרך אימת הספנים: מעבר דרייק.

b-map-antrc.jpg

b-antrc-03-fk1_4558.jpg

בפעם הבאה, בפרק הראשון בסדרה: יוצאים לדרך! אנחנו נפרדים מארץ האש ויוצאים מאושוואיה אל הים הפתוח דרך נופי תעלת ביגל, מול ירח בצבע ורוד.