ביום חמישי שעבר, ה-27 למרץ, התקיימה בכיכר רבין הופעת 'אנפלאגד' שאפתנית ומיוחדת במינה, בכך שהיא היתה אנפלאגד במובן המילולי של המילה. ההגברה, הציוד, כלי הנגינה והתאורה לא חוברו למערכת החשמל, אלא הופעלו באמצעות אנרגיה חלופית: מתחם דיווש, פאנלים סולריים, ו… שמן טיגון של פלאפל.
המשך…
במשך מספר שנים התנוסס בכניסה לבארבי כפר סבא שלט קטן ובלתי מורגש. כדרכם של שלטי אזהרה רוב העוברים והשבים והעומדים בתור לקופה לא נתנו עליו את הדעת, אבל אותנו הוא הצחיק כל פעם מחדש. הוא נשא את הכתובת המשונה: "הכנסת חפצים קהים למועדון אסורה בהחלט".
תמיד דמיינו איש אבטחה מפשפש בתיק שלנו ובין סכין הקצבים הענקית, דוקרן הקרח וכוכבי הנינג'ה מוצא לפתע ספר או את הפנאל של הרדיו מהאוטו או פלאפון ומזדעק: "בלי חפצים קהים!". לעתים תקף אותנו החשק להגניב חרב סיף חדה בתיק ולחכות שיעירו לנו, ואז להצביע על השלט בתחושת ניצחון. שקלנו מפעם לפעם להעיר משהו בעניין, אבל למה לקלקל את החיוך הקבוע במפגש המחודש עם השלט האווילי בכל הופעה בעבור שלט הגיוני יותר. קצת מעליו התנוססה כרזה נוספת ששעשעה אותנו, שהציגה את ההופעה החדשה והמרגשת "ליאור קרואלי: השירים הלא מוכרים" – שינוי תהומי ומבורך מהסט-ליסט השחוק ששמענו אינספור פעמים, רוויי עשרות להיטיו המפורסמים והטחונים עד זרא של ליאור קרואלי.
יש לי חיבה לשלטים אידיוטים. עד היום איני יודעת מדוע כמעט ולא צילמתי בביקורי באוסטרליה, ארצם של שלטי הזהירות המצוירים המשונים בתבל. כולנו מכירים את "זהירות, קנגורו חוצה", או קואלה, או גמל, או פינגווין, אבל "זהירות, קסוארי"? ועוד בגרסת הלפני ואחרי המפורסמת שנוסע כלשהו הטיב לצייר על השלט המקורי? אגב, ככה נראה קסוארי, אם תהיתם.
זממתי לקחת את השלט הזה כמזכרת מסניף הבארבי הכפר סבאי, שבעוד כשבועיים-שלושה ייסגר ויחזיר לעיר את השממה המוזיקלית שהיתה כאן עד בואו. כשטלי ואני עברנו ליד אותו קיר בשבוע שעבר רציתי לתעד במצלמתי את השלט לדראון עולם, אלא שגיליתי לחרדתי שהוא נעלם. גם הכרזה של ליאור קרואלי גורדה, ופתאום עמדנו מול קופות ריקות וקיר ריק, שום דבר לחייך בגינו, ופתאום הסגירה הצפויה נראתה מוחשית מתמיד, ואפילו נטולת מזכרת לקחת הביתה (מה הסיכוי שמישהו יאשר לי לקחת את השלט הענק של הופעות השבוע הראשון מחלל הכניסה? ואם כן, איך לעזאזל אסחוב אותו מרחק ארבעים דקות הליכה?). כל כך רציתי את השלט הזה. מבאס.
טלי סיפרה שכאשר מתרגמים בסין שלטים לאנגלית לעתים נאבד משהו בתרגום – ההיגיון. כך קרה שבעודה מטפסת על גבי יותר מדי מדרגות להר כלשהו, נחו עיניה על השלט המצולם מתחת לפסקה זו. לא ברור מה כתוב באותיות הסיניות שיכול היה להוביל לכתובת הביזארית הזו. אנחנו מהמרות שזה היה אמור להיות "Keep Order". כך או כך, הרי לכם עוד מקום חוץ מבארבי כפר סבא שאליו אתם מוזמנים בשמחה להביא את אלות הפלדה האישיות והקהות שלכם.
צילום: טלי פרדסא. תרגום לאנגלית: דקסטר מורגן
לפני כארבע שנים נסעתי במשאית דואר בדרך מתפתלת ביערות הגשם של אוגנדה. אי שם באמצע הדרך הרגשתי שאני זקוקה לפסקול שיניע את המחשבות שלי מהתעסקות בחום ובצפיפות, ושלחתי את ידי אל הווקמן. מיד ננעצו בי מבטים מופתעים. בשנייה הראשונה חשבתי שאולי ווקמן הוא מחזה נדיר ביבשת השחורה, אבל מהר מאוד חלחלה לתוכי ההרגשה שהעיניים הבוהות בי אומרות בזעזוע: "אדם לבן ללא דיסקמן?! מה זה, חזרנו לאייטיז?!". שנה אחר כך השתדרגתי בגאווה לנגן הפלסטיקים העגולים, אך עד מהרה בעודי מתיישבת ברכבת העמוסה ומניחה את חבילת הדיסקים שלי על השולחן הקטן, מיד נישאו אליי עיניהם של החיילים בכסאות הסמוכים, שבאוזניהם היו תחובות אוזניות לבנות גאות שמסגירות את הגאדג'ט אליו הן מחוברות: מה זה, חזרנו לניינטיז?! כן, תמיד דופקים את השחורים.
נגני ה-mp3 הללו. האשימו אותם בירידת הרווחים התלולה ממכירות דיסקים, בכך שהם מביאים למות הקונספט של אלבום כיצירה שלמה. והשבוע, בגלל פופולריותם הגוברת, זכינו לקאמבק לא רצוי בעליל.
"הנגנים הפכו למכת מדינה", אמרו באגף התנועה של משטרת ישראל, והחליטו להשיב מן האוב את החוק מימי הווקמן ולפצוח במבצעי אכיפה מוגברים נגד הולכי רגל שיעברו במעבר חצייה כשעל ראשם יותר מאוזניה אחת. לדברי המשטרה, 35 אחוז מההרוגים בתאונות הדרכים הם הולכי רגל ו"רמת הריכוז סביב הולך רגל ששומע מוזיקה אינה גבוהה והוא אינו מודע לסביבה". כמובן שאין שום נתון כמה מאותם 35 אחוז חבים את מותם לאייפוד החדש שקיבלו ליום ההולדת על פני נהג שסטה מנתיבו ודרס אותם ללא קשר לכמות האוזניות שהיו או לא היו נעוצות באוזניהם באותו הרגע, אבל לוגיקה אינה הצד החזק של משטרת ישראל. דוחות, לעומת זאת, בהחלט כן.
למה החוק לא נאכף עד עכשיו? אולי בגלל היותו מטופש למדי. מה ההבדל בין הולך רגל ששומע מוזיקה באוזניות לבין נהג השומע מוזיקה ברדיו כשחלונות רכבו סגורים? שמיעתם של שניהם נפגעת באופן זהה, ואף על פי כן איש לא ישקול להוסיף סעיף לחוק שיחייב נהגים לתת למזגן לברוח דרך חלון פתוח כדי לשמוע את רחשי הרחוב או לאסור על קיומה של מערכת סטריאו ברכב. וסלולריים? הלא הדיבור בהם מסיח את דעת הולך הרגל הרבה יותר מהאזנה פסיבית למוזיקה באוזניות. די לשמוע עוברי אורח צועקים במרחב הציבורי את כל חייהם ופרטיהם האישיים ביותר לפלאפון, בלי טיפת מודעות לאוזניים סביבם, כדי להיווכח בכך.
המשך…
טרנד מוזר פשע ברחובות העיר הגדולה: בליל חורף קר באמצע השבוע נצפו לא פחות משישה בני אדם שפויים למראה שעמדו באבן גבירול כשהם אוחזים בשלטים עליהם נכתב באותיות מאירות עיניים: "חיבוק חינם". כל אימת שהתקרב אליהם עובר אורח הם פרשו זרועותיהם, מוכנים להעניק רגע של חום אנושי ללא תנאים.
הם נראו ממורמרים ומופתעים שסירבנו להצעתם החינמית. למען האמת, דקות ספורות לפני כן פגשנו חברה ששבה משהות בת כמה חודשים בחו"ל, כך שהעברנו כבר סדרת חיבוקים חמים עם אנשים שאיך לומר זאת, קרובים ללבנו מעט יותר מאנשים זרים שדעתם נשתבשה עליהם לחכות לחיבוק אלמוני בקור שבו כל עובר אורח שפוי יוותר על העצירה ויאיץ בדרכו אל בית קפה חמים, או אוטובוס שיובילוֹ בחזרה אל שמיכת הפוך. הפער הזה בין המטרה התמימה ואוהבת האדם שגרמה להם לוותר על מפזר החום למען מפגש בלתי אמצעי עם האנושות לבין המבט השיפוטי הנעלב והמוכיח שתקעו בנו כמוקיעים את "הציניות התל אביבית שלנו" כפי שהגדירו, קצת הצחיק אותי. קשה להוציא את הציניות מתל אביב. אומנם כפי שנהוג לומר הציניות היא מפלטם של האומללים, אך בל נשכח שעוברי האורח התל אביביים מדלגים כעת מעל בורות חפורים ברחוב מכוער, בעיר שבה הם משלמים 900 דולר לדירת שני חדרים מתפוררת מעל הפיח והרעש של אלנבי, בדרכם לרכב שהצליחו לחנות במרחק של עשרה רחובות ממקום יעדם וזאת אחרי ארבעים דקות חיפוש. האפשרויות החלופיות שעומדות בדרכם הן להמיר את הציניות באופטימיות עד אין קץ (שתתפוגג בשנייה הראשונה בה יעלו על קו 25 בצהרי יום שרבי) או לעבור לגבעתיים.
מיד החלטנו על סטארט אפ נגדי: נצא אנחנו לכבוש את קרני הרחובות בחזרה, נושאים שלטים המכריזים על מרכולתנו: "הערה פולנית חינם".
כשיעבור הולך רגל תמים ויחצה את כיכר רבין נביט בו בחמלה אימהית ונאמר: "תראה איך אתה לבוש. קר לי רק מלהסתכל עליך. לך תשים איזה סוודר על עצמך שלא תתקרר". אם יתקרב אלינו אדם קצר ראייה להביט בשלט נסנוט בו: "אם תמשיך לקרוא באור הזה תתעוור עד גיל שלושים". וגם: "בקבר אני אנוח", "אני רוצה לרקוד בחתונה שלך לפני שאני אמות", "משפחה שלמה באתיופיה היתה יכולה לחיות שבוע ממה שהשארת בצלחת", והטרייד מארק של סבתא שרה ז"ל (שבכלל עלתה מרומניה) בסוף ארוחת יום שישי: "אני מכניסה למקרר יותר ממה שהוצאתי". אם יברחו מאיתנו לזרועותיהם המושטות של המחבקים נגייס את מיטב יכולותינו לעורר רגשות אשם ונגיב בנונשנלטיות: "לא, זה בסדר, אתה יכול ללכת. אני אשאר פה לבד בחושך".
(כמובן שלא יצא כלום מהרעיון הזה, מה שמחזיר אותי למשפט של יוליה במכתב הפתיחה של הבלוג. חוץ מזה, שאנחנו נצא החוצה להחזיק שלטים בקור הזה?! אתם רוצים שנחטוף דלקת ריאות?!)
