זו אשמתכם. הזהרתי אתכם. אל תעודדו את חיבתי לפרחי הבר של ארץ ישראל ותיעודם בצילום. יש לי ארכיון תמונות שיספיק לפוסטים של קיץ שלם. לא הקשבתם לי, והנה הוא מגיע, פוסט המשך לעכשיו כשבא הזמן הצהוב: פרידה מהאביב. חם כל כך בחוץ בשבוע האחרון עד שאפילו האוויר נראה צהוב, והאביב על פריחתו הצבעונית נראה רחוק מתמיד. אולי זה זמן טוב להיזכר בה, רצוי בלוויית מזגן צמוד ושייק אננס-פסיפלורה (בלנדר מרסק קרח, הקנייה הטובה ביותר שלי הקיץ).

הצצה לתוך הלוע של שושן צחור

סטירית משוישת על דרדר החרחבינה

הנה עובדה שלא ידעתם על פרפרים. הם לא מצודדים כפי שנהוג לחשוב. העניין הוא שכמו מרינה מ'הישרדות', אף אחד לא באמת מעיף מבט על הפרצוף שלהם, ובצדק. למעשה, כשמסתכלים להם בעיניים, מדובר ביתוש מכוער עם כנפיים משודרגות. התמונה שלעיל היא תמונת הפרפר הכי מתוקה שצילמתי. הוא ממש לקוח מהפתיח של 'פרפר נחמד', ומשום מה בזווית הזו נראה שיש לו ריסים מעפעפים מעל עיניו. אל תאמינו לה. כך הוא נראה במבט קרוב יותר (ומדובר בתמונה מחמיאה יחסית):
המשך…

הופעות ימי סטודנט הן קצת כמו ארוחה במקדונלדס: הן זולות יחסית (לא תמיד, בשנים האחרונות, אם אינך סטודנט), מהירות וקצרות. ברגעיהן הטובים – תוך התעלמות מכך שהקמפוס התל אביבי מוקף ביותר שלטי תאגידים מהטיימס סקוור – הן יכולות להיות כיף, זאת אומרת, בורגר קינג, אך נטולות התרגשות של ממש. מי חשב שנמצא אותה בבר אילן?

ההרכב 'דני, גידי וחברים' רץ לדעתי כבר עשור ומתמחה בהופעות מוזמנות שכאלו, שרקומות מהנוסטלגיה בילד-אין אצל כל ישראלי, של השירים התמימים של גזוז, האלו-שאי-אפשר-לא-לשיר-איתם של כוורת והשיר היחיד שלא מתמתח על פני יותר משבע דקות של דודה. עמדתי לתפוס אוטובוס הביתה, אך על הבמה ציפתה הפתעה. בין סנדרסון, גוב, מזי כהן ואפריים שמיר נפער חלל שבדרך כלל מאוייש על ידי אלון אולארצ'יק. אחרי כמה שירים נעימים אך לא מסעירים, הוצב בו כסא לאורח המיוחד.
המשך…

פרת משה רבנו על מוצית קוצנית

אני לא רוצה לפרסם את הפוסט הזה. ימי שרב באו וחלפו, חטפתי כבר את כוויות השמש הראשונות (מחצי שעה בים! ארורים תהיו, הגנים של הרבע הפולני שלי!), אבל אני עדיין מהססת. לפרסם זה כמו להודות שחור על גבי לבן: זהו, הקיץ כבר כאן.
אני שונאת את הקיץ. מעבר לחום ובלחות שמוציאים כל חשק לחיות, חסרונותיו רבים הם: אין יותר מיץ תפוזים טרי בבוקר, עונת תות השדה מסתיימת, סף הסובלנות של אזרחי ישראל יורד יותר מהר ממפלס הכנרת, התוכניות בטלוויזיה עוד יותר מטומטמות מהרגיל, זאטוטים יוצאים לחופשה ארוכה מדי מהגן ובית הספר, שיטוט רגלי ברחובות הופך למשימה בלתי אפשרית, וכל הצבעוניות היפהפייה של פריחת האביב מצהיבה ונעלמת.

סחלב פרפרני

זה הרגע, חוששתני, שבו עליי להתוודות: יש לי חיבה עזה מילדות לפרחי בר ישראליים. כן, אני מסוג האנשים שיודעים לזהות בן חצב יקינטוני, אזוביון דגול ונזמית לופתת. אני מסוג האנשים שיודעים שיש דבר כזה שנקרא 'עלקת חרוקה', וזה לא שם של מחלה חשוכת מרפא. אני יכולה להסתובב שעה ארוכה בשדה מיניאטורי בעונת הפריחה ולפרוץ בזעקות אושר משונות נוסח "יו! חומעה ורודה!". כפי שמיה למדה על בשרה, גם לכלוא אותי ברכב לא עוזר, ואני מיידעת אותה על כל סייפן תבואה שחלפנו על פניו במהירות של 90 קמ"ש. כן, כן.

ארוחת צהריים: פרפר ססמבריק אדמוני על פרח עכובית הגלגל

בכל אשם אבא. בחורף ובאביב הוא היה לוקח אותנו מהמטפלת לדירתנו דאז דרך שדה הבר שהשתרע מול בית חולים מאיר, ומסביר לנו על הפרחים השונים. היינו מתחרים מי יגלה את המינים המיוחדים והיפים יותר. בחוג טבע אחד כילדה מצאתי עשרות זנים שונים על החלקה המיניאטורית אך העשירה הזו, שעד ל"ג בעומר היתה מצהיבה, נכבשת מהקוצים שעליה, והופכת לאתר מדורות עד הפריחה של השנה הבאה. היום אין בה ולו זן אחד, רק בניין דירות סטנדרטי. השדות הרבים והפרדסים שהיו סביב שכונתי הישנה נעלמו עד האחרון שבהם. מהר מאוד כל ישראל מתכסה בטון ואספלט. פרחים כמו סביון, ציפורני חתול או מקור חסידה שכל ילד ידע בעבר לזהות, הפכו להיות מחזה נדיר יותר ויותר בתחומי הערים. עכשיו כבר אי אפשר להגיע לטבע ברגל, אלא במכונית. למרבה המזל נותרו בשרון כמה מובלעות זעירות של פריחה בין רצף היישובים. כל האתרים בהם צילמתי נמצאים במרחק של לא יותר מחצי שעה נסיעה מהבית.
המשך…